"ואתה אנוש כערכי, אלופי ומיודעי": יחסי דוד ואחיתופל

בבואנו לבחון כלפי מי מכוון פרק נ"ה; ממי דוד חשש כל כך עד כדי שאמר: "יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת׃"(תהלים נה ו), הכיצד ובשל מה דוד מעוניין לברוח ממקומו ואומר: "מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃ הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃"(תהילים נה ז-ח), עלינו לבדוק האם פרק זה מהווה המשך לפרקים שקדמו לו (תהילים נב,נג,נד) או שהוא מזמור עצמאי שאין לו קשר לקודמיו?

רבים מן הפרשנים (רד"ק, מאירי, מלבי"ם, רש"ר הירש) טענו שפרק זה דומה למזמורים שקדמו לו, שהמכנה המשותף שלהם הוא שדוד מתייחס באופן אישי לאדם ספציפי או לקבוצה שגמלו לו רע, כדוגמת דואג האדומי ונבל הכרמלי. למרות שבפרק זה דוד אינו מזכיר את שמו של האיש שאליו מתייחס מזמור זה במיוחד. מכאן עולה השאלה, מדוע דוד לא מזכיר את שמו של האיש שמזמור זה מכוון אליו כדרך בה נקט במזמורים הקודמים?

לדעת הפרשנים המוזכרים לעיל, בפרקנו דוד מתייחס לאחיתופל ומבקר אותו על התנהגותו השפלה והמאכזבת במרד אבשלום. כך כותב רד"ק: "זה המזמור אמרו דוד כשברח מירושלים מפני אבשלום ונאמר לו כי אחיתופל בקושרים"(רד"ק תהילים נה א).

במזמור זה אנו חשים את האכזבה הגדולה שיש לדוד מאחיתופל חברו ורעו. דוד הופתע מהבגידה הגדולה שבגד בו אחיתופל אוהבו: "כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹֽא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃"(תהלים נה יג).

את ההערכה שדוד רחש לאחיתופל אנו מוצאים בפסוקים יד-טו: "וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי׃ אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝-לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃"(תהילים נה יד-טו)

הביטויים: "אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי", "נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד", וההליכה יחד בְּבֵ֥ית אֱ֝-לֹהִ֗ים, מעידים על הקשר המיוחד שהיה בין דוד לאחיתופל, ועל ההערכה הרבה שרחש לו עד כדי המתקת ס֑וֹד, שמיוחס רק לרעים ולידידים קרובים. ההליכה ביחד להתפלל בְּבֵ֥ית אֱ֝-לֹהִ֗ים ממחישה את הקִרבה הגדולה שהייתה ביניהם, כפי שביאר רד"ק: "אמר אף שהיינו הולכים בְּבֵ֥ית אֱ֝-לֹהִ֗ים להתפלל, היינו הולכים יחד בחבורה אחת, כל כך הייתי נקשר בך"(רד"ק תהילים נה טו).

ואכן הגמרא (סנהדרין קו) מתארת את היחסים הקרובים שהיו בין דוד לאחיתופל.

במסכת אבות למדו מדברי דוד בפרקנו, "וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי"(תהילים נה יד), את החובה שצריך לנהוג כבוד בחברו שלימדו תורה: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו דיבור אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד 

מאחיתופל אלא שני דברים בלבד [עיין כלה רבתי ד ד], קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי"(אבות ה ג).

קשרי הידידות וההערכה הרבה שהיו לדוד כלפי אחיתופל מהווים את הרקע לפרקנו, שבו מתגלה דוד כמאוכזב עד עמקי נשמתו מהתנהגותו של אחיתופל ומהצד שנקט במרד אבשלום. הכיצד רעו וידידו קושר עליו קשר? הכיצד חכם וגדול בתורה משמש יועצו הקרוב של אבשלום? וכיצד רבו של דוד, האמור להיות איש אמונו והקרוב אליו, בוגד בו ומצטרף לחבורת הבוגדים שמעוניינת להדיחו מלהיות מלך על ישראל?

נראה שזו הסיבה שדוד, למרות מעשיו השפלים של אחיתופל, לא מזכיר את שמו בפרקנו כפי שנהג בפרקים הקודמים; משום שהוא עשה הבחנה גדולה בין דואג האדומי ואנשי זיף לאחיתופל. ההבדל נעוץ בזה שדוד ממשיך לנהוג כבוד ברבו. דוד לא שוכח את נחלת העבר, את יחסיו הקרובים שהיו לו עם אחיתופל ואת תורתו שלמד ממנו. הידידות וההערכה הרבה שהייתה ביניהם לא אִפשרה לדוד להזכיר את שמו של אחיתופל באופן גלוי, מפני שכבוד רבו הוא כבוד התורה. לכן כל פגיעה ישירה בפרהסיה באחיתופל, כמוה כפגיעה בתורה עצמה, על אף שמצד הדין היה אפשר להתייחס אליו כבוגד, כרשע אשר כל התייחסות שלילית ראויה לו, וכמו שביטאו זאת חז"ל במדרש (אליהו רבה פרשה כט) ובמשנה (סנהדרין י א).

דוד נהג באחיתופל לפנים משורת הדין כפי שנהג בהרבה מקומות (כדוגמת התנהגותו אל שמעי בן גרא) והסתיר את ביקורתו, ובשל כך לא הזכיר את שמו. זאת בניגוד לפרק נ"ב בו מוזכר שמו של דואג האדומי על אף היותו חכם ויושב בסנהדרין, משום שדואג לא היה רבו של דוד, ועוד שעל תורתו של דואג חז"ל אמרו לנו שהייתה מהשפה ולחוץ, כך שדוד לא החשיב אותו כחכם בתורה שראוי לנהוג בו כבוד.

מכאן נמצינו למדים עד כמה דוד כיבד את התורה ואת לומדיה. כן למדנו שצריך להיזהר בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים, כפי שרמב"ם פסק: "מורא רבך כמורא שמים, לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה ...וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה ...וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה"(הלכות תלמוד תורה ה א).

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"