א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃ ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃ ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃ ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃ ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
כשלחו. אי' בשם ר"ר העשיל ז"ל דהדין בב"מ ע"ו. כל החוזר ידו על התחתונה אם בעה"ב חוזר בחצי יום צריך לשלם עבור כל היום, וכשפועל חוזר יפסיד גם החצי יום, וישראל היו רק רד"ו וזמן היה ת' וכדי שלא יקשה הרי לא נשלם הזמן, א"ל ה' כשלחו גרש יגרש והוי בעה"ב חוזר ומגיע שכר שלם ולכן וישאלו כו' וכ"כ בח"ס, (ועי' חו"י ק"ג ופת"ת חו"מ של"ג סק"ד דאם הפועל חוזר ונשכר לאחר דינו, כקבלן ושמין מה שעתיד להרויח ונותן לבעה"ב):
פסוק ב:
דבר נא ערש"י מברכות ט'. של"י אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק בהם, וע"ע סוטה י'. וסנהדרין מ"ג: פ"ט:, ומהרש"א מחזקוני, ובאיי הים סי' מ"ה דעיקר שלא יחזיקו דה' רק פועל רע כפי' רלב"ג, ע"כ יצאו ברכו"ג אבל ביזת ים רק ענין הפקרי אחר מיתת מצרים נשאר שללם לבוז. ובס' זכרון יעקב כ' למ"ש במד' ורש"י דשבט לוי ל"ה בשיעבוד, ובסנהדרין צ"א. שהשיבו שמגיע להם שכר שיעבוד ול"ש בשבט לוי, ובחולין קל"א. מספקא אי שבט לוי מקרי עם, ואי ל"מ עם ניחא דכ' באזני העם דשבט לוי לא בכלל, וא"ש הא דסוטה י"ג. וחכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזה והוא בעצמות יוסף, ויל"ד הל' "שכל" וגם למה לא התעסקו כאשר השביע אותם יוסף, וי"ל בבנ"י דה' צוה שישאלו הוי מ"ע ודוחה ל"ת דלא תשא, אך שבט לוי היה להם לעסוק בעצמות, אלא כיון דמספקי להו אי הם בכלל עם, גם עליהם הי' ציווי ה' ביזת מצרים ודחה ל"ת לא תשא, אבל משה סבר דאין ספק מוציא מודאי, וא"ש "שכל" ישראל דייקא אף שבט לוי:
ובהגהות רצ"ח סנהדרין צ"א פי' בתהלים (ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, ותי' ואפקינן בסימא ודהבא ולא אתדנו עם מצראי למתקלא, וכמו שמצרים טענו על כסף וזהב שלקחו ישראל ויצאו חייבין בדין, והיינו דלא אתדנו עם מצראי למתקלא שהדין עם מצרים ל"ה לתקלתם, והפי' אע"פ שהוציאם בכו"ז לא הי' בהשבטים שום כושל ותקלה: ובס' עשר צחצחות דס"ז: מהגר"ח מצאנז ז"ל דק' על אברהם דנתנסה בעשרה נסיונות ולא הרהר, וי"ל דבב"ר פמ"ד עה"פ ויהי השמש באה ועלטה כו' שא"ל ה' במה אתה רוצה שירדו בניך לגהינם או במלכיות בירר במלכיות נמצא דגלות בירר אברהם וז"פ של"י כו' קיים בהם, שבירר גלות ורכו"ג ל"ק הקב"ה בהם: ובס' מנחה חדשה על הגש"פ כתוב דקיי"ל קלבד"מ ופטורים לשלם כיון שמתו, אך קיי"ל מיתה לזה וממון לזה חייב, (סנהדרין ט':) והמיתה חייבין על ישראל שזרקו ליאור, ורכוש חייבין של"י אותו צדיק כו' וזה וישאלו כו'. ובס' עונג נפש כ' דכל הזירוז רק משום משא הדרך, וה' ידע שבע"כ דישראל לכן זירז אותם, אך קשה למ"ש בחו"מ ע"ג ס"ז הנשבע לתת מתנה לחבירו ולא רצה לקבלו פטור א"כ ה' פטור מהבטחתו, לכן תלה באברהם דהוא לא ידע שישראל לא ירצו לקבל:
ובנח"י כ' אף שבביזת ים יתקיים רכו"ג מ"מ ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק, שתיכף בשעת יציאה ל"ה רכו"ג, ועדיין לא הגיע זמן יציאה, ויוצאים כמו בני אפרים קודם הזמן, ויהי' צער לאברהם, וביקש שבשעת יציאה יהי' רכו"ג ע"ש, אבל בילקוט בשלח רמז רל"ז וישיבו ויחנו כו' כאן נתקיים ואח"כ יצאו ברכו"ג:
ובדבר"י כ' דלכאו"ק הא גדול הי' ביזת ים, ומה ק"ל לאברהם, אך זה לא מידם בא רק מהפקירא זכו, וז"כ ועבדום קיים "בהם" במצרים שהם עינו אותם, וברכו"ג ל"ק בהם במצרים וקאי בהם על מצרים:
ובחומת אנך כ' אם הי' הולכין כעניים ל"ה משאלין להם וקאי על ישראל שישאלו זל"ז, ויהיו נראין כעשירים ועי"כ מצרים ג"כ ישאלו להם, וז"פ ועבדום קיים "בהם" בעניים, ורכו"ג ל"ק בהם שלעניים לא ישאלו, וכ"ה בטעמי המנהגים ח"ב בלקוטים דכ"ו, דרעהו לא קאי על מצרים דרעהו ולא עכו"ם, רק על ישראל דע"י שישאלו זל"ז ויעשו גמ"ח ה' יתן חנם בעיני מצרים, וכ"ה בשם הגר"א וע' לקמן, וכ"כ בתוה"מ למלב"ם, וגם משו"ה ל"ה גזילה כי המצרים יקחו כלי ביתם ובתיהם ושדותיהם שישארו ששוים כמו הכלים ששאלו מאתם:
ובקובץ הבאר ח"ו סי' ק"ת כ' דיש ב' נסיונות עוני ועושר, ובמשלי (ל' ח') ראש ועושר אל תתן לי פן אוריש וגנבתי פן אשבע וכחשתי, לא אמר ראש או עושר רק שניהם בתקופה אחת, כי מי שהיה עני או עשיר כל ימיו אינם נוטים מדרך ה' כי רגילים בכך, אבל עני שהעשיר בקל יוכל להרשע, וכן עשיר כשהעני ר"ל, עניות מעבירות ע"ד קונו (עירובין מא.), וידוע דנסיון עושר גדול מנסיון עני, כי ע"פ רוב עני פונה אל ה' שיחלצהו ממצר, וז"ש (ברכות ז'.) צדיק וטוב לו צדיק גמור, אבל צדיק ורע לו בעת שרע לו אינו צ"ג, ואברהם הי' בנסיון עוני וגלות לך לך מארצך ובנסיון עושר שהי' כבד מאד במקנה בכסף וזהב, ורצה ה' שיצאו ברכו"ג של"י אברהם כי הוא עמד בב' נסיונות ועבדום קיים בהם, ולכך לא ניתן להם רכו"ג שלא יוכלו לעמוד בנסיון העושר אחר העוני, וכשעשו עגל מתנצל משה בשביל כסף וזהב שהרבית להם חטאו, וז"ש ביתרו (ל"ב ל"ב) ואם אין מחה "נא" מספרך, עליך למחות נא אשר כתבת בספרך דבר נא וישאלו: וע"ע בישועות מלכו בזה בנסיון עוני ועושר:
ובבנ"א כ' עפמ"ש בשבת ס"ח. דהיכי דיש כלל אחר תני כלל גדול. ולכאו"ק ברכו"ג מי איכא גדלות לפני ה', ורק הכונה על ביזת ים שהי' גדולה מביזת מצרים כמ"ש בשה"ש (א' י"א) תורי זהב כו' עם נקודת הכסף, ומיושב לשון ואחרי מופלג דאי לא ביזת מצרים ל"ש בביזת ים רכו"ג, וז"ש ואחכ"י ברכו"ג ל"ק אע"פ שנטלו ביזת ים ע"ש:
ומצינו ג"כ בשבועות מ"ה. תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות, ובמד' פ"ט וירא ישראל את היד הגדולה וכי יש קטנה כו' ובהדוה"ע הק' מדברים (ו' כ"א) אל גדול ונורא, ושם (י' י"ז) האל הגדול, והוא ית' אחד ואין שני, וצ"ל דלשון תורה לחוד ול' חכמים לחוד, ומצינו חילוק כחולין קל"ז: וע"ע בריח דודאים בפתיחה אות י"ג. ובפרד"י בראשית ד'. וחכמת שלמה או"ח ת"ל. ובלק"ש כ' דבסנהד' צ"א. שהשיב גביהה שביזת מצרים שכר עבודה וזה הי' תפיסה על שכרם, ואי הי' לוקחים בחזקה הי' צריכים לחזור דבאיסורא בא לידם ל"מ תפיסה דגזל גוי אסור, אבל כשהשאילו בהתירא בא לידם מהני תפיסה:
ובס' יתדות אהלים כ' דפליג' אי גזל גוי אסור בב"ק קי"ג: והק' רשב"א אי מותר למ"ל אחיך דאבידת עכו"ם א"צ להחזיר הא אפי' לגזלו מותר, ותי' דאחיך בא דיש איסור להשיב לו אבידה, לפ"ז למ"ד גזל גוי אסור איצטריך אחיך דבאבידה א"צ להחזיר ולא מוכח איסור רק רשות, ובפ' לך (י"ד כ"ג) שאמר אברהם למלך סדום אם מחוט עד שרוך נעל, אע"פ שזכה רכוש מהפקר והוי אבידת נכרי, מוכח דגזל גוי אסור וממילא אבידתו רשות, וקיי"ל בחו"מ שמ"ח ס"ב דאף אי גזל עכו"ם אסור הפקעת הלואתו מותר היכי דליכא חילול השם כיון דבהתירא אתא לידו, וז"ש וישאלו מדעתם אף דאיכא מ"ד גזל גוי מותר ואף שלא מדעתו מותר (דבחשך חפשו ויכלו ליקח שלא מדעתם) של"י אותו הצדיק כו', דכיון דס"ל אבידת גוי רשות, והוא השיב להם מוכח דס"ל גזל גוי אסור ואם יקחו שלא מדעתם יקרא תגר שאין זה רכו"ג יען זה גזל ומחויבים להחזיר לכן ישאלו, ועפרד"י מקץ שט"ו.
עי"ל דק' איך לקחו כלי כסף וזהב דילמא נעבד בהם ע"ז, וי"ל דלכאו"ק למ"ד גזל גוי אסור יכלו ליטול בחזקה ורק דהי' נעבד, והי' צריכים להמתין עד שיתנו בדרך שאלה ובודאי יבטלו מקודם וכמ"ש בע"ז נ"ג:, וע"ע בדמ"ג ומ"ז ויו"ד קמ"ו:
ובד"ש כ' דבע"ז י"ב. דאם הגביה ישראל נעשית, כע"ז של ישראל ואינה בטלה, אך להב"ח או"ח תקפ"ו דאם הגביה ע"מ שלא לזכות בה הו"ל כע"ז של עכו"ם, ולכן הוצרך דוקא שאלה דבלקיחה ל"ה מועיל ביטול:
ובקו"ד ח"ד סי' כ"ח כ' דהבטחת רכו"ג הוא הבטחה שאינה מסוימת, שא"א לתת שיעור מסוים לסכום של רכוש שיקרא רכו"ג, והרי הי' לישראל רכו"ג בלא זה דפרעה אמר רק בקרכם וצאנכם יצג, ואם חשב זאת לערבון הי' רכו"ג, וקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה והממע"ה, (כתו' פ"ג:) ול"ה להם טענה על הבטחת רכו"ג, אלא שכנגד זה גם "ועבדום וענו אותם" איננה מסוימת ודי בעינוי מעט, ואף שקישוי שיעבוד הי' לטובתם אבל הכל לא ידעו מזה, ויש להרהר שעבדום קיים במדה גדולה, ורכו"ג קיים במדה קטנה, וביקש שישאלו כו', ובסי' ל', ובחוב' ו' סי' כ"ו הביא עפ"מ חז"ל בבשלח (י"ג י"ח) א' מחמשים עלו ומ"ט חלקים, מתו בג"י אפלה, שהיו עשירים ולא רצו לצאת, ודאי רכוש מ"ט פעמים ס' רבוא שמתו לא עזבו במצרים, וכבר הי' להם רכו"ג, לכן אמר של"י ועבדום קיים בהם "במצרים" ואח"כ יצאו ברכו"ג ל"ק בהם "במצרים" שלא רכוש מצרים השיגו רק רכוש אחיהם העשירים, וע' באמ"כ
ובס' כה"צ כ' עפמ"ש ביומא ט': מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא יהבו לי עיסקא בלא סהדי ואמר ה' למשה דבר נא באזני העם ויראו מצרים שאתה מדבר עמהם ועי"ז וישאלו כו', גם האיש משה גדול מאד באמ"צ ר"ל גם זה גרם להשאילם:
ובפר"ד דרוש ה' כ' דבאמת הבטחת רכו"ג נתקיימה בביזת ים, וביזת מצרים הי' שכר עבודה אלא שמדין ל"ה חייבים בשכר עבודה שהי' רשעים ול"ה מבטלים אותם ממלאכת רבם, אלא שאם ל"ה ביזת מצרים, ואח"כ הי' ביזת ים אברהם שלא ידע שלא עשו רצונם של מקום יאמר ואחכ"י ברכו"ג ל"ק, וביזת ים שכר עבודה, וביקש שישאלו ויקחו שכר עבודה, ובים יקוים ואחכ"י ברכו"ג, וכ"ת איך דן במיתה וממון, וגם בב"נ אמרי' קלבד"מ, אך לא קיי"ל כרנבה"ק וכרת ומיתה ביד"ש אין פוטרין (וערש"י עירובין ס"ב. יבמות מ"ז: וסנהד' נ"ז. הא דב"נ נהרג על גזל דלא ניתן להשבון משום קלבד"מ, ורק בישראל כ' עשה והשיב ולא בב"נ, ותוס' חלקו, והק' דבבעין אף בישראל ל"א קלבד"מ דנטל לא בסנהד' ע"ב., ואיכא עשה והשיב וכ' בקצה"ח שנ"א סק"ג דאף דל"א קלבד"מ מ"מ עשה והשיב ליכא וא"ש רש"י, ועשו"ת חת"ס חו"מ צ"א דתלי' בתשו' רמ"א סי' י' אם ב"נ חייב בכל הדינים של ישראל או כדיני עכו"ם דקלבד"מ מכדי רשעתו, ואי חייב בדיני ישראל קאי כדי רשעתו גם אב"נ ואמרי' קלבד"מ, ואי לא חייב בדיני ישראל ואין לו חלק בתורה לא קאי כדי רשעתו אב"נ ול"א קלבד"מ, וע' תומים ק"י סק"ג, ועטרת חכמים סוגי' דאוונכרי, ובמנ"ח מ' מ"ט אי ח"מ שוגגין פטור בב"נ):
ובאה"י ופי צדיק דרוש א' כ' דהגזרה הי' ת' ואח"כ יצאו ברכו"ג, והיו רק רד"ו ויושלם בשאר גליות, ומהראוי שבהשלמת כל גליות יקוים רכו"ג, אך של"י כו' קיים בהם בדור המדבר, ורכו"ג ל"ק בהם רק אחר הגליות:
והגר"מ בנעט ז"ל אמר דכ' ולכל בנ"י ל"י כלב לשונו, ואי' במד' ורש"י שמות (ב' י"ד) אכן נודע הדבר דראה שלה"ר שולט בהם ואין ראוין לגאולה, ובילקוט שמות רמ"ז קע"ב, ובשלח רכ"ו ישראל תקנו חטא לשה"ר דכ' דבר נא כו' והי' מופקד אצלם י"ב חדש. ול"ה אחד שהלשין על חבירו, ובפסחים קי"ח. המספר לשה"ר ראוי להשליכו לכלבים, והאלשך תי' בזה מחז"ל ויתנכלו אותו להמיתו שסיתו בו כלבים דחשדוהו בלה"ר. ואי' דאמר משה ולכל ב"י ל"י כלב לשונו דתיקנו לשה"ר, וכשאמר ה' לאברהם כי גר יהי' זרעך מסתמא נודע לו חטאם בלה"ר, אבל ע"י שיצאו ברכו"ג ראי' דתקנו החטא דאי הי' בעלי לה"ר ל"ה מופקד אצלם, ול"ה יכולים לצאת ברכו"ג, ואמר ה' הזהירם של"י כו' כיון שלא נתקיים ברכו"ג עדיין בהם לה"ר ויחזרו לגולה, והזהירם שידע אברהם שתיקנו לשה"ר:
וברשב"ם פי' וישאלו ויבקשו וכמו חיים שאל ממך (תהל' כ"א ה'), אחת שאלתי מאת ה' (כ"ז ה'), שאל ממני ואתנה (ב' ח'), ורק בדרך מתנה ואין כאן רמאות וגזל, ולפמ"ש הסמ"ע רמ"א סקי"ז דבנשבע לתת מתנה מהני אי נותן ע"מ להחזיר, אבל כשנשבע לחבירו לתת לו צריך מתנה גמורה, דעל דעת חבירו נשבע, וכאן אמר באזני העם, משמע שאמר להם בלחש וסוד, ר"ל שלא בלבד בדרך שאלה ע"מ להחזיר אלא במתנה גמורה, וק' מה צורך לזה הא אם יטלו ע"מ להחזיר ג"כ יקוים שבועה ברכו"ג, אלא כדי של"י אותו הצדיק ר"ל שאליו הבטיח ה' לתת מתנה לבניו, ואח"כ יצאו כו' ובנשבע ליחיד ל"מ מתנה עמ"ל: ובריח דודאים דכ"ב כ' דעיקר רכוש מדות טובות ולא ממון, וביצ"מ הכירו אמיתת ה' וזה היה רכוש וז"ש ועבדום עינוי גוף, וענו אותם עינוי נפש כמ"ש בוישלח (ל"ד ב') ויענה, אף שהי' לה הנאה מ"מ רעה אצל צדיקים (ועא"ע ויקרא ט"ז כ"ט), ובמצרים הי' עבודה בגוף ועינוי בנפש כמ"ש הללו עע"ז כו' והפרש בין בהם לבם, "דבם" על רוחני ודברת בם (דברים ו' ז'), ובגשמי כ' בהם (קהלת ג' י"ח) שהם בהמה המה להם, וברבה שם מלשון בהמה, וז"ש של"י אותו צדיק שלימד דעת לכל (כברא' י"ב ה'), ואת הנפש אשר עשה בחרן, ועבדום ועינו קיים בהם בנפש הבהמה וגוף, וברכו"ג ל"ק בהם בגוף רק בם ברוחני וביקש שיקיים גם בהם עש"ה, ומ"ש בבשלח (י"ד ה'), בעיון יעקב ברכות ט', עץ יוסף, תורת משה, וע"נ דרוש ג' לשה"ג, פני"פ לך (ט"ו י"ג), קהלת ישורון, הפלאה כתו' ק"ד. ד"ה לא, לחמי תודה דק"א: שו"ת זכרון יצחק בה"ת, שו"ת זכרון צבי מנחם דע"ה:, פרדס דוד, דברי גאונים בסופו, אספ"ז (ברכות ט'), ובית ועד לחכמים שנה י"א סי' ל"ח, ודבר בעתו דרוש ז' לפסח ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ב:
רעהו בכמה מקומות רעהו ממעט זכר ב"ק ל"ז: שור רעהו, ב"מ פ"ז: בכרם רעך, ומכילתא משפטים (כ"א ח') שלם ישלם שנים לרעהו (ועמ"ש בשמות ב' י"ג), וכאן קורא למצרי רעהו, וצ"ל דשאני הכא דהוי קודם מתן תורה, ואחר מתן תורה רעהו ישראל דוקא, וביתרו (י"ח ז') וישאלו איש לרעהו לשלום ותיב"ע וגיירי', והמפרש פי' דאם לא כן רעהו ממעט נכרי, ובלא"ה ל"ק דקודם מ"ת רעהו אף נכרי, וזה תלי' אי יתרו קודם מ"ת היה בזבחים קט"ז. ועי' בהדוה"ע ובר' בחיי יתרו (כ' י"ג) לא תענה ברעך לא אמר באחיך מכאן שהזהיר אף על נכרי, וכ"א וישאלו איש מאת רעהו ונאמר על מצרים ע"ש, וק' מב"ק וב"מ הנ"ל ומדף קי"א:, וע"ס אמרי הצבי ב"ק ל"ז: ובקונטרסו פלפול חברים אריכות, ובאמרי בינה או"ח י"ג אות ו' הביא פמ"ג שנסתפק אי עבד כנעני בכלל ואהבת לרעך כמוך, וברא"ם שמות רעהו ולא עכו"ם הא עבד דחייב במצות בכלל רעך, ובר"מ פ"ה מרוצח ומכות ח': ישראל גולה ע"י ע"כ דהוא בכלל רעהו, וצ"ע בשטמ"ק ב"מ צ"ו באומר לעבדו צא והשאיל עם פרתי מהו דעבד לאו בר מצות, ועי' פמ"ג בפתיחה ח"ב אות י"ח, ובס' מי באר שם בזה, וע"ע לקמן:
פסוק ב:
ואשה מאת רעותה, הרמ"א או"ח תרצ"ה פסק דאשה חייבת במשלוח מנות ותמה הפר"ח דמשלוח מנות איש לרעהו כתיב, ובשבו"י ח"א מ"א תי' דמשו"ה כ' איש דסיפוק בידו לעשות, ובקידושין ל"א. איש אמו ואביו תיראו יכול אשה לא ת"ל תיראו ולמה נאמר איש, איש סיפק בידו לעשות ולא אשה וחייבת גם אשה במשלוח מנות, ובברכ"י תמה דשם איכא ריבוי תיראו וכאן ליכא ריבוי ודאי אין אשה בכלל, ותו דתוס' קידושין ל': ד"ה שיש כ' דאף דבזמן התורה ל"ה מע"י לבעל מ"מ אינה בבית אביה רק בבית בעלה, וא"כ ה"נ בימי מרדכי ל"ה עדיין תקנות מע"י לבעל ול"ש אין סיפקה בידה לעשות:
וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח קמא מ"ז הק' ג"כ על השבו"י דבשלמא התם אין סיפק בידה לעשות נגד רצון בעלה לשמוע בכל אשר יצוה אביה, אבל כאן אם מחויבת במשלוח מנות מחויב לתת לה כמו קרבנות דנזירות וזבה ויולדת (בנזיר כ"ד.) דמחויב הבעל לתת לה, וכה"ק בספרו אור דוד על מג"א (ט' י"ט), והביא עוד דכ' איש לרעהו משמע ולא לאשה כמו וישאלו איש מאת רעהו דרעהו היינו איש כמותו א"כ י"ל דמה"ט אין לשלוח רק איש לאיש ואשה לאשה, ויש להעמיס בכוונת הרמ"א שכתב הטעם משום סבלונות כיון דאין דרך בכל השנה שישלח איש לאשה משום סבלונות, וממילא אין דרך ג"כ שתשלח אשה לאיש, עד"ש בנדרים כ"ד. לאו כלבא אנא דאתהניא מינך ואת לא מיתהנית מנאי, א"כ כיון דלאו אורחי' לשלוח זל"ז מסתמא הקפיד הכ' שלא ישלחו זל"ז, ועכ"פ מיושב קושית פר"ח דלהכי כ' איש לרעהו דקפיד דוקא איש לאיש, ע"ש אריכות. - וע"ע בפמ"ג תרצ"ה בא"א סקי"א ע"כ אי בכלל רעהו במשלוח מנות וגם פסולי קהל וברא"ם משפטים (כ"א כ') כ' דעבד בכלל רעהו, ובב"ק פ"ח מ"ג בע"כ בושת לרבנן אחיו הוי, ובסנהדרין פי"א מ"א בגונב ח"ע וחב"ח אחיו הוי כ"ש בכלל רעהו, ובחלקת יואב קמא או"ח ל"ו כ' דמ"ש הרא"ש ברכות פ"ג סי"ג דאשה אינה בכלל ערבות, והדגמ"ר או"ח רע"א מסופק אי גם איש בעד אשה אינו בערבות ולענ"ד כוונת הרא"ש כיון דערבות נפיק מוכשלו איש באחיו (בחקתי כ"ו ל"ז) וכבר כתבו תוס' ב"ק ט"ו. ד"ה השוה דהיכי דכ' איש בתורה אין אשה בכלל כ"ז דליכא ריבוי, ושפיר אין אשה ערבה בעד איש אבל איש באשה הוי ערב דאחיו קרינן בי', ממילא אשה לאיש לא אמרי' אף על פי שיצא מוציא, לא כתשו' רע"א ז' והוא דין מחודש עכ"ל, ונעלם ממנו רא"ם הנ"ל שכ' לא כתוס' ב"ק ט"ו. רק דכל היכי דלא מצינו בגמ' שמיעוטו אשה או קטן אין בכחינו למעט מעצמינו, ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א בקונטרס ערוגת הבשם ערוגה ד' הק' עליו דאי אשה אינה בערבות מוכשלו איש באחיו, אם כן כמו שנילף מאיש למעט אשה שלא נעשית ערב כן נילף מאחיו שאין איש נעשה ערב רק בעד אחיו ולא בעד אשה ואחיו ולא לאחותו, תדע שלא כ' וכשלו איש באחיו ואשה באחותה כמ"ש וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, והגאון ז"ל השיב לו ודאי דאין לדרוש דרשות מעצמינו אבל אנכי לא חדשתי רק לקיים דברי הרא"ש דבאשה ליכא ערבות מקרא וכשלו איש, ובכ"מ בש"ס נדרש איש ולא אשה וכספיקת ש"ס ב"ק ק"ט. גזל גיורת מהו אף שהוא אורחא דקרא מ"מ כ"ז דליכא ריבוי בפירוש אמרינן איש ולא אשה, ויש בזה הרבה קו' שנמצא מקומות תיבת איש בתורה ולא נמצא ריבוי ועכ"ז ל"א איש ולא אשה, ובס' יעיר אוזן נותן הרבה כללים בזה אבל חלילה לי לחדש דין חדש מכח דרש הפסוק עכ"ל, ועי' בית האוצר ח"א כלל קמ"א בזה:
ובתשו' רע"א ובמשניות מגילה פ"ב אות י"ט כ' בכוונת רא"ש דרק במצות שאינה מחויבת בהם אינה בכלל ערבות עבור איש ולא במצות שהיא חייבות, ועי' אב"נ או"ח תל"ט ויו"ד שנ"ט, וכן הובא בשם החי' הרי"ם ז"ל, ועי' רש"י נצבים (כ"ט כ"ח) ועי' צל"ח ברכות כ': כהנים לוים אינם בכלל ערבות, (ועי' ירחון כרם ב"ש תרצ"ב סי' י') ועי' סוטה ל"ז: ת"ר אלף וג"א ותק"נ בריתות, ועתו"ס יבמות מ"ז: ונדה י"ג: דלא ידע חשבונם, ועי' רש"י דעל הגרים אין ערבין, ועתו"ס קידושין ע': ד"ה קשים, ומהרי"ט, ועי' או"ח קפ"ו ס"ב, ופמ"ג פתיחה ח"ב אות ל"ז וכ"ט, וח"א אות ט"ז בתורה שבע"פ, ובמתן שכרן של מצות חקירה ד', וצל"ח ברכות מ"ח: דבמצות דרבנן אין ערבות, וכ"מ בסוטה ל"ז דרק על תרי"ג מצות משום דבדבר שאין בו קצבה אין ערב חייב כחו"מ קל"א סי"א, ועי' סמא דחיי סי' י"ד, מוצל מאש י"ב והגהות שם, שו"ת כתב סופר או"ח כ"ט נ"ז וס"ב, בית שלמה או"ח י"ד, שו"מ תנינא ח"ב פ"ו, ברכ"י או"ח קכ"ד סק"ז, בית יצחק יו"ד ד' אות ז', מנחת שמואל או"ח כ"א, קו"א לדע"ת נ"ז סקנ"ד ממהרי"ט בחי' לקידושין שכ' בפשיטות דאנשים נתערבו בעד נשים, פמ"ג או"ח נ"ג א"א סקי"ט, והגהות מהרש"ם פסחים נ"ט:, עי' בכל המקומות ותמצא חדשות. ובענין עבד הוא פלוג' בב"ק פ"ח. כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד ורבנן ס"ל אחיו הוא במצות, ע"ש בגליון הש"ס שתמה מרש"י סוטה מ"א. ד"ה אחינו דאמו ישראלית, משמע דעבד לאו בכלל אחיו, וע"ע שם בתד"ה יהי' דכי גמרי' לה לה מאשה הינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכה"פ במצות שאשה חייבת ולא לגרוע מאיש ולפסלו לעדות כאשה דמן הדין כשר לעדות דאחיו במצות ע"ש, ובמשל"מ פ"י ה"ז ממלכים, וס' זהב שיבא, ופמ"א על ב"ק מ"ו. שהק' על תוס', והיטב תי' בנובי"ת חו"מ י"א, וע"ע בשו"ת בית אפרים יו"ד ס', ושו"ת כנף רננה יו"ד ח"ב ע"ז:
ובחידושי כתבתי לתרץ קו' פר"ח הנ"ל דאשה חייבת במשלוח מנות דאיש כ' ולא אשה, דהא דמהני ע"י שליח דחזקה שליח עושה שליחותו, וי"ל דזה הוא מטעם ערבות לתוס' גיטין ס"ד: ד"ה הני, דאי לא יעשה השליחות יעבור המשלח ומסתמא יעשה דגם הוא יענש משום ערבות, ולרא"ש דנשים אינם בערבות, ולדגמ"ר דגם על נשים אין אנו ערבין, ושפיר י"ל דבאמת חייבת במשלוח מנות ורק אינה יוצאת עד שתדע שהשליח הלך שם ליתן, דל"ש חשע"ש דאין ערבות לאשה, ול"ק דאיש כ' דבאיש יוצא אף דלא ידע אם הלך דחשע"ש, ולעולם אשה חייבת, ושם ברמ"א פסק דאם שלח ולא רצה לקבל או מחל יצא ותמה הפר"ח מנ"ל, וע' קרבן נתנאל מגילה פ"א אות כ"ט, וחת"ם. או"ח נקצ"ו:
ונלע"ד דזקיני באור דוד שם הק' איך סמכינן ע"י שליח ואף דחשע"ש כ' תוס' דוקא היכי שמשלח עושה עבירה אם לא יעשה שליחותו, ולהטור דמצוה להרבות במשלות מנות, א"כ יסבור השליח אף שלא יעשה השליחות לא יעבור המשלח, וקמ"ל קרא דמהני ע"י שליח ע"ש דבר חידוד, ובשו"ת הרד"ד קמא או"ח מ"ה מ"ז ומ"ט. ואינו מובן למה באמת יוצא ע"י שליח אף דלא ידע אם השליח נתן לו, ונראה דהפנ"י פסחים ד': הק' אהא דמשכיר בי"ד חזקתו בדוק הא הוי חזקה התלי' במעשה ולא אמרי' כמו ברוב (וע' משפטים כ"א ט"ו) וכ' בישועות יעקב תל"ז סק"ב כיון דהשכיר בי"ד ואי לא יבדוק יעשה השוכר עבירה בכה"ג אף בתלי' במעשה אמרי' חזקה וראי' מכל חזקה שע"ש הא תלי' במעשה ומהני כיון דמשלח יעשה עבירה כתוס' הנ"ל, וע"ע בשושנת העמקים סי' י"ב (וגם י"ל בחמץ כתוס' יבמות קי"ט. ד"ה ר"מ דרוב נשים מתעברות והוי מעשה דממילא וה"נ במצוה אמרי' בודאי עשה כן, וכמנחות ק"א: כל העומד כו' ונדרים נ"ט. בנדרים דשיל"מ, ועט"ז ונקה"כ יו"ד ס"ט סקכ"ד בספק נמלח, ובינת אדם או"ה סי' כ"ט, ושו"ת חבלים בנעימים ח"ד ע"ז) ולהסביר י"ל דבאמת אף אם לא יעשה המשלח עבירה למה אין חשע"ש כיון דהבטיח לו בודאי יעשה דשארית ישראל לא יעשה עולה, ורק כיון דתלי' במעשה לא אזלי' בתר חזקה וצריך לסברות תוס' דיודע שמשלח יעשה עבירה יעשה השליחות, ובקידושין נ"ט. דמועיל ביטול בגט, דכ"ז דלא מטי גט לידה דיבור הוא. ובשבת ק"ד: בכתב אות א' בצפורי ואות א' בטברי' חייב דמחוסר קריבה ל"ה מחוסר מעשה, הרי דהילוך ל"ה מחוסר מעשה, וכן כ' המפו' דהיאך מהני כל גט למדה"י ע"י שליח דכ"מ דל"מ למיעבד השתא ל"מ למשוי שליח, ורק התי' דהמעשה יכול לעשות רק מחוסר הילוך ל"ה מחוסר מעשה, ע' דורש לציון דרוש י"ג בהג"ה, חי' הרי"מ ר"פ השולח, ושו"ת חדות יעקב קמא כ"ג. לפ"ז א"ש הא דמהני שלוח מנות ע"י שליח דחזקה שע"ש ואף שמשלח ל"י עבירה דמצוה להרבות כנ"ל מ"מ דמזה עצמו דאף דאינו מקבל יצא, ומחוסר כך הילוך ול"ה מחוסר מעשה, ול"צ לסברות תוס', ואף דמשלח לא יעשה עבירה ג"כ יעשה השליחות, דמסתמא לא שנה, דאל"כ רק צריך שיקבל המנות א"כ הוי מחוסר מעשה וחזקה התלי' במעשה וצריך שיעשה המשלח עבירה, ושוב יקשה האך יוצא ע"י שליח ומתורץ חדא בחברתה, ונדפס זאת ממני בירחון אהל מועד שנה ב' סי' קי"ח: ובענין שלות מנות באשה ע' שע"ת חלק ה' סי' ב', ובס' אמרי חיים לחודש אדר דכ"ה: הרבה:
ועשו"ת יהודה יעלה או"ח ר"ד שנסתפק בתלמוד השולח מנות לרבו אי יוצא דמשוי רבו לרעהו לרמ"א יו"ד רמ"ב סט"ז דאין לתלמוד לשאול שלום לרבו, וכ' דאסור רק בפניו ושלוח מנות הוי שלא בפניו ומותר, וגם רבו מקרי רעך לכל מצות כמו לא תעשוק את רעך ועוד, ובתשו' מהרי"א כ"ד פסק דשלוח מנות לאו דוקא ע"י שליח אדרבה מצוה בו יותר משליחו, ועשו"ת בנין ציון מ"ד, ופמ"ג תרצ"ה מ"ז סק"ה נסתפק ג"כ בזה, ועמ"ש בשער הציונים במשניות ווילנא פ"ה מ"ז ממע"ש בזה, ובשפת אמת מגילה ז: כ' דישלח הגדול לקטן תחלה, והטעם דלא ליחשבי' כמו רעהו וחבירו רק כשהגדול שולח לו וחושבו לרעהו והדר משלח לו, ועי' פס"ת סי' קל"ח קל"ט וקמ"ה, וע"ש עוד דיוצא ע"י עכו"ם וקטן, דאם היה רוצה לצאת ע"י שליח מצד שליח של אדם כמותו אז הי' מקום למעט עכו"ם וקטן, אבל אין המצוה כלל לתת בעצמו כי אם לשליח א"צ דין שליחות, ועי' חקר הלכה חזקה אות י"ג, ומצאתי בירחון אה"מ שנה ד' סי' כ"ב בשם ס' עיר דוד שהסתפק ג"כ אי ת"ח שולח לע"ה אי יצא, דרש"י כ' בסוכה ל"ט. דע"ה גבי ת"ח לא מקרי רעהו וע"ש בתוס', ועי' מהרי"ט ח"א ל"ב, ומפ' יתרו (י"ח ז') ג"כ ראיה דקרי ליתרו רעהו של משה, ע"ש מהרבה מקומות דרעך קאי על כל אדם, וע"ע שו"ת שבט סופר או"ת כ"ח, וערש"י משלי (כ"ז י') ושבת ל"א. רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה שנקרא ריע, ובהקדמה לשו"ת רע"א מעולם לא קראתי לאדם תלמיד כי אמרתי מי יודע מי למד ממי:
פסוק ג:
ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד. ראיתי דלא כשנראה בדור סורר ומורה (מורה דרך למוריו הישנים) כאשר ישאו חן בעיני או"ה או בהשיגם עושר מיד יבעטו באבותיהם, וישן בפני חדש יוציאו, ועוף אחד יש בכרכי הים "וקרום" שמו וכשחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונים יפשוט צורה ולובש צורה אחרת והאמת נעדרת, וכאן אע"פ שהשיגו עושר רב בכ"ז גם האיש משה, שלא לקח מאומה רק חכמת אלקים הי' בו גדול מאד, ועפרד"י וישב (ל"ט ב') ויהי ה' איש מצליח בשם בל"ע, ועי' ברכות נ"ד: דיליף מבהעלותך (י"ב ג') דאיש זה משה דכ' שם והאיש משה, וצ"ע של"ה קרא הקודם כאן, ובאמת בשאלתות סי' כ"ו הביאו, וכן קשה מיומא ע"ו. וסוטה י"ד. ועי' בשאילות שלום ובקונטרסו שטרי המאוחרין, ובפר"ד סוף דרוש ד'. ומצינו איש לשון חשוב בש"א (כ"ו ט"ו) איש אתה, ומ"א (ב' ב') והיית לאיש, משלי (ת' ד') אישים אקרא, וביומא ע"א. לחכמים וגדולים, ומש"ה מכונה איש כנ"ל, ויהושע איש אשר רוח בו בפנחס (כ"ז כ"ח), תהלים, בני איש (ד' ג') וברש"י, יומא י"ח. אישי כ"ג, איש ירושלים שם ל"ט., איש הר הבית פ"א מ"ב ממדות, וחז"ל דרשו מאיש חשיבות, וירא (י"ח ב') שלשה אנשים מלאכים, וישלח (ל"ב כ"ה) ויאבק איש עמו מלאך, וישב (ל"ז ט"ז' וימצאהו איש גבריאל, בדניאל (ט' כ"א) והאיש גבריאל, (וי"ב ו') והאיש לבוש הבדים, בבשלח (ט"ו ג') ה' איש מלחמה, זהר משפטים צ"ד: וירושלמי יומא פ"א ה"ה וכל אדם לא יהיה באהל אפילו מלאכים, ויתבאר ע"פ יחזקאל (א' ט') פני אדם ובמד"ר חקת פי"ט שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם שנ' ואשמע קול אדם מדבר (יחזקאל א' כ"ד), ועי' מקו"ב ח"א ד' שמ"ג, וע"ע מ"ש בפ' יתרו (י"ח ו'):
פסוק ד:
כחצות. ערש"י וזה"ק ל"ח: וברכות ו': ומהרש"ח ופנ"י ולשון הזהב ועיון יעקב, ואדני פז פ' לך וחנה"ת ולוי"ח ושו"ת מאיר נתיבים סוף ח"ב, ובצל"ח כ' כחצות כי השתא גי' ישינה הוא, ובזה ל"ה קשה קושית תוס' ד"ה ואתא. אמנם טעות דאיך אפשר דה' דיבר עם משה בחצות הלילה, והלא לא דיבר בשום פנים עם משה רק ביום כמ"ש רש"י בפ' החודש, ונלע"ד דאף דבעמדו לפני פרעה נאמר לו, י"ל שה' דיבר עמו ביום סמוך לחשכה והתמהמה משה שם בפלטרין של פרעה עד חצות הלילה:
ובשו"ת הרדב"ז תתי"ד, מה שנחלקו חז"ל (במכילתא פי"ג וע"ש בתוה"מ) ויהי בחצי הלילה ח"א יוצרו חלקו וח"א יודע עתותיו ושעותיו חלקו, ושאלת מה ביניי', תשובה כגון דא צריכא רבא, ואקדים לך שיש קו' שא"א לצמצם חצי לילה ולא חצי יום שהרי הגלגל חוזר לעולם וכהרף עין נוטה מחצות ולא יספיק אדם לומר עתה הוא חצות לילה עד שכבר עבר חצות, וק' להו מי חלקו ת"ק יוצרו יש בידו לחלקו והרי גלגל בידו כחומר ביד היוצר והעמיד הגלגל כל דהוא כדי שיכירו בעולם שהוא מחולק חציו האחרון מחציו הראשון, וח"א ס"ל שאין צריכים לנס אלא גלגל כמנהגו נוהג וחוזר, אלא שיודע עתותיו ושעותיו חלקו וצמצם בחצי הלילה ממש, ובאותו רגע הכה כל בכור דרגע הוי כמימרא, ואע"ג דא"א לצמצם הוא ית' יודע לצמצם ולכוון הנקודה עכ"ל:
ובס' ישועות, מלכו הביא זה"ק ל"ח. דאותה הלילה שיצאו התחיל להאיר בחצי הלילה, וא"ש ק' תוס' ברכות ט'. ד"ה ר"א על ראב"ע שס"ל דאכילת פסח עד חצות, והא כ' לא תותירו ממנו עד בקר, ולזהר ניחא דזה כ' בפסח מצרים ואז הי' בקר מחצות, ומדוקדק הא דכחצות ולא כחצות כי באמת ל"ה אז חצות לילה רק סוף הלילה רק כחצות בלילה שלפניו או לאחרי', ובשם ר"ר יהונתן ז"ל ראיתי שהק' הא דברכות ג'. באשמורה שני' כלבים צועקים והיינו בפלגא דשני' והוא חצות, וא"כ הי' יכול לידע מתי חצות, אך כ' ולכל ב"י ל"י כלב לשונו, ועפנ"י שם ד"ה ודוד ג"כ העיר בזה, וע' שער ב"ר, בית ועד לחכמים שנה י"א סי' ל"ח, הפרדס סי' ג', ועמש"ל (י"ב כ"ט ומ"ב):
ובענין כף הדמיון "כחצות" עס"ח תע"ט, ומקו"ח ונפ"ח סי' שכ"ו ומ"ש בפ' משפטים (כ"ב ל'), וע' א"ע אין יכולת לידע רגע חצי יום או לילה, וע' מד' איכה פ"א ל"ב מנא הוי ידע ריב"ז, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ד סי' ג' שהעיר בכל הלכות התלויות בביהמ"ק כחצות לילה מנא ידעו, וי"ל שידעו ע"י כנור שמנגן ברוח צפונית כברכות ג':, או ע"י כלי המוזכרת בב"ר פמ"ט, וירו' פ"א ה"ג מר"ה, וגם הא יכלו לידע בזמן מאוחר דודאי היא לאחר חצות:
פסוק ד:
יוצא ע' רוקח סי' צ"ג מדלא אמר אני אכנס ש"מ הכנסה קרויה הוצאה:
פסוק ה:
עד בכור השבי ערש"י וש"ח, ובשו"ת מהרשד"ם או"ח ל"ב, יל"ד בדברי הרב כשאמר לפרעה ומת כל בכור לא הזכיר הכ' בכור השבי, ושם במקומו (י"ב כ"ט) הי' ראוי להרגיש זה למה לקו, ב') שבמקומו לא אמר זה בל' קו' אלא שנתן טעם, ג') שבכאן לא נתן רק טעם א' ובמקומו נתן ב' טעמים, א' שלא יאמרו, ב' שהי' שמחים, ד') שכאן אמר יראתם ובמקומו אמר יראתינו, ה') שנראה מכאן שטעם העיקרי הוא שלא יאמרו ושם נראה שהעיקרו שיהי' שמחים, ועוד נטפל לראשון שלא יאמרו, ו') שכאן הזכיר שלא יאמרו בשבי וטעם שמחים בשפחה שנראה שבשבי ל"ש שמחים ובשפחה ל"ש יראתם ובמקומו סותר זה שב' טעמים שייכו בשבי, ז') שכאן נתן טעם למה לקו השבוים, ונתן טעם למה לקו בכורי שפחה ושם נתן טעם לבכור שבי לחוד, נלע"ד שכוונת רש"י לתרץ הקו' למה בעת אמירת ה' למ"ד לא אמר בכור השבי ובשעת המעשה כ' בכור השבי, ובמעשה לא אמר בכור שפחה וכאן אמר בכור שפחה, ולזה יש להבין כי בכור השבי לא הי' מיצר לישראל שהם היו בשבי כמותם, ובכור השפחה הי' מיצר לישראל כי עבד מלך, ודו"ק ברש"י שכ' שאף הם היו משעבדים ושמחים בצרתם באופן שנראה שהם בכור השפחה ובכור מצרים הכל שוה, ובפרט ביליד בית, ולכן בשעת מעשה אמר מבכור פרעה עד בכור השבי מן החשוב שבכולן עד הפחות והרי בכללם בכור השפחה, אמנם בעת האזהרה לא חשש רק להמצירים לישראל, וכל זה תי' רש"י בלשונו, וזה כשאמר למה לקו כו' יראה לא יקשה אליך כי לא הזכיר בכור השבי כמו להלן כי כשיודע לך טעם למה לקו יתבאר לך למה לא נזכר כאן, והטעם כי השבוים לא לקו אלא במקרה מצד של"י יראתם כו', וא"כ כאן לא הזכיר רק אותם שנגזר עליהם מות בשביל הרע שהי' עושים לישראל וכשבא למעשה הזכיר כל המתים מן החשוב עד היותר פחות, ושם תפס רש"י תיבת עד שהוא המורה על בכור השפחה ובו שייך ב' הטעמים, הא' והיא העיקרי לבכור השפחה שהי' שמחים ועוד כו' יראתינו שהוא הכוונה שהם יאמרו כמו שהי' שמחים בצרות ישראל אולי הם יאמרו יראתינו כו', ושם בשעת ההתראה שלא נזכר שבי אמר יראתם כמי שמדבר עם נסתר, אבל בפסוק שבשעת המעשה ששם הוא כאלו מדבר לנכח אמר יראתינו ובזה יתורץ כל הקושיות עכ"ל:
ובשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ס"ה הראשונים נתחבטו למה פרש"י כאן בכור שבי ואכ"מ, עו"ק שבכאן בהתראה א' משה עד בכור השפחה, ולהלן כ' עד בכור שבי ומתרצים תי' שאין להם שחר, י"א שבכור שפחה הוא בכור שבי כי השבוי שפחה היא וכ"כ הר"מ מקוצי ורשב"ם שבכור השפחה שאחר הרחיים היא בכור שבי אשר בבית הבור, ויש מוסיפין שבשעת התראה הי' יום, והיו בני השפחה טוחנין ברחיים ובשעת מעשה הי' לילה והי' בבור כדי שלא יברחו, וכ"ז אינו מספיק דאכתי יקשה למה שינה הכ' בכאן שפחה ושם שבי, אלא דב' מינים הם כפרש"י וכ"פ הר' אליקם ז"ל דבכור שבי פחות משפחה, אבל כשדיבר משה עם המלך וא"ל בכור פרעה דהוא מלך הוזקק לומר חילוף המלך שהוא עבד, ולפי' אמר שפחה אבל מ"מ הי' בדעתו שילקו גם השבוים שהן פחותין משפחה, וכ"ז אינו שוה ולהכל יקשה, לרש"י אמאי כ' כאן בכור שבי ומאן דכר שמי' שיעשה אותו כתוב מפני עצמו ולהקדים אותו לבכור השפחה הכ' שם עד שי"מ שכ' שט"ס היא ברש"י וזה דבר רחוק להטעות כל הספרים חדשים גם ישנים, גם כי הדרך הסופר לטעות אלא בהשמטה לא בתוספת לשון וענין מחודש כמ"ש הרמ"ה בכגון זה, והנ"ל בזה כי רש"י דרך אחר יש לו והדבר משוך וקשור עם דברי' של מעלה, שכ' אבל הקב"ה שידע עתיו ורגעיו אמר כחצות, וא' עד בכור השבי שאין יודע אלא הוא כי א"א לבן אדם לעמוד בו אבל בכור השפחה ידוע הוא והיינו דקאמר הכ' בדברי משה בכור השפחה ולא בכור העבד לפי שבכור השפחה ניכר, וכיון שזכר רש"י בכור השבי זכר הטעם למה לקו אגב אורחי', א"נ כי היכי דלא נימא דבכור השבי היינו בכור השפחה, דאל"ה שבוי' מה חטאו ולמה לקו ולזה אמר ולמה לקו השבוי' כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם ובזה נתיישבו הכתובים ורש"י כנלע"ד עכ"ל:
פסוק ה:
נפרע מאומות עתי"ט ב"מ פ"ד מ"ב במי שפרע מדור המבול וז"ל ולפי שה' אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע אלא מי שפרע כלו' שפרע מהם חובם ולא לו, ובראשון לציון שם הביא מסוטה ט'. תלתא זימני נפרע, וע"ז ד'. וברש"י כאן בשם מכילתא, ובסנהד' צ"ד., ומגילה ל"א. והנפרע לנו מצרינו וצ"ע ועפרד"י וישב דף רע"ד: בארים:
פסוק ו:
כמוהו לא נהייתה, כמוהו ל' זכר נהיית נקבה, עחת"ס אה"ע ח"ב ל"ט והביאותי' בפרד"י נח דנ"ח:
פסוק ז:
לא יחרץ בתו"מ כ' בב"ק ס': מלה"מ בעיר כלבים בוכים, וכאן ל"ה בוכים ועי"ז הכירו כי ה' בעצמם הכה אותם, וז"ש למען תדעון אשר יפלה ה' בעצמו בין מצרי לישראל, ובקא"ק בדרוש לפ' שקלים כ' כי הנסיון הורה כי בשינוי אויר לרוע, הבהמות וחיות ובפרט הכלבים שהם קלי ההרגש, יצעקו ולא ישקטו מתנועות שונות, וגם קודם רעידת הארץ ירגישו הבע"ח מקודם, ובזמן שליטת החלי רע ר"ל יעופו הצפרים מעיר קודם לכן, וכאן שלא יאמרו שהי' בדרך הטבע, לכן לא חרצו כלבים לשונם שגם הם לא ידעו מקודם, והי' רק יד ה', וע"ס קטורת סמים ומאסף דרושי במילי דרבנן, ובקול יהודה זבחים ק"ב דבר נכון:
וע' מו"נ ח"ג פי"ז הגמול לבע"ח שאינו מדבר לא נשמע, וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל, וצ"ע דמכילתא משפטים והובא ברש"י (כ"ב ל') שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולפיכך לכלב תשליכון אותו בשכר לא יחרץ כו', ואולי הלשון הגמול כוונתו גמול נצחי עוה"ב וע' תו"ת, ואי' בשם הרה"צ ר' יהושע מאסטראווצי ז"ל יחרץ מל' חרוץ וחכמה, דכל בנ"י ל"ה חרוצים וחכמים יותר מדאי, ופיהם ולבם הי' שווים, וז"פ ולכל ב"י ל"י כלב לשונם, כ"לב" הי' גם לשונם:
פסוק ח:
וירדו ערש"י ובפ' ויצא (ל', ל'), ויחי (מ"ח כ'):
צא אתה וגו', ע' ברבינו בחיי כאן שסגולה למקשה לילד לכתוב על פסת נייר את הפסוק הזה. וע' מקו"ב ח"ג דף תר"ו: בזה, וגם כ' שם סגולה להניח ס' תולדות יעקב יוסף תחת ראשו של חולה. והמנהג להניח ס' רזיאל המלאך:
פסוק ט:
לא עמ"ש בשמות (ד', ל') ובריח דודאים דכ"ז ותולדות נח דרוש ב':