דבר נא. אמרי דבי ר׳ ינאי, אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקב"ה למשה, בבקשה ממך לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם (פ׳ לך) קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם) לא קיים בהם אמה שאמר כדי שלא יאמר אותו צדיק רומז לאברהם שאותו הבטיח הקב"ה על היציאה ברכוש גדול, ומה שהיו צריכים ישראל לבקשה זו ולא נתעוררו מעצמם, י"ל דלזה רמזו בגמרא שאמרו ישראל ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורים ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום, ע"כ. וי"ל דהנמשל הוא שכך היו ישראל מסבת קושי השעבוד נמוכי רוח עד שאבדו חוש תאות הכסף והזהב ולא היו תאבים רק לצאת לחרות ולכן לא מצאו רוח נכון להתעסק בשאלות משכניהם. ודע דאיתא בברכות ל"ב א', אמרי דבי ר' ינאי, בעת שעשו ישראל את העגל המליץ משה עליהם לפני הקב"ה ואמר, רבש"ע, כסף וזהב שהשפעת עליהם גרמו להם שעשו את העגל כמש"כ וישמן ישרון ויבעט, והנה לא נתבאר איפה מבואר שהשפיע עליהם כסף וזהב, וי"ל דאמרי דבי ר' ינאי לשיטתם כאן שהקב"ה בקש מהם שישאלו כסף וזהב, ולפי"ז רמז משה לצווי זה, וכאומר הלא אתה בעצמך הבאת לידי כך, ודו"ק. . (ברכות ט׳ ב׳)
כחצות הלילה. כאי כחצות, איליבא דאמר ליה הקב"ה בחצות, מי איכא ספיקא קמי שמיא בר"ל מי שייך שיסתפק כביכול הקב"ה בצמצום הזמן מחצות לילה. , אמר רב אשי, בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר הוי קאי גליל שעבר י"ג ולמחרתו י"ד בניסן. , והכי קאמר להו משה לישראל, אמר הקב"ה, למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים דר"ל שדבר עמו בחצות ואמר בו למחר כי השתא, ובגמ' באו הרבה אוקימתות ליישוב קושיא זו, והעתקנו את זו מפני שהיא דעת רב אשי שהוא בתרא. . (ברכות ג׳ ב׳)
אני יוצא בתוך מצרים. מדלא אמר אני נכנס בתוך מצרים שמע מינה הכנסה קרויה הוצאה ההלשון אני נכנס לאו דוקא, דשם כניסה [בנפעל, במובנו של לשון רבנן] אינו מלשון הקודש, אלא ר"ל אני בא. והנה אע"פ דיש לפרש אני יוצא ממקומי, אך לפי"ז הול"ל לתוך מצרים ולא בתוך, וענין זה דהכנסה קרויה הוצאה יתבאר אי"ה לפנינו ר"פ ויקהל. [רוקח סי' צ"ג].
ולכל בני ישראל וגו׳. ת"ר, הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו קודם שיקדמנו פסוק אחר (ישעיה נ"ו) והכלבים עזי נפש וענין אמירת הפסוק הזה נראה, דבכלל צריך אדם לפתור לו חלומו לטובה, יען כי כל החלומות הולכין אחר הפתרון כמבואר בירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו, כל החלומות הולכין אחר הפתרון, ובבבלי ברכות נ"ה ב' הלשון – אחר הפה, והכונה – אחר הפתרון, ולכן טוב שיפתור לו אדם את חלומו בלשון טוב, וע"ע לפנינו ר"פ מקץ, וכה מבואר בפרק הרואה כמה וכמה ענינים שרואה אדם בחלום ויש בהם נטיות לטובה ולרעה יתפוס בלשון הנוטה לטובה, וכך יעלה לו מפני שהכל הולך אחר הפתרון, ובזה דרשה זו מבוארת, ועוד בארנו מזה בר"פ מקץ, יעו"ש. . (ברכות נ"ו ב׳)
לא יחרץ כלב לשונו. לפיכך אמרה תורה בטריפה (פ׳ משפטים) לכלב תשליכון אותו, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה זר"ל כיון דעיקר כונת הכתוב שם רק להורות הנאה בטריפה, א"כ למה תפס ענין השלכה לכלב דוקא ולא לסתם חיות, וגם הול"ל בכלל דמותר בהנאה, אלא ודאי תפס ענין ולשון זה ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, כמבואר. אמנם לכאורה קשה, דהא לפי"ז י"ל דבאמת טריפה אסורה בהנאה ורק השלכה לכלב התירה התורה מטעם שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וא"כ איך אנו למדין מזה לכל הנאות שמותרין, אך י"ל דזה בודאי אינו כן ע"פ הסברא דהא זה ודאי שנבילה חמורה מטריפה, כנודע, שהרי נבילה מטמאה במשא משא"כ הטריפה, ובכ"ז קיי"ל שמותרת הנבילה בהנאה, שכן כתיב בה (פ' ראה) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, וא"כ לא יתכן שתהא טריפה הקלה אסורה בהנאה, אלא ודאי דבאמת כל הנאות מותרין ותפס ענין השלכה לכלב מטעם המבואר, ודו"ק. אך זה צריך באור מה זכות הוא בכלל שלא חרצו הכלבים לשונם, ומהיכא תיתא שיחרצו עד שנחשב להם שתיקתם לזכות יתירה, וי"ל ע"פ המבואר בב"ק ס' ב', כי בעת מלאך המות בעיר כלבים בוכים, והנה כאן בעת מגפת בכורי מצרים היה מלה"מ סובב בכל העיר, והיה אז מטבעם של הכלבים לצעוק ולבכות, ומפני שמתוך צעקתם היה אפשר שיפחדו ישראל שיחשבו שתפגע גם בהם מדת הדין, או אולי הטף והנשים היו פוחדין מאימת הדין ע"י שמיעת הצעקה המורה על היות מלה"מ בעיר, לכן עצרו עצמם שלא לחרוץ לשון, ולכן גדול זכותם, וע"ע בילקוט כאן עוד שכר אחד שזכו הכלבים לסבה זו שלא חרצו לשונם. וע' בפי' רשב"ם עה"ת כאן, וכנראה כוון לגמרא דב"ק שהבאנו. – וע' במורה נבוכים ח"ג פ' י"ז בד"ה הדעת הה' וז"ל, אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל עכ"ל, ותימה רבה שלא זכר כלל מאגדה זו שמפורש בה היפך מוחלט מדבריו, ואולי כונתו לשכר נצחי, וצ"ע. [מכילתא פ׳ משפטים].
וירדו כל עבדיך. א"ר ינאי, לעולם תהא אימת מלכות עליך, דכתיב ירדו כל עבדיך אלה אלי, ואלו לדידיה לא קאמר ליה חר"ל שלא אמר לו וירדת אלי כמו שהיה באמת לבסוף כמש"כ ס"פ זו ויקם פרעה לילה וגו' ויקרא למשה ולאהרן לילה ומבואר שם במדרשים שחזר על כל בתי ישראל ושאל היכן משה וכו', וצ"ל דפליג ר' ינאי אדרשה שבסמוך בשם ר"ל דסטרו ויצא אלא ס"ל כר' יוחנן לעיל בפ' וארא בפסוק ונצבת לקראתו שאמר לו הקב"ה מלך הוא הסבר לו פנים. (זבחים ק"ב א'). בחרי אף. כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם טפעמים נזיפה ופעמים גדוף, וכמו ביעקב ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי (פ' ויצא) הרי נזיפה. ובשאול כתיב (ש"א כ') ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות הרי גדוף. , ואף בזה דויצא מעם פרעה בחרי אף, כדריש לקיש, דאמר סטרו ויצא יעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ור"ל לשיטתיה לעיל בפ' וארא בפסוק ונצבת לקראתו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רשע הוא העז פניך בו, יעו"ש. . (זבחים ק"ב א')
