פסוק א:ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא. לפי דברינו שאמר, לפרעה לא אוסיף ראות פניך בלא מטה, א"ל הקב"ה אין לך עוד צורך במטה כי המכות שהיו כתובים בו שהם דצ"ך עד"ש באח"ב, לא נשאר כי אם מכת בכורות, מכה זו היא עלי להכותה כמו שאמר אני ולא מלאך אני ולא שליח, זהו אומר אביא על פרעה, אני על ידי ולא על ידך, אתה כבר השלמת שליחותך שנאמר ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה נשאר עלי לשלם החוב שנסיתי אברהם בעשרה נסיונות ועמד בכולן ונסיון עשירי קח נא את בנך והלך הוא ובנו לבם אחד, והוליך שני נעריו ואמר להם שבו פה והלכו שניהם יחדיו, יחדו כתיב שיחדו שמי, א"כ כנגד זה שהוא נסיון בנו שהוא בכור, אע"פ שנולד ישמעאל כבר אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, כנגד זה היא מכת בכורות, וכנגד שהלך הוא לבד משני נעריו, לזה אני ולא מלאך שי' מכות הם כנגד י' נסיונות, לא נשאר עליך אלא שתדבר באזני העם וישאלו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום קיים בהם ואחרי כן יצאו לא קיים בהם, ואפילו שדבר זה היה מסור בידם י"ב חודש, עכ"ז דבר נא, גדולה מצוה בשעתה, ועוד שאחר שבא עליהם מכת החושך ימצאו חן בעיניהם שיאמרו אילו היו רוצים לקחת היו לוקחים אותו בו' ימי אפילה, לזה אמר נא כלומר עתה בא עת זה הדבור. וכבר ביארתי פ' שמות השנויים שאמר שם ושאלה אשה וכאן וישאלו איש, ושם אמר ושמלות וכאן לא אמר, עיין שם. א"כ דבר נא מהר, למה לפי כשלחו כלה כולכם כאחד גרש יגרש ותהיו מבוהלים ונחפזים לזה דבר נא:
פסוק ג:גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה וגו'. בכל מכה ומכה שהיה מביא עליהם היה גדול בעיניהם אלא אחר המכה היה בא להם החזוק כדי להביא עליהם המכה שאחריה, עתה שלא נשאר עליו להביא אין להם חזוק, א"כ גדול מאד בעיני עבדי פרעה, לא בעיני פרעה כי עדיין יש לו חזוק להכותו מכת הים שנאמר ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף, ולאמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וישובו המים על רכבו וגו':
פסוק ד:ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. אז"ל שאמר משה כחצות כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. והקשה רבינו בחיי ז"ל ואמר איך יאמרו משה בדאי הוא ממכה שלישית שהיא מכת הכנים הא ע"כ אמרו אצבע אלהים ולא נראו עוד לפני משה ולא באו בהיכל המלך, והוא ז"ל האריך עיין שם בספרו. ואפשר לומר שמשה אמר כחצות הוא על היציאה ועל הגלוי כשיגלה הוא כחצות אבל ההכאה היא בחצי הלילה, וכן אמר משה כחצות הלילה אני יוצא ובמכה אמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור, לא אמר יצא והכה כל בכור, ולזה אמר כחצות ולא אמר בחצי כמו שאמר ויהי בחצי, ולא אמר בחצות, אלא משה אמר כחצות כלל שני חצאין חצי ראשון שהוא דין וחצי אחרון שהוא רחמים שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, והכאה זו צריך שיהיה בר דין ורחמים דין להכות בכורי מצרים ורחמים להצלת ישראל, ולזה היתה המכה זו בלילה ולא ביום כשאר המכות שהיו כולה ביום, א"כ לזה אמר משה כחצות הלילה אני יוצא, לקח מעט מחצי ראשון שנגלה בו, ולזה אמר יוצא, והתחלת חצי האחרון קודם שיגבר הרחמים, ולזה ומת כל בכור ולא כל מצרי, שלשון בכור הוא ראש, ואותו המת הוא תשלום הדין והתחלת הרחמים, ועל זה אמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, פירוש על שהיתה המכה חצות לילה שבה התחלת הרחמים כדי להציל ישראל, וזהו על משפטי על משפט שעשה עם המצריים ומשפט עם ישראל, צדקך, על צדקה שעשית עם אבותינו במצרים שלא היה להם זכות ומצות כדי שיגאלו בהן ונתן להם דם פסח ודם מילה. וכן אמר במדרש:
פסוק ד:וכתב הרב רבי מנחם ריקנאטי טעם היות המכה בחצי הלילה, כי אז ממשלת הדין לפעול פעולתה, ואותה שעה היתה שעת מאדים הממונה על ההריגה ועל הדם, שהרי ביום ה' יצאו אבותינו ממצרים כדאיתא בסדר עולם ובלילה מתו בכורי מצרים, וכשתחשוב סוד כצנ"ש חל"ם, כצנ"ש בראשי הימים, תמצא תחילת מאדים בחצות לילה, וטעם יוצא כטעם הנה ה' יוצא ממקומו, ר"ל יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין ע"כ. ואפשר עוד לומר שלזה אמר משה כחצות, לפי שאמר אני יוצא ממדת רחמים למדת הדין וכאן הוא הפך שיצא ממדת הדין שהוא חצי ראשון ונכנס למדת רחמים שהיא חצי האחרון, לז"א משה כחצות, ר"ל שאע"פ שהוא בחצי והתחילה מדת הרחמים יצא וחזר ובא לו לסוף מדת הדין, לזה כחצות ולא בחצות, שבחצות לילה הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן וכרוזא נפיק וקרי עורי צפון שהיא מד"ה ובואי תימן מדת הרחמים:
פסוק ה:ומת כל בכור. ד"פ בכור, כנגד ד' קליפות שהם רמוזים באגוז שחפו עליהם, כנגד ד' יסודות, שכל קליפה גוברת על יסוד, קליפה ראשונה של אגוז רכה ומרה כנגד יסוד האש, כי מרירות היא חמה בטבע, ולזה רמז ואמר ומת כל בכו"ר באר"ץ מצרי"ם, ס"ת מצ"ר למפרע, שלקחה האגוז והביאה במצור לתוכה, קליפה ב' של אגוז הוא קשה זהו כנגד יסוד העפר שהוא קשה, וע"כ וכנגד זה אמר מבכור פרעה היושב על כסאו, פרע"ה למפרע העפ"ר, קליפה ג' של אגוז היא אותה שהיא נאכלת עם הפרי שיבש והיא נקלפת, כנגד זה אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שהם השינים שנאכלת והיא כנגד יסוד המים, קליפה ד' היא דקה מן הדקה והיא כנגד יסוד הרוח שאינו נתפס, כנגד זה אמר וכל בכור בהמה שאינה נחשבת לכלום:
פסוק ה:ובזוהר שאל רבי יוסי אמאי לא הוה ביממא דיתגלי לכל פרסומי נסא ואמאי מיתו כל אינון חלשי דבתר ריחיא ואינון טליא דבני עאנא ולא מיתו פרעה ופרדשכי וגוברי מגיחי קרבא כמא דהוה בסנחריב דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ותנינא כלהו מלכין בני מלכין רופינוס ופרדשכי, התם אתחזי גבורתא דחד שליחא דיליה יתיר מהאי דהוה יאות למהוי דיליה יתיר, והשיב לו רשב"י ז"ל תמר דכר ונוקבא לא סליק דא בלא דא, תמר כד"א כתמרות עשן מה עשן סליק חוור ואוכם אוף הכא כולא כליל בה בפלגות ליליא למעבד נמוסוי בחד שעתא חוור לישראל ואוכם למצרים, ועוד דהאי לילא אי לא אתפלג לא עביד נמוסוי, מנא לן מאברהם שנאמר ויחלק עליהם לילה. דאתפלג למעבד נמוסוי אוף הכא משה אמר ויהי כחצות כד"א כעלות המנחה וכתיב כעלות גדיש בעתו, אוף הכא כחצות כמפלג ליליא, ומשה ידע דלא עביד נמוסוי עד דאתפלג, והכי הוה דלא עביד נמוסוי עד דאתפלג בפלגו בתראה, הה"ד ויהי בחצי הלילה. ומת כל בכור אפילו דרגין עלאין ותתאין אתברו משולטנותהון כל אינון דשלטין בחכמתא דילהון דכתיב בארץ מצרים, וכלהו דרגין עילאין ותתאין כלהו בפסוקא אתחזון דכתיב מבכור פרעה היושב על כסאו, כתרא תתאה דקוזמיטא דמלכותא דלעילא, עד בכור השפחה כתרא שמאלא תתאה מניה דקוזמיטא, מבתר ארבע רחיין ארבע משריין משמע דכתיב אחר הרחים ולא מן הרחים, וכל בכור בהמה תתאין מתתאין נוקבא מנוקבתא דאשתכחו באתני ובעירי ברברבי ובזוטרי, עד בכור השבי אשר בבית הבור. אינון דנפקי משפחה די בהון עבדי לאסירי דישתעבדון בהון לעלמין ולא יפקון לחירו וברוחצנותא דאילין דרגין סריבו מצראי, דבהון עבדי קשרא לישראל דלא יפקון מן עבדותהון לעלמין, ובהאי אתחזי גבורתא ושולטנותא דקב"ה ודכרנא דא לא ישתצי לדרי דרין, ואי לא הוה חילא וגבורתא דקב"ה על מלכין ועל חרשי עלמין ועל חכימי עלמין לא יפקון ישראל מן עבדותא דשרא קטרין דילהון ותבר כל אינון כתרין בגין לאפקא לון. תאנא י' כתרין אינון לתתא כגוונא דלעילא וכלהו סתימין בתלתא אלין דאמרן, ותלת קשרין קשירו בהו על תלת דרגין דבהו עביד דלא יפקון ישראל משעבודהון לעלמין, זכאין אתון אברהם יצחק ויעקב דבזכותכון שרי קטרי ובדא קוב"ה דכר ג' קטרי מהימנותא דלכון הה"ד ויזכור אלהים את בריתו את אברהם הא קשרא חדא דאברהם, את יצחק הא קשרא תניינא דיצחק, ואת יעקב הא קשרא תליתאה שלימתא דיעקב. ע"כ:
פסוק ה:עוד יכולין לומר על מה ששאל איך חד שליחא על ידוי מיתו מלכי ופרדשכי וכאן מיתו חלשי דבתר רחייא רעי ענא, אלא שם שהיה מלאך בערכו היו מלכי ופרדשכי, וכאן שהיה הקב"ה בעצמו כולם הם חלשים בערכו:
פסוק ה:ויאמר משה. ומת. ובמעשה אמר הכה, אמר בזוהר הכה משה לא אמר אלא ומת, מהו הכה אלא דעבד ב"ה כמה דאגזים משה דכתיב והנה לא שמעת עד כה. ותראה בהתראת משה כל בכור שאמר הוא מלא ובהכאה חסר חוץ מן בכור השבי שהוא מלא, לפי שעד עתה לא היתה בהם המכה שעודם במלכותם הם מלאים, אבל אחר שהוכו ונתבטלו הם חסרים. ומה שאמר עד בכור השבי זה עון יוסף שהשליכוהו לבור, וישראל יוצאים ממצרים שהיא בור, והיה עון יוסף מעכב לזה הכהו כלו' שלא יעכב, ולפי שלא נתבטל לגמרי שהרי חזר ונעור בי' הרוגי מלכות לזה בכור השבי מלא. ורז"ל אמרו ארבעה בכורות נאמר כאן בכור לאיש, בכור לאשה, בכור לזכר, בכור לנקבה, הא כיצד איש אחד בא על עשר נשים, יולדות עשרה בנים נמצאו כולם בכורי נשים. י' אנשים באים על אשה אחת והיא יולדת י' בנים נמצאו כולם בכורי אנשים, א"כ לפי זה ומת כל בכור מבכור פרעה הם בכור איש בכור לזכר, עד בכור השפחה וכל בכור בהמה הם בכור לאשה, בכור לנקבה, ולזה אמר אשר אחר הרחים, שהיא נשואה כמו תטחן לאחר אשתו, וכל בכור בהמה זה המזנה בבהמה:
פסוק ו:והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה, וסמיך ליה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. יאמר שהדרך כשמלאך בעיר כלבים צועקים וכאן שאין בית שאין שם מת, שמה"מ בא לעיר ואפ"ה לא יצעקו הכלבים כדי שלא ירעדו ויפחדו בני ישראל, ולזה סמך והיתה צעקה גדולה עם ולכל בני ישראל לומר שאפילו שיש צעקה גדולה המכה היתה בחצי הלילה שהוא זמן ממשלתם לצעוק, כמו שאז"ל ג' משמרות הוי הלילה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים, עכ"ז ישנו טבעם ולא יצעקו, וכמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף וגו', ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה נתן להם לכלבים הטרפה ובגר אמר לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלם או מכור לנכרי, נתן טריפה לכלב ונבילה לגר אע"פ שהכלב הנבילה והטרפה הכל הם שוים אצלו עכ"ז הרחיקו מהנבלה לפי שנתנבלה ע"י סמאל ויש לו חלק בה, כי הכלב מרוב פחדו ממלאך המות צועק. כמו שכתב הרב רבי מנחם רקנאטי ז"ל איתי שכתב אחד מתלמידי ר' יהודה החסיד ז"ל פעם אחת היה כלב צועק וזנבו מונחת בין ירכותיו והיה מהלך לצדדין מאימת מלאך המות ובא אחד ודחף את הכלב למקום שהיה בורח משם ומת הכלב לאלתר, א"כ שכר גדול נתן לו שהרחיקו מן הנבילה שהיא חלקו של סמאל, כמו שאז"ל יחיו מתיך אלו המתים ע"י הקב"ה, נבלתי יקומון אלו המתים ע"י מלאך המות, ולזה מטמאים המתים, כי הצדיקים שמיתתם ע"י הקב"ה אינם מטמאים, כמו שאז"ל במסכת כתובות יום שמת רבי הכריזו בטלה הכהונה, לומר שיתעסקו בו הכהנים, לפי שמת ע"י הקב"ה ולא ע"י מה"מ. יחרץ, פירש"י ז"ל שהוא לשון שנון והביא לו חבר, הוא לא רצה לשנן לשונו כדי שלא להפחיד את ישראל לזה יתנו לו בשר שנשחט ע"י בדיקה ושנון. עוד אמר במדרש ולא עוד אלא שזכו לעבוד מצואתן לכתוב בהן ס"ת תפילין ומזוזות, שכר זה למה לפי שכשהכלב צועק אפילו הבהמות הם נפחדים ולוקחים התפעלות לעצמן, והם לא צעקו כדי להפחיד ג"כ הבהמות וימותו ע"י מה"מ שנאמר למאיש ועד בהמה, לזה זכו שעורות הבהמות הטהורות יתעבד בצואתם. ועוד יכולין לומר שנתן להם שנים, טריפה ועבוד בצואתם, לפי שהיה להם לצעוק משני דרכים, אחת מפני שהיא במשמרה שניה שהכלבים צועקים, ואחת כשמלאך המות בא לעיר ג"כ הכלבים צועקים, לזה לא קפח הקב"ה שכרם ונתן להם שנים, טריפה ועבוד. ואמר המדרש והלא דברים ק"ו, ומה אם חיה לא קפח הקב"ה שכרה ק"ו שכר בני אדם. או נאמר טעם אחר למה אמרה תורה לתת הטריפה לכלב לפי שאמרה תורה ועצם לא תשברו בו, כמו שאמר בזוהר ויחמון ליה וישתמודעון ליה דאיהו דחלא דילהון ולא יאמרון דחיה או דמילא אחרא הוא ויחמון גרמוי רמאן בשוקא ולא יכלין לשזבא ליה ועל דא שפטים, ודרך הכלבים לאכול העצמות ולא אכלו כדי לפרסם נסיו של הקב"ה, הם לא רצו לאכול עצמות נתן להם הקב"ה בשר, ועוד עשו הכלבים כמ"ש במדרש שהיו המצרים קוברים בתוך בתיהם כדי שלא יראו בהם ישראל, והיו הכלבים נכנסים מתוך הכוכים ומחטטין ומוציאים את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעין בהם והיה קשה בעיניהם כחילו אותו היום קברום ע"כ. ולפי שלא אכלו נתן להם הטרפה, הם לא רצו לאכול נבלה נתן להם טרפה שהיא כשחוטה. ואפשר שלזה מעבדים עורות ס"ת בצואתם כמו שהם הראו הנס שעשה הקב"ה, כן ס"ת שמספרים נסיו ונפלאותיו ומראים כתיבתו לעם יהיה עבוד עורותיו בצואתם. עוד לפי שהוציא הקב"ה את ישראל על מנת לקבל התורה מי היה סבה למהר יציאתם לקבל התורה, הכלבים, לזה היה עבוד העורות שכותבים בהם התורה בצואתם. ובזה תבין מה שאז"ל על פסוק יודע צדיק דין דלים, יודע צדיקו של עולם שהכלב מזונותיו מעטים לכך שוהא אכילתו במעיו ג' ימים, מלבד הטעם למה שוהא אכילתו ג' ימים כמ"ש ז"ל יש טעם אחר כדי שיתעפש בגופו וכשיצא לא יהיה לו כל כך עפוש כדי לעבד בו העורות עוד אמרו פרק מי שהחשיך (קנ"ה:) אמר רב המנונא ש"מ אורח ארעא למשדא אומצא לכלבא:
פסוק ז:למען תדע אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, שלבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולמצרים יחרץ, מי מודיע הפלא הזה הכלבים א"כ ראוים הם ליתן להם שכר:
פסוק ח:וירדו כל עבדיך אלה אלי, רז"ל אמרו חלק כבוד למלכות שלא אמר וירדת. או נאמר שאמר וירדו כל עבדיך, כבר אמר בפסוק גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה, לא בעיני פרעה, כי אחר שנשלמו ה' מכות לא היה להם חזוק לב, אבל פרעה עדין צריך לחזק לבו להראות המופתים של קריעת ים סוף, לזה אמר וירדו כל עבדיך אלה שידעו כולם שאתה היית סבת כל המכות והשתחוו לי שיודו שכל מה שעשיתי הוא באמירת הקב"ה, זהו לאמר. עוד אמירת לאמר מלשון את ה' האמרת, כך אמר משה שסופם של עבדיך שיאמרו לי, לא אתה שאמרת אל תוסף ראות פני ודחיתני, ויצא מעם פרעה בחרי חף ולא מעם עבדיו:
פסוק ט:ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה, רצה הקב"ה להקדים למשה כמו שהקדים קודם המכות ואני אקשה את לב פרעה, כן ג"כ אמר אחר המכות שעתיד להקשות לבו למען רבות מופתים של קריעת ים סוף, וא"ל כן כדי לחזק לבו של משה ולבן של ישראל כשיראו אותם רודפים אחריהם, ולזה סמך ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים החודש הזה לכם וגו', לומר שאע"פ שמזל זה החודש הוא מזל טלה והוא מזלן של מצרים חזר להיות לכם בעזרתכם, ולזה אמר בארץ מצרים, אע"פ שהוא במקום ממשלתו לכם הוא כפוף תחת ידיכם, ולזה עשו ממנו חשבון ועשו אותו ראש חדשים, וכשיראו כן שאר המזלות גם הם יהיו לכם למאמרכם, וזהו אומרו ראשון הוא לכם לחדשי שיראו שאר חדשי המזלות ויהיו לכם:
פסוק ט:דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו לכם שה לבית אבות ויהיה למשמרת ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, שה אחד ישחטו אותו כל קהל עדת ישראל, אלא רמז על מזל טלה שהוא ראש כל המזלות שיהיה כפוף תחת ידם, והקדים להם כל זה כדי לחזק לבן באמונתו ית', והיה להם מדת הבטחון בהקב"ה, לפי שהם הולכי דרכים והולכים ליכנס בים כדי שלא ימצא המקטרג מקום לקטרג. עוד אמר ולא ישמע אליכם פרעה כמו שאמר במדרש שלח הקב"ה משה לגאול ולא רצה פרעה, אמר הקב"ה כראוי עשה פרעה כי אני אמרתי לאביהם דן אנכי, וכי משה אנכי או אהרן אנכי, א"כ צריך אני להרבות מופתי כדי לקיים דבורי, שאמרתי דן אנכי ואתם עשיתם מה שמוטל עליכם לעשות, זהו ומשה ואהרן עשו א"כ הדין עם פרעה שלא שלח, זהו ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח גו', וכן במדרש ז"ל ואמר אליך שלח את בני ויעבדוני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ית' שמו של הקב"ה שהוא מגיד מראשית אחרית, אמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, מהו דן זו מכת בכורות שנקראת נגע שנאמר עוד נגע אחד, מהו אנכי אמר הקב"ה פורע אני מהם במכת בכורות שנאמר הנה אנכי הורג את בנך ע"כ. הוקשה להם מאחר שאמר לאברהם דן אנכי משמע שכל המכות לא יהיו אלא ע"י ית', ואיך היו ע"י משה ואהרן, לזה אז"ל שרמז לאברהם על מכת בכורות לבד שתהיה ע"י, וזהו דן ד' דם שהיא מכה ראשונה, ון' נגע שהיא מכה אחרונה, ולזה אז"ל אע"פ שעשר מכות רמוזים במלת דן הכל הולך אחר החתום, כי לאברהם אמר אנכי ובמכת בכורות אמר אנכי הורג. וכן ג"כ אמרו במדרש כשאמר הקב"ה למשה עוד נגע אחד, אמר משה הרי הגיע הסימן, אחד היה אברהם הרי נגע אחד, כל זה אז"ל להורות כשאמר לאברהם דן אנכי לא היתה הכונה אלא על מכת בכורות, ואתיא אחד אחד שאפילו משה היה תמה על זה עד שאמר לו עוד נגע אחד אמר זה סימן, וכן במדרש אמר משה כשנגלה אליו בסנה אמר מי אנכי לא כך הבטחת לאברהם ואמרת לו דן אנכי, לא כך אמרת ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך, ולי אתה אומר שאוציא ישראל מי אנכי. הרי שהיה תמה עד שאמר לו עוד נגע אחד, ואמר זה סימן: