פסוק א:לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד.
פסוק ב:הַאֲזִינָה, אֱלֹהִים, לתְפִלָּתִי, ולכל הפחות אבקש אַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי.
פסוק ג:הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי כאשר אָרִיד, אקונן, אבכה בְּשִׂיחִי, בסיפור צרותי וכאבי וְאָהִימָה, ארעיש, אשאג, איאנח.
פסוק ד:מִקּוֹל אוֹיֵב מתקיף ומחרף, מִפְּנֵי עָקַת, לחץ הרָשָׁע, כִּי הם יָמִיטוּ, מטילים עָלַי אָוֶן, את הרֶשע שלהם, וּבְאַף, מתוך כעס יִשְׂטְמוּנִי, שונאים אותי.
פסוק ה:לִבִּי יָחִיל, פוחד בְּקִרְבִּי, וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי.
פסוק ו:יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי, וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת, רעד וזעזוע, פחד גדול.
פסוק ז:וָאֹמַר: מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר, כנף כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה מכאן וְאֶשְׁכֹּנָה, אשב במקום כלשהו. איני מבקש אלא לברוח למקום בטוח –
פסוק ח:הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, אָלִין בַּמִּדְבָּר, בודד אך בטוח. סֶלָה.
פסוק ט:אָחִישָׁה, אמהר לחפש מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה, עזה, מִסָּעַר, סופה – מהומה וצרה הקשורה לאויבי:
פסוק י:בַּלַּע, הַשמד, או: בלבל, אֲדֹנָי, פַּלַּג, חתוך, הפרד את לְשׁוֹנָם הרע של אויבי, כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר, המעשים הרעים מצויים בכל מקום בעיר: עִיר,
פסוק יא:יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ בחמס וריב עַל חוֹמֹתֶיהָ, וְאָוֶן וְעָמָל, שחיתות ורֶשע נמצאים בְּקִרְבָּהּ.
פסוק יב:הַוּוֹת, אסונות, או: מזימות רֶשע בְּקִרְבָּהּ, וְלֹא יָמִישׁ, יזוזו מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ, תככים וּמִרְמָה.
פסוק יג:כאן מגיע המשורר לנקודה כואבת במיוחד: כִּי לֹא אוֹיֵב מאז ומעולם הוא מי שיְחָרְפֵנִי, מקלל אותי, שכן אילו היה מדובר באויב ידוע – וְאֶשָּׂא, הייתי מסוגל לשאת את חרפתו, ולֹא מְשַׂנְאִי משכבר עָלַי הִגְדִּיל, מתגבר ומאיים, שהרי אילו היה מדובר בשונא מוכר – וְאֶסָּתֵר, הייתי מוצא דרכים להתחבא מִמֶּנּוּ.
פסוק יד:וְאַתָּה – הוא פונה אל רודפו כמדבר אליו מקרוב – הלוא היית אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי, אדם שהערכתי שהוא שווה לי, ואף יותר מזה: אַלּוּפִי, המורה והמפקד שלי וּמְיֻדָּעִי, המכר שלי,
פסוק טו:אֲשֶׁר בעבר מתוך קרבת נפש יַחְדָּו נַמְתִּיק, היינו מספרים זה לזה סוֹד, סודות, ובְבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ, היינו יחד מהלכים בְּרָגֶשׁ, בהתרגשות, בהתעוררות. כאשר אנשים כל כך קרובים – יתר על כן, אנשים העובדים את ה' יחד – נעשים אויבים זה לזה, הכאב גדול הרבה יותר. דוד מקלל את אויביו:
פסוק טז:יַשִּׁי, ישסה, יקומם ה' את המָוֶת עָלֵימוֹ – על רודפַי, שיֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים, כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם, בדירתם, כלומר בְּקִרְבָּם, בחדרי לבבם.
פסוק יז:ומה שאֲנִי יכול לעשות – אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא, וַה' יוֹשִׁיעֵנִי.
פסוק יח:עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה, אתפלל וְאֶהֱמֶה, אזעק, אשתוקק. וַיִּשְׁמַע ה' קוֹלִי. כך אני בטוח, כפי שתמיד הוא שומע קולי ומושיע אותי.
פסוק יט:את שני הפסוקים הבאים אפשר לראות כסיפור הדברים לאחר זמן או כהיזכרותו של המשורר במקרים רבים מן העבר שבהם הציל אותו ה' ממצוקותיו: ה' פָּדָה, הציל בְשָׁלוֹם את נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי, מן הקרבות שמתחוללים מסביבי, כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי, בעבור הרבים שתמכו בי.
פסוק כ:יִשְׁמַע אֵל לידידַי וְיַעֲנֵם, וְיֹשֵׁב קֶדֶם, הקדוש ברוך הוא, שהווייתו מאז ומקדם, יענם. סֶלָה. ושוב חוזר המשורר לדבר על האויבים בזמן המצוקה: אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת, שינויים לָמוֹ, להם ולדרכם. הם ממשיכים לצעוד בדרכם הרעה, וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים.
פסוק כא:האויב שלי שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, באנשי שלומו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ אתם.
פסוק כב:כלפי חוץ חָלְקוּ, היו חלקות מַחְמָאֹת, יותר מחמאה דברי פִּיו, הוא החליק לשון, ואולם קְרָב ומלחמה היו בתוך לִבּוֹ. רַכּוּ דְבָרָיו יותר מִשֶּׁמֶן, וְאולם הֵמָּה – דבריו פְתִחוֹת, חרבות שהוצאו מן הנדן, כלי נשק שלופים.
פסוק כג:דברי חיזוק כלליים: הַשְׁלֵךְ עַל ה' את יְהָבְךָ, המשא שלך, העול המעיק עליך, וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, יכיל אותך, יישא את סבלך. הוא לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט, התמוטטות לַצַּדִּיק.
פסוק כד:וביחס לאויבים – וְאַתָּה, אֱלֹהִים, תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת. אלו שהיו אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, ימותו בקיצור ימים. וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.