דבר נא וכו׳ בבקשה וכו׳ וא״ת מה צורך לבקשה דמהיכא תיתי שלא יאמר כן לישראל חדא דכיון שצווהו הקדוש ברוך הוא פשיט׳ שמשה עבדו ישמע בקולו. ועוד דכלום יש דבר רע בזה שצריך בקש׳ ומה שתירץ בש״ח דמשה אולי לא היה רוצה להזהירם על כך דהוי כעין גזלה אינו נר׳ דאטו האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר ובכיוצא בזה יצתה ב״ק וא״ל לשאול אל תהי צדיק הרבה. ונלע״ד שהוצרך לזה לפי שבפרשת שמות א״ל הקב״ה למשה ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכו׳ וכאן א״ל וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. וטעמא דהתם הוכרח לומר כן כדי שלא יקשה עליו משה אם יאמר לו כדהכא מהיכן ידעו הכלים שיש להם כדי שיוכלו לשאול מהם. ותו דמצו לאשתמוטי ולומר להם אינו בידי. לכך לא א״ל אלא ושאלה משכנתה ומגרת ביתה דוקא דמצוייה אצלה תדיר כדרך הנשים השכנות שנועדות יחדיו ומסתמא ידעו כל כליה דאורחא דאשה דשלפא ומחויא כדאי׳ בשבת אבל בכאן אחר שהיה מכת החשך שחפשו ישראל וראו כל כליהם וכו׳ כדלעיל בפיר״שי מש״ה קאמר ליה וישאלו איש מאת רעהו ואשה וכולי דתו לא מצו לאשתמוטי ואינהו נמי ידעי לכל כליהם דכל חד וחד והשתא מאחר דא״ל הקדוש ברוך הוא למשה תרי לישני דלכאורה פליגי אהדדי ותנן בפ״ז דב״ב מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתיר בטל הן חסר הן יתר מדה בחבל דברי בן ננס. ופי׳ הר״ב שם דסבירא ליה תפוס לשון אחרון ופליגי רבנן עליה ואמרי הלך אחר פחות שבלשונות בין ראשון בין אחרון והלכה כחכמים עכ״ל ומעתה חשש הקדוש ברוך הוא דילמא משה יעשה כרבנן דהלכתא כוותייהו ויתפוס הפחות שבלשונות והוא הלשון שא״ל בתחלה ושאלה אשה משכנת׳ ולא עוד. לכך הוצרך לומר לו בבקשה ממך אע״ג דבעלמא הלכתא כרבנן הכא מיהא בבקשה ממך תפוס דוקא לשון אחרון והזהירם על כך שגם הם לא יפחדו מלעשות נגד הדין אלא בזה יתפסו ל׳ אחרון להרבות הרכוש שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם:
פסוק ד:
ויאמר משה וכולי בעמדו וכולי כלומ׳ דק״ל והרי לא מצינו שא״ל הקדוש ברוך הוא התראה זו לכך קאמר בעמדו לפני פרעה נאמרה לו בשביל כבוד משה שלא ימצא בדאי כמ״ש לא אוסיף עוד כו׳ כדאי׳ במדרש והוא האמור למעלה ויאמר ה׳ אל משה עוד נגע א׳ אביא על פרעה וכולי אלא שקיצר בו הכתוב ולא עשה ככל שאר המקומות שהאריך בכל ענין הדיבור של הקדוש ברוך הוא למשה ואחר כך בדבור משה לפרעה קיצר ובזה עשה איפכא לפי שהמקום לא היה ראוי לחול הנבואה בו אם לא לכבוד משה לכך קיצר בספורו. ואין נר׳ מ״ש הרא״ם ז״ל שהפ׳ דלעיל עוד נגע וכו׳ לא נאמרה לו לפני פרעה שהיא מה שנאמרה בפרשת שמות ושאלה אשה וכו׳ ונכתבה פה פעם שנית בעבור שעתה הגיעה השעה שייעדה לו מאז ע״כ דהא בהדיא כתיב ויאמר ה׳ אל משה עוד נגע אחד אביא וכולי ועל כרחין ל׳ זה א״א לומר אלא דוקא אחר מכת החושך. ותו דבר מן דין א״א לומר דהיא מה שנאמרה בפר׳ שמות ושאלה אשה וכולי שהרי כבר הוכחנו לעיל דהפרש גדול יש ממה שנאמר כאן למה שנאמר בפרש׳ שמות אלא נר׳ כדאמרן. אחר זמן זכיתי שבא לידי פי׳ הרש״בם ז״ל ושם מצאתי להדיא כדברי וז״ל ויאמר ה׳ אל משה בעמדו לפני פרעה עוד נגע וכו׳ ואחר כך השיב משה לפרעה כה אמר ה׳ כחצות וכולי:
פסוק ד:
כחצות וכו׳ שמא יטעו וכו׳ ומ״מ אין כאן שינוי מדברי הקדוש ברוך הוא דהרי מלת כחצות איכא לפרשה נמי כהחלק ואינה כ״ף השיעור אלא כמו כאשר וכדפי״רשי לפי הפשט וכשנפרש כן הוי ממש כאילו אומר בחצות כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהנביא אינו מחוייב לשמור המלות אלא הענין ולא צרכינן למה שנתחבטו המפרשים ז״ל דאטו כדי שלא יאמרו משה בדאי שינה מדברי הקדוש ברוך הוא ע״ש דלפי האמור אין כאן שינוי כלל ולזה כיון משה אדוננו לומר מלתא דמשתמעא לתרי אנפי שאם יטעו אצטגניני פרעה ובאותו זמן קודם שיגיע לחצות יהיו סבורין שכבר הגיע ובראותם שלא באה המכה יאמרו משה בדאי הוא ישיבם כאולתם אף אני לא אמרתי כחצי בדיוק אלא כחצות כלומר סמוך לו ואם לא יטעו אצטגניניו ויראו שבאה המכה ברגע עצמו של חצי הלילה בהא נמי לא יוכלו לומר משה בדאי הוא שאמר כחצות דהיינו סמוך לחצות ולא בחצות ממש והמכה באה בחצות ממש שהרי אף הוא ישיב אמרים לא הבינותם כוונתי שרצוני באמרי כחצות היינו כהחלק ולעולם באותו רגע ממש של חצות וזה מוכרח דאל״כ הדר׳ קושיא דמה הועיל מר״עה בתקנתו לומר כחצות משום שמא יטעו. והא איכא למיחש נמי שמא לא יטעו ויאמרו בדאי הוא כדלעיל. א״ו שבזה לא יתפס שיש לו תשובה נכונה לומר שלא היתה כך כוונתו וכדאמרן. ועפ״י דרכנו מיושב ג״כ מה ראו רז״ל לפ׳ כאן מלת כחצות שהוא שם דבר בענין דתיקשי אמאי קאמר בכ״ף עד שהוכרחו ליישב שמא יטעו ואמאי לא פירשו דכחצות מקור הוא ותו לא קשה ולפי האמור ניחא דדייקי מדלא אמר לשון חצי כדכתיב במעשה ויהי בחצי הלילה אלא חצות ש״מ דאמר מלתא דמשתמעא לתרי אנפי מן הטעם האמור:
פסוק ה:
עד בכור השבי למה לקו וכולי אע״ג דהכא בהתראה לא כתיב בכור השבי רק לקמן במעשה הקדים רש״י חקירה זו בכאן דאילו לקמן לא היה מקום לשאול למה לקו השבויים דדילמא טעמא דלקו אחריני לקו אינהו נמי שגם הם היו משתעבדים בהם ומיהו מדחזי׳ הכא גבי ההתראה שלא נזכר השבי אף על פי שבאמת גם הם לקו כנר׳ מן המעשה דא״כ צ״ל דהשאר שבאה להם המכה בשביל העון שכבר עשו לכך שייך להתרות בהם ולהזהירם לשוב מדרכם משא״כ השבויים שלא באה להם בשביל מה שעשו מלפנים אלא בשביל מה שהיו עתידים לעשות ולכך לא שייך להזהירם לשוב ממה שלא עשו עדיין כלל דגריעא אפי׳ מהתראת ספק. ומעתה צריך לדעת א״כ למה לקו השבויים כלו׳ מהו זה הדבר שעדיין לא עשוהו אלא שהיו עתידי׳ לעשות אם לא ילקו ומשני כדי שלא יאמרו יראתם וכו׳ וע״יל דהוצרך להביא זה לכאן משום דבעי רבינו לחקור אחר כך בסמוך בדבור שא״חז ולמה לקו בני השפחות וכי היכי דלא תימא ומ״נל דלקו דילמא עד בכור השפחה עד ולא עד בכלל. ולעולם לא לקו בני השפחות אלא דמדחזי׳ בתר הכי שלקו עד בכור השבי אפי׳ אם תפרש התם דלא עד בכלל מ״מ בני השפחות דעדיפי משבי הרי הם בכלל. ומעתה שפיר מקשה ולמה לקו בני השפחות. והשתא דאתאן להכי דעל כרחין עד בכור השפחה צריך לפרש עד ועד בכלל ה״נ יש לנו לפ׳ גם בכור השבי בכלל דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו קרא והשתא קשה ג״כ למה לקו השבויים ודוק:
פסוק ה:
וכל בכור בהמה לפי וכו׳ אע״ג דהמצרים לא אשכחן שהיו עובדים אל׳ לטלה וכדכתיב כי תועבת מצרים כל רועה צאן מ״מ הואיל והיו שם ערב רב משבויים ואומות אחרות שהיו עובדים לבהמות אחרות הוצרך להכות את כולם כדי שלא יאמרו האחרים קשה יראת׳ ולכך כל בכור בהמה ואע״ג דכשהקב״ה נפרע מהאומה נפרע מאלהיה תחלה וכדפי״רשי לעיל במכת דם ומ״ש הכא דכתיב תחלה בכור אדם ואח״כ בהמה דהיינו הע״ז י״ל דהיינו דוקא לענין ליקוי מלקה יראתן תחלה כמו שהיה בדם כדי שיראו עובדיהם שאין בהם ממש וישובו בהם מלעובדם אבל לענין ההשחתה הדין נותן לאבד לעובדיהן תחלה שהם החוטאים והעובדים ואח״כ לנעבד׳ ועמ״ש לק׳ בפ׳ מאדם ועד בהמה:
פסוק ח:
וירדו כל עבדיך וחלק וכו׳ דאל״כ מה רבותא דמכה זו הרי במכות אחרות ג״כ מצינו ששלח לעבדיו לקרוא למשה וא״ל שילכו להם:
פסוק ט:
למען רבות וכו׳ וקריעת וכו׳ דמופתי מיעוט שיעורו רבים שנים ורבות לאתויי עוד אחריתי והק׳ הר״ב הנח״י דהכתוב אמר בארץ מצרים ואלו המופתים היו חוץ לארץ מצרים והניחו חלק. ולעד״ן עם מ״ש רש״י עצמו בפ׳ בשלח על פ׳ כי ה׳ נלחם להם במצרים והוא מהמדרש שכשם שהיו לוקים אותם שעל הים כך בכל אותם מכות היו לוקים אלו שנשארו במצרים והיו רואים זה את זה ע״ש:
פסוק י:
ומשה ואהרן וכו׳ כבר כתב וכו׳ ההרגש שמבחוץ היא דהול״ל ויעשו משה ואהרן את כל המופתים וכו׳ ולכך מתרץ דלא בא ללמד שעשו המופתים שזה כבר כתבו וכו׳ אלא ה״ק דבשביל שמשה ואהרן עשו וכולי לכך זכה אהרן שחלק לו כבוד וכו׳: