א וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃ ב דַּבֶּר־נָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיִשְׁאֲל֞וּ אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב׃ ג וַיִּתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־חֵ֥ן הָעָ֖ם בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם גַּ֣ם ׀ הָאִ֣ישׁ מֹשֶׁ֗ה גָּד֤וֹל מְאֹד֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּעֵינֵ֥י עַבְדֵֽי־פַרְעֹ֖ה וּבְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ ד וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם׃ ה וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃ ו וְהָֽיְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף׃ ז וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וְיָרְד֣וּ כָל־עֲבָדֶיךָ֩ אֵ֨לֶּה אֵלַ֜י וְהִשְׁתַּֽחֲוּוּ־לִ֣י לֵאמֹ֗ר צֵ֤א אַתָּה֙ וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶ֔יךָ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן אֵצֵ֑א וַיֵּצֵ֥א מֵֽעִם־פַּרְעֹ֖ה בָּחֳרִי־אָֽף׃ ט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה לֹא־יִשְׁמַ֥ע אֲלֵיכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה לְמַ֛עַן רְב֥וֹת מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וּמֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֗ן עָשׂ֛וּ אֶת־כָּל־הַמֹּפְתִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְחַזֵּ֤ק יְהוָה֙ אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹֽא־שִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ב:
דבר נא אין נא אלא לשון בקשה. יש לדקדק מה צריך בקשה ליטול ממון. שנית למה תלאו באמירת אותו צדיק תיפוק ליה שצריך שיהיה כן אפילו בלא אמירתו ונ"ל דבאמת היה להם בלא זה השאלה ממון בביזת הים, הלא יאמר נא ישראל למה לנו הטורח להוליך מכאן הלא די לנו בביזת הים, ע"כ אמר לשון בקשה כדי שלא יאמר הצדיק, כי לא נגלה לו עדיין מביזת הים:
פסוק ד:
ויאמר משה כה אמר ד', בעמדו לפני רעה כו. אבל פרשה הקודמת ויאמר ה' אל משה עוד נגע כו' לא נאמרה לפני פרעה אלא אח"כ, כי אותה פרשה צריך לומר אותה לישראל שלא בפני המצריים אלא דרך סוד שישאלו וכו', כמ"ש במדרש שלא היו בישראל דלטורין לגלות דבר זה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, משא"כ פרשה זו דכתיב וירדו כל עבדיך כו' דדבר עם פרעה לנוכח לו צ"ל שנאמרה לו בעודו לפני פרעה:
פסוק ד:
בחצות הלילה, כהחלק הלילה. דל"ת חצות הוא שם דבר, וה"ק כשיגיע זמן חצות לילה, דא"כ קשה היה לו לומר בחצות בבי"ת, דפירושו בזמן חצות, אלא דהך כחצות הוא שימוש כשיתחלק הלילה יהיה דבר זה, אבל רבותינו פירשוהו לשם דבר. והא דלא נאמר בבי"ת כדי שלא יאמרו משה בדאי הוא, וא"ל איך, שינה משה לשון השי"ת שאמר בחצות כדאיתא פ"ק דברכות (דף ד'), דכבר מצינו גם באברהם דאפי' הקב"ה שינה מפני השלום:
פסוק ה:
עד בכור השבי. זה לא נזכר כאן בהתראה. אלא לקמן בשעת המכה, ורש"י הביאו כאן ליישב הפסוקים דכאן הזכיר בכור השפחה ולא שבי, ולקמן הזכיר שבי ולא שפחה, לזה בא רש"י ליישב דשניהם אמת, אף שלא נזכר שבי כאן מ"מ סמכה תורה על מה שיזכיר אח"כ במעשה ותרתי קמ"ל קרא כאן. קמ"ל דהשיעבוד היה על ישראל אפי' מן בני שפחות והא ראיה שלקו גם בכוריהם ובמעשה קמ"ל דאף בכור השבי נלקה אע"פ שהם לא שיעבדו בישראל מ"מ היו נלקים שלא יאמרו אלהות שלהם הם המכים את מצרים בעבורם. וזהו כוונת רש"י שמפרש כאן פסוק עד בכור השבי, דל"ת ההוא מידי אחרינא הוא כיון דכתב שם מה שלא כתב כאן אלא הכל חדא הוא כמו שזכרנו ומה שחסר זה גילה זה:
פסוק ה:
מבכור פרעה כו', ושמחים בצרתם. נראה כוונתו בנתינת טעם שני בשפחות, דאנו רואין דכאן לא זכר רק שפחה ולא שבי, ושבי אינו בכלל שפחה משמע דיש טעם מיוחד בשפחה מה שאינו בשבי, והיינו הטעם הראשון דשיעבדו בישראל, וזה אינו בשבי ומדנקט בסוף שבי ושפחה בכלל שבי ש"מ שיש לשניהם טעם שוה, וע"כ היינו מטעם שלענין שמחים בצרתן הם שוין ע"כ במעשה נקט רש"י שמחין כו' גם בשבי וכאן בהתראה לא נקטיה אלא בשפחה. והרא"ם כתב דרך אחר בכוונת רש"י, ואמר שמה שזכר רש"י טעם ושמחין בצרתן כדי נסבה, ואין בו צורך, והנלע"ד נכון וחריף כתבתי ועיין מ"ש בפ' יתרו גבי מבית עבדיה:
פסוק ח:
ואחרי כן אצא, עם כל העם מארצך. דקשה שמתחלה אמר שלא יצא כי אם אחר שירדו עבדי פרעה אליו, ואח"כ אמר ויצא ועדיין לא ירדו עבדי פרעה אליו, ע"כ פירש דהיציאה שאמר תחילה היינו מארצך, אבל ויצא הנזכר אח"כ היינו תיכף אחר גמר דבריו יצא מן ביתו של פרעה.
פסוק ח:
בחרי אף, על שאמר לו אל תוסף ראות פני, נראה דקמ"ל קרא בזה דאע"ג דאמר פרעה כן קודם דברי, משה לא התרגז משה בעת ההיא, דאל"כ לא היה הדבור בא אליו בעמדו לפני פרעה שאין השכינה שורה מתוך כעס. אלא דלא התרגז עד שעת יציאה אף שהכעס על מה שהיה כבר:
פסוק ט:
למען רבות וכו', וקריעת ים סוף כו' הרמב"ן טען ואמר ולא יתכן זה בעבור שאמר ולא שלח את בני ישראל מארצו עכ"ל, פירוש דקריעת ים סוף היה לאחר השילוח ולק"מ על רש"י דאילו שילח אותם מרצון טוב לא היה בא לידי קריעת ים סוף אח"כ, נמצא דמכח שלא שלחם ברצון טוב בא לידי רבות מופתים דים סוף: