א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃ ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃ ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃ ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃ ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ד:
רש"י כחצות הלילה בהחלק הלילה כו' שאין חצות שם דבר של חצי עכ"ל הרא"ם אמר וז"ל לא שיהיה כחצות שם כמו חצות לילה אקום מפני שאז הכ"ף שבו מתפרש כ"ף הדמיון כמו הלא דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע או כ"ף השעור כמו כעשרת הימים כאיפה שעורים ושניהם בלתי נכונים מפני שאם תתפרש כ"ף השיעור יחוייב שיהיה הדבר מסופק ואי אפשר לומר זה בדברי השם משום דמי איכא ספיקא קמי שמיא ואם תתפרש כ"ף הדמיון יתחייב שתהיה השעה שדבר למשה באורתא דתליסר נגהי ארביסר כו' עכ"ל והנה באמת בדמיון דבר נכונה אבל בשיעור לא ידעתי מאי קאמר שאם פשט העניין כן הוא בכל מקום שתבא כ"ף השיעור יחוייב שיהיה הדבר מסופק אם כן מי יכריח את רש"י לומר שהספק שאמרו בו רז"ל שמא יטעו כו' הוא דרך דרש ואין זה פשוטו מנ"ל לרש"י ז"ל שכיון שמצינו חצות לילה אקום שהוא שם שמא חצות דהכא הוא ג"כ שם והכ"ף היא כ"ף השיעור והספק הוא ספק שאמרו בו חז"ל שמא יטעו כו' ועוד אותן הכפי"ן השיעור עצמן שהביא כעשרת הימים כאיפה שעורים מאן יימר לי' דמסופקין הן ואינו כן כי אף על פי שפירושו הוא מעט כמות או מעט יותר היינו משום שהלשון סובל כן אבל המדבר בעצמו שאמר כעשרת הימים כאיפה שעורים הוא ידע בודאי האמת מה שהיה מעט פחות מעשרת ימים או מאיפה או מעט יותר אלא שלא חש לכתוב אותו מעט שכן דרך המדברים וא"כ מנ"ל לרש"י לומר לפי דבריו שאינו שם על כן אני אומר כי ודאי דברי רש"י הם דברי אלקים חיים וכבוד הרב המזרחי במקומו מונח אבל בכאן לא העמק יפה ולא ירד לסוף דעתו כי תחלת דבריו ודאי הם צודקים ואמתיים שמה שאמר שיהיה כחצות על משקל כעלות המנחה שאז יהיה הכ"ף שבו מתפרש במקום כאשר לא שיהיה כחצות שם כמו חצות לילה אקום ע"כ דבריו הם נכונים גם מה שאמר שאם היה שם היה הכ"ף כ"ף הדמיון וזה אי אפשר שאם כן יחייב שתהיה השעה שדיבר זה משה באורתא דתליסר כו' הוא אמת אבל מה שאמר שאי אפשר שתהיה הכ"ף כ"ף השיעור אם היה חצות שם הוא מה שאמר לך שאם היה חצות שם דבר חצי והיה הכ"ף כ"ף השיעור כאלו אמר כמו חצי הליל ע"כ היינו צריכין לפרש השיעור אחד מג' שיעורין ואין כאן שיעור אחר דהיינו או שפירושו כמו משך חצי הלילה דהיינו מתחלתה עד רגע חצות הליל או כמו משך הרגע חצות הלילה עד עלות השחר או כמו משך חצות הלילה עצמה והנה אם נאמר שיהיה כוונת כ"ף השיעור כמשך שנים שיעורים הראשונים דהיינו כשיעור אורך חצי הלילה ממש זה אי אפשר דהא בעת המכה נאמר בפי' ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' משמע ברגע חצי הלילה ממש לא קודם לכן ולא אחר מכאן ואם נאמר שיהיה כוונת כ"ף השיעור כמשך חצות הלילה זה אי אפשר גם כן שעל חצות הלילה אינו נופל כמשך כך וכך שחצות הלילה אינו אלא עת אחד שהוא בלתי מתחלק ואין שייך לומר עליו כמשך כך וכך שאין בו משך כלל ואין לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן להודיע הפלא שברגע אחד אכה כל בכור דאם כן בחצי היה לו לומר שהוא יותר מבורר להודיע עניין זה ואין לומר גם כן שהכוונה בשיעור חצות הלילה שהוא אינו אלא רגע אחד באותו שיעור אכה כל בכור וגו' שאם כן יהיה פירושו אבל ההכאה לא תהיה ממש בחצי הליל אלא בשליש או ברביע או ברגע אחד מן הלילה שהוא כשיעור רגע חצות הלילה וזה אי אפשר גם כן חדא שאינו אמת שהרי האמת כן שהיתה המכה בחצות הלילה ממש ועוד מה לי ליקח השיעור מרגע חצות הלילה מה לי רגע חצות הלילה מה לי רגע אחר ברגע אחד אני יוצא היה לו לומר כעניין שנאמר ואכלה אותם כרגע לפיכך אמר רש"י כי לפי פשוטו אי אפשר לפרשו בעניין אחר רק מקור ויהיה פירושו כהחלק הלילה כו' ומ"ש רש"י בסוף דבריו שאין חצות שם דבר אלא לשון חצי הוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שפי' כחצות הוא כהחלק ויהי כחצות לשון חלוקה זה אינו כי על כל פנים אין לשון יוצא ממשמעו שהוא לשון חצי ופירושו כהחלק שהוא לשון חצי ופירושו כהחלק הלילה לחצאין לא כהחלק הלילה לשליש או לרביע אבל כשתהיה כ"ף השיעור כ"ף מסופקת על דרך שדרשוהו רז"ל לא מצינו בפשט הפסוקים כזו לכך אמר אח"כ ורז"ל דרשוהו כו' כלומר שאינו אלא דרך דרש לא לפי פשט הכתוב כי אין דרך כ"ף השיעור להיות מסופקת ואשר כתב הרא"ם ז"ל על ורבותינו דרשוהו כו' וז"ל אבל רבותינו ז"ל דרשוהו שם כמו חצות לילה אקום והכ"ף כ"ף השיעור ולא שהיה ספק למשה שהרי דבריו אלה דברי השם אלא שאמר ככה שמא יטעו אצטגנוני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא כו' עכ"ל משמע מלשונו שהוא סובר שמשה שינה לשון נבואתו הבאה לו מן הש"י כדי שלא יאמרו עליו משה בדאי הוא ואני אומר רחמנא לישרי ליה למר כי איך נאמר על משה ששינה מאמר הש"י במקום שאמר כה אמר ה' וגו' חלילה חלילה כי דובר שקרים לא יכון וגו' אבל ודאי כביכול הש"י בעצמו אמר כן למשה בנבואתו כחצות הלילה כו' וכן באותו לשון אמרו הוא לפרעה וכביכול הוא בעצמו אמר כן מטעם שמא יטעו אצטגניני פרעה ויטיחו דברים כלפי מעלה ית' ויאמרו הוא בעצמו כביכול בדאי הוא או אינו יכול לכוין השעה או אין כל דבר גלוי וידוע לפניו באמתות וכיוצא בו יתעלה וית' עילוי רב מזה אלא שרז"ל וגם רש"י ז"ל אחריהם כינוי הדברים כלפי משה נ"ל:
פסוק ה:
רש"י עד בכור השבי הרא"ם והרג"א כבר תירצו מה עניינו לכאן שהרי לא כתב כאן אלא בכור השפחה יעויין בדבריהם ולפי דברי הרא"ם שאמר למעלה שמשה שינה בנבואתו ואמר כחצות כדי שלא יאמרו משה בדאי הוא שמעתי בו תירוץ אחר והוא זה שמה שפי' רש"י כאן עד בכור השבי אעפ"י שאין כאן מקומה הוא מפני שק' לרש"י על דיבור הקודם של מדרש כחצות ומאי אכפת ליה למשה שיאמרו עליו אח"כ משה בדאי הוא ומשני והביא ראייה עד בכור השבי כו' דכתיב גבי מעשה שיש לדקדק שם למה לקו השבוים אלא ע"כ כדי שלא יאמרו כו' ש"מ אפי' הש"י אינו רוצה שיאמרו עליו שקר ק"ו משה אבל ק"ל על זה דאדרבה מהכא יקשה אדלעיל דקאמר משה כחצות כדי שלא יאמרו משה בדאי הוא ומטעם זה שינה בנבואתו כ"ש שהיה לו לשנות כאן שאמר ליה הש"י עד בכור השפחה והמכה היתה ג"כ בבכור השבי שהיה לו לומר מיד עד בכור השבי שלא יאמרו משה בדאי הוא שיאמרו הוא אמר בכור השפחה ולא השבויי' והרי גם השבויין לקו ומ"ש בכאן הרג"א שאין שייך כאן חשש דבדאי הוא משום דלא אכפת להו למצרים במה שלקו השבויים שאין המצרים מקפדין על השבויין אינו נכון דהא מ"מ בדאי הוא אע"ג דלא אכפת להו דאל"כ גבי כחצות ובחצות ג"כ נאמר מאי אכפת להו אם היתה המכה קודם לכן או אח"כ ומ"ש אלא עכ"ל דסוף כל סוף יהי' להם פתחון פה לומר בדאי הוא ה"נ נימא הכא גבי שבויים וזה אין לו' שמשה לא ידע בעת ההתראה שתהי' המכה בשבויים כי לא נאמר לו רק בכור השפחה חלילה כי לא יעשה אלקים דבר כ"א גלה סודו לנביאיו ק"ו למשה בחירו ובעת צורך שליחותו ולפי דרכם זה היה נ"ל לתרץ ולומר לפי דבריהם שאדרבה שרש"י רוצה לתרץ קושיא זו שהקשתי למה לא הי' משה ג"כ חשש לשמא יאמרו בדאי הוא גבי בכור השפחה והשבי וזהו כוונת רש"י במ"ש מיד אחר משה בדאי הוא עד בכור השבי כלומר וק' ע"ז שאמרו שמא יאמרו משה בדאי הוא מעד בכור השבי למה לא חש שם משה ג"כ לזה ואח"כ מתרץ ואומר שאם הי' הטעם דלמה לקו השבויין כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם כו' וכמו שאמרו קצת ודאי הוה ליה קושיא שאף על פי שלא היה המצרים מקפידין מכל מקום היה יכולין לומר משה בדאי הוא אבל אין הטעם כמו שאמרו הם אלא הטעם הוא כמו שאמרו גבי מבכור פרעה עד בכור השפחה כו' שאמרו ולמה לקו בני השפחות משום שהיה שמחים בצרתם וזה הטעם שייך ג"כ גבי בכור השבי וכמו שפרש"י בהדיא לקמן במקומו ומפני זה לא היה צריך לשנות שאם נבא לטעם מ"ש בכור השבי מבכור השפחה אין שייך כאן לומר בדאי הוא כיון שאמר להם שהש"י מקפיד על השמחים בצרת ישראל ולא כדברי הרא"ם שאמר דשמחים בצרתם שאמר רש"י כדי נסבה כי אדרבה זהו עיקר הפירוש וכל זה לפי דבריהם אבל לפי מה שאמרתי כי חלילה למשה שישנה בדיבור הש"י בפרט במקום שאמר כה אמר ה' אלא הש"י בעצמו אמר כן כדי שלא יטיחו דברים כלפי מעלה וכדי שלא יאמרו כו' יבא הכל על נכון כי לפי שק' לומר על הש"י כביכול שישנה בדבר מן הדברים משום כדי שלא יאמרו הבריות עליו כך כו' אין כן מדתו ית' כי מדתו הוא לומר כתוב והרוצה לטעות יטעה כמו שאמרו גבי נעשה אדם כו' כי צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם דדווקא כשרוצה לעשות שלום מצינו שהוא משנה בדיבורו כמו שעשה גבי אברהם ושרה שאמר שאמרה ואני זקנתי מפני השלום ולא בדבר אחר לכך מביא רש"י עד בכור השבי לכאן להביא ראייה שגם בעניין מצרים דרכו לעשות כן שהרי הטעם למה לקו השבויים כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם וכ"ת וכ"כ למה מ"ש עניין מצרים משאר דברים אין זה קושיא שהרי כבר ידעת שעיקר מכות מצרים והקשות לבו של פרעה לא היו אלא למען ידעו כי אני ה' בקרב הארץ ולמען תפורסם אלקותו ית' לא רצה שיהיה להם שום פתחון פה בזה העניין ויתפרסם אלקותו ית' בעולם בלי שום פקפוק ועכשיו אין להקשות שהרי יהיה גם כן פתחון פה והטחה בדברים כלפי מעלה במה שהתרה עד בכור השפחה והלקה גם בכור השבי דלגבי דידיה ית' אין שייך להקשות זה כי עמקו מחשבותיו והוא ית' ידע במה יאמרו ובמה לא יאמרו ומי יבא עד תבונתו אבל באמת גם הדעת נותן כן דוודאי כדי שלא לייקר שם ע"ז במקום שרצה להודיע גבורותיו בארץ למען ידעו כי הוא ה' בקרב הארץ ראוי ונכין לחוש ולעשות מעשה בזה כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם גם חשש כחצות ובחצות דומה לזה בעניין ידיעתו ית' שיאמרו ח"ו שאין לו ידיעה באמיתות הזמן מה שאין שייך לומר כן בהתראת בכור השפחה והלקאת בכור השבי דלא שייך לתלות בחסרון ידיעתו ית' אלא לא חש ודי למבין וכל זה לא כתבתי אלא לפי שנפלו בטעות זה מפני שטעו בפי' מלת שבי כמו שאכתוב לקמן בעה"י אבל פי' האמתי הנ"ל פשוט כדעת רש"י ז"ל אכתוב לקמן בעה"י בפסוק וה' הכה כל בכור וגו' ע"ש שהוא האמת: