א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃ ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃ ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃ ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃ ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה". ודומה שכאן מסתיים עניין החופשה בת ג' הימים. (פ' בא תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח).
פסוק ב:
"וישאלו". ראה רשב"ם על אתר, וכך ביאר גם למעלה (ג, כב), וזו לשונו שם: "ושאלה אשה משכנתה" - במתנה גמורה וחלוטה. שהרי כתב "ונתתי את חן העם" (ג, כא). כמו "שאל ממני ואתנה גוים נחלתך" (תהלים ב, ח). זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים. (פ' בא תשל"ה) וכן ב"כלי יקר" (ג, כב) ו"דעת זקנים מבעלי התוספות" שם ורש"ר הירש שם, אבל ראה הערתו של הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשות השבוע - סדרה שניה" (עמ' 277).
פסוק ב:
ובאשר לשאלה המפורסמת על מוסריותה של שאילה זו כתבו המפרשים טעמים שונים, ואלו הם: ראב"ע (למעלה ג, כב) כתב: ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא.
פסוק ב:
רבנו בחיי על אתר כתב כי ה' ציוה לשאול בתורת מתנה (כמבואר בדברי רשב"ם) וגם אם המצרים הבינו שמדובר בהשאלה בלבד - אין כאן גניבת דעת כיון שבדין הגיע להם כסף זה על העבודה שעבדו לאורך שנות השיעבוד (ראה סנהדרין צא ע"א). על דברים אלו מוסיף "אור החיים" הק' (ג, יח. וראה שם באריכות) כי ישראל לקחו את הכסף כאדם המציל ממונו מיד האנס.
פסוק ב:
ר"ע ספורנו (למעלה ג, כב) כתב שמתחילה היו צריכים באמת להחזיר, אבל אחר שהמצרים רדפו אחריהם והוטבעו בים, הגיע להם הכל בדין - שלל הרודפים לנרדפים.
פסוק ב:
וחזקוני על אתר כתב שכנגד כל הכסף ששאלו, השאירו ישראל למצרים את בתיהם, שדותיהם וכליהם שלא יכלו לקחת.
פסוק ב:
ועל תכליתה של שאילה זו ראה "העמק דבר" על אתר שהיה הדבר כדי ליתן למצרים סיבה לרדוף אחר בני ישראל, שהרי הם (המצרים) רק השאילו, כלומר נתנו על מנת שהדברים יוחזרו להם. (פ' בא תשנ"ח) וכן כתבו ראב"ע (י, י) וחזקוני על אתר.
פסוק ב:
על דבריהם מוסיף הר"ן בדרשותיו (סוף דרוש יא): מדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל שונאיו בדינו ולקחת נקמתו מהם, כמו שאמר הנביא (ישעיה כה, א-ב) "ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן. כי שמת מעיר לגל" וגו', וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח, יא) "עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם", ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה...
פסוק ב:
ולזאת הסיבה עצמה ציוה "וישאלו איש מאת רעהו", שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, ציוה שיבואו בעקבה, שאף על פי שיהיה זה לישראל דבר זר, וזה אמרו (שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם", ואין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט ע"ב), והוא כאומר "ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה, ולא ישאלו למה". וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה, וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם.
פסוק ב:
וכוונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדלה" וגו', כלומר אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק ד:
רש"י ד"ה ויאמר משה כה אמר ה', בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו וכו'. והוא משמות רבה (יח, א). לכאורה היה רש"י צריך להוסיף מעין: והוא אמרה לפרעה בו במקום, שהרי זהו הקושי שרש"י (המדרש) בא לפתור. וראה מה שכתבתי להלן (יב, א). (פ' בא תשמ"ב, תשמ"ז, תשנ"ו)
פסוק ד:
ושוב, אם אמנם כדברי רש"י, למה הפרידו בעלי המסורת קטע זה מן הקודם על ידי פרשה סגורה, והרי זה המשך אחד? (פ' בא תשס"ו) אדרבה, שמא בחלוקת המסורה יש סייעתא לדברי רש"י, שכן כך הוא סדר הפרשיות: עם סיומו של הפרק הקודם במילים "ויאמר משה כן דברת לא אסף עוד ראות פניך", מסתיימת לכאורה עמידתו של משה לפני פרעה. לאחר מכן (יא, א-ג) באה פרשיית ביניים ובה הציווי על שאילת הכלים. ואחריה באה פרשתנו (ד-ח) העוסקת שוב בעמידתו של משה לפני פרעה, כמבואר בפסוק החותם פרשיה זו "ויצא מעם פרעה בחרי אף". אם חכמי המסורה לא היו מפרידים בין הפרשיה הקודמת לזו שלנו, ניתן היה לטעות ולחשוב שגם הציווי על שאילת הכלים התרחש בבית פרעה, לכן הפרידו חכמי המסורה בין הפרשיות, ובכך לימדונו, שפרשתנו (יא, ד-ח) נאמרה לפני פרעה והיא ממשיכה את האמור בפרשיה הראשונה (י, כד-כט), כמבואר ברש"י. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ד:
וראה למעלה (יא, א) "ויאמר ה' אל משה" וגו' את דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" שהיה זה לפני פרעה - "...וצריך לומר שהגביהו הקב"ה למשה י' טפחים מפני טומאת גילולים במצרים", וראה המדרש ב"תורה שלמה" על אתר (אות יא). (פ' בא תשנ"ג) וראה "משכיל לדוד" על אתר שנגלה עליו הקב"ה במקום זה אף על פי שהוא מקום מלא גילולים בשביל כבודו, שלא ימצא בדאי במה שאמר "לא אסף עוד ראות פניך".
פסוק ה:
"מבכור פרעה הישב על כסאו". לכאורה לא ברור מיהו זה "הישב", אם פרעה ואם בכורו (וכן מוכח מחילוק הטעמים, שכן המילים 'מבכר פרעה' מוטעמות במהפך פשטא, ללמדנו שהכל ענין אחד, בכור פרעה הוא היושב על כסאו של פרעה - הערת ר' חזקי פוקס שי'), אלא שלפי הסיפא נראה שהכוונה לבכור, ואם כן יש לשאול, מה רבותא יש בישיבת בכור פרעה על כסאו. וראב"ע כתב: היושב על כסאו - הראוי לשבת על כסאו אחריו. והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם שהכל עבדים לו. (פ' בא תשנ"ז)
פסוק ה:
רש"י ד"ה עד בכור השבי, למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו וכו'. והנה ד"ה זה לקוח מן הפסוק "עד בכור השבי" להלן (יב, כט), שהרי כאן כתוב "עד בכור השפחה", אך כך כבר בדפו"ר. ודברי בעל "שפתי חכמים" (אות ט) אינם נוחים לי. וראה פתרונו של ר' יצחק לוי בחומש רש"ר הירש שהניח מילות "עד בכור" כד"ה ופירוש רש"י הוא: השבי. ורא"ם כתב שרש"י בא לתרץ מדוע התורה כותבת בפסוקנו "עד בכור השפחה" ולהלן "עד בכור השבי". ותשובתו, כאן בא משה להתרות ולהזהיר, לכן אמר "עד בכור השפחה", שאף הם, העבדים, שיעבדו את ישראל. אבל להלן מתארת התורה את התרחשות המכה, וזו היתה אף על השבויים (וכל שכן על העבדים), ואותם לא כלל הכתוב בהתראה כי מה שנענשו אין זה בגלל ששיעבדו את ישראל, אלא כדי שלא יאמרו שבויים אלו, שהעבודה־זרה שלהם, היא שתבעה עלבונם ונקמה נקמתם במצרים. וראה הערה 29 בחומש "תורת חיים". ולעניות דעתי הדבר נשאר קשה. (פ' בא תש"ן, תשנ"ט)
פסוק ו:
רשב"ם ד"ה אשר כמהו לא נהיתה, הרבה מצינו לשון זכר ולשון נקבה בדבר אחד, "המחנה האחת והכהו". ע"כ. וקשה לי על דבריו, הניחא מחנה שכאן שייך לומר לשון זכר ולשון נקבה, אך קשה לומר כך לגבי "צעקה". וראה דברי ראב"ע על אתר, וב"דעת מקרא" האריך בזה. (פ' בא תשמ"ז, תשנ"ה)
פסוק ז:
רש"י ד"ה לא יחרץ כלב לשונו, ...לשון שנון, לא ישנן, וכן וכו'. ולא ידעתי, מה פירוש "לא ישנן" בהקשר שלנו, אם הכוונה לגלות השיניים ולהפחיד בדרך זו או שמא הרמת קול, והנה גם אחר בדיקת כל הפסוקים שרש"י מביא כאן, קשה להכריע. (פ' בא תשס"א, מלון הוד, ים המלח) בספר יהושע (י, כא) נאמר: "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו" - בזמן כיבוש גבעון והסביבה על־ידי יהושע, נפל פחד על העמים ואף אחד מהם לא חידד לשונו לדבר דבר רע על בני ישראל (ראה מצודת דוד שם). בשמואל ב' (ה, כד) נאמר: "אז תחרץ" - זו היתה תשובת ה' לדוד ששאל אם יעלה להלחם בפלשתים, ומשמעותה - כאשר תשמע את קול הצעדים בראשי האילנות אז תרים קול מלחמה להלחם בפלשתים החונים בעמק רפאים (רש"י שם). בישעיה (מא, טו) נאמר: "למורג חרוץ" - הוא כלי כבד של עץ, העשוי חריצים חריצים, כעין כלי נפחים של ברזל, וגוררים אותו על הקשים של שבולים ומחתכם עד שנעשים תבן דק (רש"י שם). במשלי (כא, ה) נאמר: "מחשבות חרוץ" - אדם חריף ושנון. ושם (י, ד) נאמר: "ויד חרוצים תעשיר" ומשמעותו - סוחרים שנונים, חריפים.
פסוק ח:
רש"י ד"ה בחרי אף, על שאמר לו "אל תסף ראות פני" (י, כח). ע"כ. וקשה לי: (א) למה לא מסופר על כעסו זה של משה רבנו ע"ה למעלה (י, כח)? (ב) מה מקום מצא לו משה רבנו ע"ה לכעוס על פגיעה זו, הרי כבר היה רגיל ליחס של זלזול ושל אי־קיום הבטחות? כלום לא יותר הגיוני לומר שהתמרונים האין־סופיים של פרעה גדשו את הסאה והביאו לידי כעסו של משה רבנו ע"ה? (פ' בא תשל"ה, תשנ"ג) יתכן שכעסו של משה היה על זה שבסופו של דבר, על אף כל המכות וכל האזהרות, פגישתו האחרונה עם פרעה הסתיימה בצורה מבישה כזאת. לא כך תיאר לעצמו את הסיום של שליחותו לפרעה. ועוד: אמירתו החצופה של פרעה למשה שלא יעיז לבוא אליו פעם נוספת לא היתה רק פגיעה במשה (השליח), אלא גם פגיעה בכבודו של הקב"ה (המשלח) (הערת ר' שמואל עמנואל שי').
פסוק ט:
רש"י ד"ה למען רבות מופתי, מופתי - שניים, רבות - שלושה: מכת בכורות וקריעת ים־סוף ולנער את מצרים. ע"כ. וראה קושיית בעל "נחלת יעקב" כמובא ב"שפתי חכמים" (אות נ), ואכן קושיה היא וצ"ע. (פ' בא תשנ"ד)
פסוק ט:
וראה תשובה ב"משכיל לדוד" המציין לדברי רש"י להלן (יד, כה) שכשם שהיו לוקים אותם שעל הים, כך בכל אותן מכות היו לוקים אלו שנשארו במצרים. (פ' בא תשס"ה)
פסוק י:
רש"י ד"ה ומשה ואהרן עשו וגו', כבר כתב לנו וכו'. כלומר התורה חוזרת ומספרת כאן על חלקו של אהרן, בהליכה לפרעה ועשיית המופתים, כדי לרמוז, שמשום כך זכה להכלל בדיבור עם משה במצוה הראשונה שנתנה לישראל. (פ' בא תשס"ז)