א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃ ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃ ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃ ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃ ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק א:
שלושה פסוקים אלה הם מאמר מוסגר המבאר את פסוקו האחרון (כט) של הפרק הקודם, ויחד עם זאת מכין את דברי משה הבאים. משה יכול היה לדבר בלשון בוטח ואמיץ מכיוון שכבר שמע מפי ה' על מכת בכורות, ומכיוון שבני ישראל מצאו חן בעיני המצרים, והוא עצמו נחשב ביותר אצל עבדי פרעה וגם אצל העם המצרי.
פסוק א:
עוד וגו'. דברים אלה נמסרים כאן רק בקיצור. על טיבה של מכה זו אנו שומעים פרטים בדברי משה בפסוקים ד־ח; השוה רמב"ן ע"א. הדגש מושם כאן במלת "אחד" ובמשפט "ואחרי־כן ישלח אתכם מזה", כלומר, לא צריך עוד אלא מכה אחת, ועל כן יכול היה משה לומר "לא אסף עוד ראות פניך" (י, כט).
פסוק א:
כשלחו וגו'. לפי תרגום יונתן בן עוזיאל ("גמירא יהי ליה") יש לפרש בשלחו אתכם יבוא עליו כליון115אך בוודאי אי־אפשר לקבל את פירושו של Dillmann, המצמיד "כלה" אל "כשלחו" למשפט־רישא, כלומר כאשר ישלח אתכם לגמרי, כי אז וכו'. מלבד קשיחותו של משפט כזה, הרי זה גם בניגוד גמור לטעמי־המקרא., אך דומה שפשוטו של מקרא בא לומר "כאשר ישלח אתכם, ישלח אתכם לגמרי", כלומר עם הנשים, הטף והמקנה.
פסוק א:
גרש יגרש אתכם, דהיינו לא רק לימים אחדים, כי אם שילוח מוחלט. וביאור זה עולה בקנה אחד עם טעמי־המקרא המפרידים את המלה "כלה" גם ממה שלפניה וגם ממה שלאחריה.
פסוק ב:
דבר־נא. ה' בישר לו למשה את המכה האחרונה עוד לפני בואו אל פרעה לראשונה116למעלה ד, כג (המ')., כדי שיוכל לומר לעם עתה - וזהו ביאורה של המלה "נא", השוה ראב"ע ע"א - לבקש כלי כסף וכלי זהב מן המצרים.
פסוק ב:
מאת רעותה, ואלו למעלה ג, כב נאמר "משכנתה ומגרת ביתה". אף כי בני ישראל התגוררו באזורים נפרדים מן המצרים, הרי גרו גם מצרים בתוכם, כגון פקידי המלך117השוה דברי המחבר ז"ל למעלה כא, כג (המ').. - ויתן ה' וגו'. ה' הכין את הכל כדי שציווי זה אכן יוכל להתבצע - הוא גרם לכך שבני ישראל ימצאו חן בעיני המצרים, וגם משה ייחשב לאדם נכבד בעיניהם. הגם שפרעה הרשה לעצמו לדבר עמו קשות, היה משה גדול בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. לדעת ראב"ע מתייחס "ויאמר ה"' וגו' לדברים שנאמרו לו למשה מפי הגבורה למעלה ד, כג. ברם, שם חסרות מלות־המפתח "אחד" ו"כשלחו כלה".
פסוק ד:
ויאמר משה וגו'. הרי זה המשכו של פסוק כט שבפרק הקודם. הדברים מופנים אל פרעה ופסוק ח יוכיח.
פסוק ד:
אני יוצא, ה' עצמו יבצע עונש־משפט זה, ולא כמו בערוב118למעלה ח, כ (המ'). ובדבר119למעלה ט, ג (המ'). שנעשו על ידי מלאכיו; השוה להלן יב, יב.
פסוק ה:
מבכור פרעה וגו', מן הרם ביותר ועד השפל ביותר; השוה יב, כט ודברינו שם.
פסוק ו:
כמהו, לשון זכר, אף כי מוסב על "צעקה"; השוה ויקרא ו, ח; כז, ט; שופטים יא, לד ועוד.
פסוק ז:
יחרץ, פירוש - יחדד, ישחיז, בני ישראל לא ישמעו שום קול עוין, אפילו לא של כלב.
פסוק ז:
למאיש וגו', תמורה ל"לכל בני ישראל", כלומר אף לא כלפי אחד מהם, מאיש ועד בהמה.
פסוק ז:
למען תדעון, עליכם להכיר שיד ה' היא זו המכה בכם, בכך שהיא מבחינה בין בני ישראל ובין מצרים.
פסוק ח:
וירדו. מכיוון שארמון המלך שוכן במקום גבוה, יורדים עבדי המלך.
פסוק ח:
אלה, כלומר הנוכחים כאן. לפי האמור להלן, יב, ל, בא פרעה בעצמו וקורא למשה לצאת ממצרים, אלא ש"חלק (משה) כבוד למלכות"120רש"י על־פי זבחים קב ע"א..
פסוק ח:
אשר־ברגליך, כלומר ההולכים אחריך ודבקים בך.
פסוק ח:
ויצא... בחרי־אף. אפו זה של משה היה צריך להיות מבשרו של אף ה' הקרב.
פסוק ט:
בסופה של סדרת מופתים בא כאן מעין סיכום של הסיפור כולו, הפרקים ג־יא.
פסוק ט:
ויאמר. אין "ויאמר" זה עבר רגיל כי אם עבר רחוק121Plusquamperfect., והכוונה היא לדברי ה' המובאים למעלה ז, ג־ד, שכן, לשם מה יאמר ה' דברים אלה למשה ולאהרן עכשיו, כאשר כבר נתקיימו? למען... מופתי. הכוונה למופתים שנעשו עד כה. עכשיו, אחרי עשייתם, צריכים לבוא שפטים אשר אמנם גם הם מופתים בשל אופיים הפלאי.*"כבר למעלה הותרה פרעה במות בכורי ארצו כעונש על סירובו להניח לבני ישראל לצאת משם, התראה־אזהרה שלא היתה צריכה להתבצע מיד. אדרבה, תחילה היתה צריכה להתגלות כל־יכולתו של ה' על ידי מופתים ועונשים קלים יותר, ורק אחרי שכל האזהרות לא יועילו וקול ה' ידום בלא להביא תועלת, רק אז יתרחש העונש הגדול אשר יכניע את עקשותו של הרודן. תשע המכות הראשונות לא היו אפוא אלא הכנות למכה האחרונה, מכת בכורות, אשר הביאה לבסוף לגאולתם של ישראל. תשע מכות מכינות אלה כבר הוכרו על ידי פרשנים יהודים קדומים כשלוש שלישיות הדומות זו לזו במידה ידועה. המכה הראשונה, הרביעית והשביעית הוגדו לפרעה בבוקר כאשר הלך אל הנילוס (ואף אם במכה השביעית - ט, יג - לא נאמר כך בפירוש, הרי יש ללמוד על כך מתוך אנלוגיה עם ז, טו ועם ח, טז). המכה השניה, החמישית והשמינית אמורות היו להתבצע לפרעה בביתו (ז, כו; ט, א; י, א) על כן הן פותחות במלים "בא אל־פרעה". המכה השלישית, השישית והתשיעית יורדות על מצרים ללא אזהרה תחילה.
סדר נוסף במכות אלה אפשר לראות בכך, ששלוש הראשונות נעשו בידי אהרן בעזרת המטה, בעוד שה' מנחית את שלוש האמצעיות בלא הפעלת המטה - את השישית (ט, ח) על ידי פעולה של משה ואהרן. כבר פילון העיר באשר לחלוקתן של מכות אלה, כי שלוש (נעשו) מן היסודות הגשמיים יותר, אדמה ומים, נמסרו לעשיית אהרן, אחי־משה, שלוש (נעשו) מן היסודות המחיות, אוויר ואש, נמסרו לעשיית משה לבדו, אחת - שחין - למשה ולאהרן; שלוש הנותרות שמר ה' לעצמו (ראה Vita Mosis, p. 96 M). חלוקה כזאת גם נמצאת במדרשים (השוה שמות רבה פרשה יב, ד ומקבילות), אלא ששם מוצגת מכת שחין כמבוצעת במשותף על ידי ה', מטה ומשה ואהרן. עוד ראוי לציין, שאחרי המכה הראשונה של השלישיה השניה פרעה מוכן לוויתורים, אחרי הראשונה של השלישיה השלישית מרחיב את הוויתורים, ובסוף תשע המכות המכינות הוא מוכן לוויתור הקיצוני, רק רוצה להחזיק בבהמתם של ישראל כמשכון לשובם.
חלוקה זו של המכות לשלוש קבוצות, ובכך גם אחדות הסיפור כולו, ניכרת גם בכך, שבתחילתה של כל שלישיה מתבשר פרעה עניינם של העונשים - תכליתן היא להביא אותו לידי הכרת ה' אמיתית. כבר ר"י אברבנאל הראה, כיצד השלישיה הראשונה נועדה להצביע על קיומו של ה', השניה - על ההשגחה העליונה, והשלישית - על היכולת המוחלטת של ה'. על כן אמר משה בהתראה על המכה הראשונה (ז, יז) "בזאת תדע כי אני ה'". כיוון שפרעה לעג ואמר (ה, ב), "מי ה' אשר אשמע בקולו", הרי שעכשיו עליו להגיע להגיע להכרה בקיום ה' אלהי ישראל. במכה הראשונה של השלישיה השניה אומר שליח ה' בהתראה (ח, יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה... למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". על ידי ההבדלה בין מצרים ובין בני ישראל המודגשת היטב גם במכה הבאה (ט, יד) הראה לפרעה שישנה השגחה עלי־אדמות הגומלת לכל אדם כפעלו. ולבסוף אומר משה בהתראה על המכה השביעית, זו הראשונה בשלישיה השלישית (ט, יד), "בעבור תדע כי אין כמוני בכל־הארץ". יכולתו המוחלטת של ה' ושלטונו בכל כוחות הטבע הנשמעים לפקודתו בלבד, גם בהם היה על פרעה להכיר לבסוף.
הראינו שמלבד המכות שבוצעו בידי הקב"ה בעצמו, נמסר ביצוע המכות לשני האחים במידה שוה. אך כאשר למטה הפלא יש להעיר כדלהלן: כאשר אומר משה לאהרן (ז, ט) "קח את־מטך", מונח כמובן מאליו, שמשה מסר לידי אחיו אשר אמור היה להופיע לפני פרעה כנביא־משה, לשם ביצוע האותות גם את "מטה־האלהים" (ד, כ; יז, ט). שהרי אין להניח שלמטהו של אהרן, אשר עליו לא סופר עד כאן מאומה, ייוחס הכוח המופלא לא רק ליהפך לנחש כי אם גם לבלוע את מטותיהם של החרטומים. בהכרח היה זה מטה אשר הקב"ה נטע בו כוח מופלא, ודבר כזה מסופר רק על מטהו של משה רבנו... אלא מכיוון שאהרן עומד לפני פרעה וכבר החזיק במטה־האלקים לא יכול היה משה לומר לו אלא "קח את־מטך". ובכלל יש לומר, שמשמע "מטך" כמשמע "המטה אשר בידך", וכן גם להלן (ח, א) "ידך במטך" במקום "מטך", ובפסוק שלאחריו רק "ידו"; והשוה גם ז, יט ו־ח, יג. היינו - המטה מיוחס לזה, שבידו הוא נמצא. דבר זה מוכח בבירור גם מבמדבר כ, ז־יא. בפסוק ז שם נאמר "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל־פתח אוהל מועד... וירא כבוד ה' אליהם" ומיד אחר כך נאמר "קח את־המטה" וגו' ובפסוק ט "ויקח משה את־המטה מלפני ה' (כלומר באוהל מועד) כאשר צוהו". ודאי שהיה זה מטהו של אהרן אשר הונח במשכן "למשמרת לאות לבני מרי" (שם יז, כה) ואשר אותו צריך היה להראות גם עתה לבני ישראל שרבו עם משה (כ, ג) לשם אזהרה. ואף כי משה החזיק בידו את מטה אהרן, נאמר (שם שם יא) "וירם משה את ידו ויך את־הסלע במטהו פעמיים". הרי לך "מטהו" במשמע "מטה אשר בידו". (Jeschurun 1917,p.373)."