א לַמְנַצֵּ֤חַ ׀ עַל־י֬וֹנַת אֵ֣לֶם רְ֭חֹקִים לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בֶּֽאֱחֹ֨ז אֹת֖וֹ פְלִשְׁתִּ֣ים בְּגַֽת׃ ב חָנֵּ֣נִי אֱ֭לֹהִים כִּֽי־שְׁאָפַ֣נִי אֱנ֑וֹשׁ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם לֹחֵ֥ם יִלְחָצֵֽנִי׃ ג שָׁאֲפ֣וּ שׁ֭וֹרְרַי כָּל־הַיּ֑וֹם כִּֽי־רַבִּ֨ים לֹחֲמִ֖ים לִ֣י מָרֽוֹם׃ ד י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח׃ ה בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי׃ ו כָּל־הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע׃ ז יָג֤וּרוּ ׀ יצפינו (יִצְפּ֗וֹנוּ) הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי׃ ח עַל־אָ֥וֶן פַּלֶּט־לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים ׀ הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים׃ ט נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ׃ י אָ֥֨ז יָ֘שׁ֤וּבוּ אוֹיְבַ֣י אָ֭חוֹר בְּי֣וֹם אֶקְרָ֑א זֶה־יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים לִֽי׃ יא בֵּֽ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃ יב בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי׃ יג עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ׃ יד כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי לְ֭הִֽתְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים בְּ֝א֗וֹר הַֽחַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
למנצח על יונת אלם - על נועם פיוט תחלתו יונת אלם רחוקים.
פסוק א:
ומכתם - דבר נכבד מכתם פז.
פסוק ב:
חנני שאפני - כדרך משל, הוא אבימלך או עבדיו.
פסוק ג:
שאפו - הטעם כמו מלעיג. למה שאפו צוררי כל היום ויש לי מלאכים רבים במרום נלחמים בעבורי?! כי מלת מלחמה ואחריה למד היא לעזר, כי הטעם בעבורו הוא, כמו: הנלחם לכם, רק עם מלת עם לגנאי.
פסוק ד:
יום, אליך - כמו עליך, כמו: אל הנער הזה התפללתי.
פסוק ה:
באלהים - טעם דברו שהתנבא עליו שמואל שימלוך על ישראל, על כן באלהים בטחתי שימלא דברו.
פסוק ו:
כל, יעצבו - מגזרת עצבון. והטעם יעציבוני, בעבור דבר שאני בוטח בשם.
פסוק ז:
יגורו - מגזרת גדוד שיהיו רבים ולא אוכל להמלט, על כן ישמרו רגלי שלא אברח.
פסוק ח:
על - בעבור האון שיש בלבם, או בעבור האון שהם מלאים ממנו, שימני פליט להם והורידם באף אם הם רבים, על כן הזכיר עמים.
פסוק ט:
נודי - כמו נדודי, וישב בארץ נד.
פסוק ט:
ספרת - הטעם אתה תדע כמה פעמים אני נודד ממקומי והיה דרך צחות נודי עם בנאדך. והטעם: כי טפותיו שהם דמעותיו ספורות הם להשם, וזה הטעם הלא בספרתך וכאילו הם מחוברות בנאד דרך משל, שלא אבדה טפה מהם.
פסוק י:
אז - הטעם כאשר יראו אויבי שאני קורא בשמך יפחדו.
פסוק י:
וטעם זה ידעתי – בזה ידעתי.
פסוק יא:
באלהים - אז אומר בעזרת השם, להלל הדבר שדבר לי שמואל פעם אחרי פעם.
פסוק יב:
באלהים - אז אהיה בוטח בשם לעולם.
פסוק יג:
עלי - יש אומרים: כי הנדר באלהים בטחתי. ויתכן שנדר עולות והוא הנכון, כי ככה אני חייב לשלם נדרי על הטובה שגמלתני.