"כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים"

הקדמה

נאמר בפרקנו (פסוק ד): "ויאמר משה: כה אמר ד': כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים".

נשאלת השאלה: מדוע אמר משה: "כחצות", ולא אמר: "בחצות"?

א. הסבר הגמרא

אמרה על כך הגמרא: (ברכות ד ע"א):

משה קסבר: שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו: 'משה בדאי הוא'. דאמר מר: 'למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז'.

הסביר רש"י שם:

שמא יטעו אצטגניני פרעה - אם אני יודע לכוון השעה - הם אינם יודעים לכוון השעה, וקודם שיגיע חצות יהו סבורים שהגיע, ועדיין לא באה המכה, ויאמרו: 'משה בדאי הוא', הלכך, טוב לאחוז לשון איני יודע.

ב. שאלת רבנו בחיי

כתב רבנו בחיי (בפסוקנו):

כה אמר ד' כחצות הלילה - הקדוש ברוך הוא אמר לו: 'בחצות', כי כן העידה התורה במעשה: 'ויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור' (יב, כט), אבל משה אמר: 'כחצות', דרשו רז"ל (ברכות ד ע"א): כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו: 'משה בדאי הוא'.
ויש לשאול על המאמר הזה: כי בודאי איצטגניני פרעה וחרטומיו, מן המכה השלישית שהודו על כרחם ואמרו: 'אצבע אלקים היא' (ח, טו), לא נתראו לפני משה, ולא באו בהיכל המלך כלל, כי ראו במשה שהשיב כל חכמתם אחור ודעתם יסכל, ואם כן איך יתלו הטעות במשה, ויאמרו: 'משה בדאי הוא'? והם היודעים כי נאמנים כל דבריו בתשע מכות הקודמות, ולא נפל מכל דבריו ארצה! והנה המה חכמים מחוכמים, המכירים כי מעשיו של משה היו מאת ד', כי כבר הודו בכך!
ועוד כי אף אם יתלו הטעות במשה, מה היה משה חושש להם, שישנה בשביל כך הלשון שנאמר לו מפי הגבורה: 'בחצות', ויאמר להם בשמו: 'כחצות'? 

ג. שאלת ה"פני יהושע"

שאלה נוספת שאל ה"פני יהושע" על הגמרא (ברכות ד ע"א): "משה סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה וכו' - לכאורה כמו זר נחשב שבאותו שעה שהיו נתונים בצרה, והיתה צעקה גדולה במצרים, כמוה לא היתה, ואין בית אשר אין שם מת, ואיך ישימו לבם להביט אחר משה ולדקדק אחריו ולרגעים יבחנוהו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא, בדבר שאינו מעיקר האות והמופת".

ד. תשובת רבנו בחיי

ענה רבנו בחיי על שאלתו:

והנראה לומר כי עד המכה השלישית היו האצטגנינים והחרטומים חזקים באמונתם, והענין ברור אצלם כי כל מעשיו של משה רבינו בדרך חכמה ותחבולה, לא מאת ד' יתברך. אבל כאשר היתה המכה השלישית - היו מכחישים חכמת עצמם, ומודים בנבואת משה, ואז אמרו: 'אצבע אלקים היא' (ח, טו). ומשם ואילך היו רואים שהיו המכות באות בדברו של משה, ואחר התראתו מיד, והיו רואים שהיו מסתלקות בכל פעם ופעם בכח תפילתו, אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם, והיתה נבואת משה מתבררת אצלם, והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו. וכיון שנאמנו דבריו בכל המכות, והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ופחזותם, וענין אמיתת נבואת משה מתגבר והולך, לכך נתירא משה במכה זו, האחרונה, שהיא חתימת עשר מכות, פן ימצאו החרטומים והאצטגנינים מקום לטעות בדבריו, מה שלא מצאו עד עתה בין המכות הקודמות. כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות - יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים למפרע, ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון ד' יתברך, פן יטעו הם ויכחישו למפרע, ונמצא שם שמים מתחלל. וחשש בזה במכה האחרונה, לפי שכל האותות הקודמים תלויין בה.

נמצאנו למדים מדברי רבנו בחיי שני דברים חשובים:

א. גם אם אדם השתכנע באמת - הוא עלול בקלות לחזור בו ולהתכחש לה.

ב. כדי למנוע חילול השם עלינו לחשוש גם לדבר רחוק שעלולים הגויים לומר, אף על פי שאין בהם אמת.

על פי זה ניתן לענות גם על שאלת ה"פני יהושע": כך דרכם של המתעקשים: גם אם הדבר הגדול קרה, אבל בהחמצה של דקה לפי חשבונם המוטעה, הם כבר יוכלו לטעון משהו, וגם את זה רצה משה למנוע [עיין בספר "פרחי כהונה" על מסכת ברכות שכתב כעין זה, ועיין ב"פני יהושע" שענה בדרך אחרת באריכות].

יהי רצון שתמיד נדייק בדברינו, תמיד נדבר בענוה, ותמיד נקדש שם שמים.