פסוק א:קצת מפרשים כתבו שזה המזמור אמ׳ ג״כ בברחו מפני שאול ולי נראה לפרשו על הגלות הארוך הזה והמשך המקראות נאות ונקשר לכל א׳ מב׳ הפירושים יפה כפי רצון המפרש. ואמ׳ ריבה ה׳ את יריבי כלומ׳ כי אין בכחי להנצל מהם בזולת עזרתך.
פסוק ב:ואמ׳ החזק מגן וצנה כלומ׳ כשאקחם אני להלחם תהיה יד גבורתך בעזרי עד שיודע לכל כי מאתך היה וידמה כאלו אתה עצמך החזקת בהם.
פסוק ג:והרק החנית והסגור הכוונה על הוצאתם, והפיל על החרב הלשון הראוי להאמר על התער להפלגה וענינו כמו הוצא או שלוף והסגור שם לכלי מחדד וע״ש קרעו סגור הלב נקרא כן.
פסוק ד:ואמ׳ יבושו וכו׳ כלומ׳ יבושו ממחשבתם.
פסוק ה:וענין יהיו כמץ לפני רוח ומלאך ה׳ דוחה נאמ׳ להפלגה כי המוץ דיו שיהיה לפני רוח ואינו צריך דחייה באחריתו כקש עד שידחהו המלאך, המשל שהוא מבקש שיתגבר הוא על אויביו ויחלשו הם עד שיהיו לפניו כמוץ לפני רוח ומלבד זה שתהיה יד ה׳ בהם ומהומתו תמהר ריצותם וכשלונם.
פסוק ו:וכן ענין יהי דרכם חשך וחלקלקות ומלאך ה׳ רודפם כלומ׳ שיכשלו בהליכתם מעצמם ועם זה ומלאך ה׳ רודפם וענין חלקלקות נאמ׳ על מקומות חלקים שהרגל מועדת בהם.
פסוק ז:ואמ׳ כי חנם טמנו לי כלומ׳ לא בחנם אני מקללם ולא בסבת רשע ורוע לב. ושחת רשתם סמוך כלומ׳ מלכדת רשתם או איפשר שהם שני דברים כמו שחת ורשתם.
פסוק ח:ועל כן מדה מדה נגד מדה תבואהו שואה וכו׳ ורשתו אשר טמן תלכדו ומלת תבואהו חוזרת על הכלל או על כל א׳ מהם.
פסוק ט:ואז נפשי תגיל בה׳ כלומ׳ שיהא כל עסקי בעבודתו.
פסוק י:וגם העצמות ר״ל הגוף יודו ויאמרו מי כמוך ופירשו במדרש מציל עני מחזק ממנו יצר טוב מיצר רע על דרך ילד מסכן וחכם וגו׳ כלומ׳ שבהתעסק בעבודת האל לבד ינצל היצר הטוב מכף אויבי המלך המלך הגדול הסובב את העיר ר״ל היצר הרע או הוא בפשוטו על הנצל החלש מיד החזק וכל עצמותי דרך הפלגה. ונקרא מלת כל בקמץ וקריאתו בלא חטף אבל בקמץ פשוט וחברו בקריאה זו כל אחי רש שנאוהו (משלי יט ג).
פסוק יא:ואמ׳ יקומון עדי חמס ר״ל כלומ׳ שהם מתאנים לי תמיד ושמים עלי עלילות להלחם עמי ושואלים לי מה שלא ידעתי ויקימו עלי עדי חמס ויותר יתכן זה על ענין הגלות שהעלילו עלינו במה שלא ידענו ואנו מתפללים על שלותם כמוטל עלינו מאמרם הוי מתפלל בשלומה של מלכות.
פסוק יג:בעת חלותם ר״ל בעת צרותיהם ומלחמותיהם אנו מתענים בעבורם והם טוענים עלינו תאנין עד שמחייבים לנפשנו ועל כן אמר ותפלתי על חיקי תשוב כלומ׳ שתפלתנו זכה ובנאמנות ולא כמחשבתם ומי יתן ותפלתנו עליהם תשוב בחיקנו. ואם נאמ׳ על אויבי דוד כפירושי הראשונים אולי זה על קצת פרטים דומים לאלו אירעוהו בזמננו. וי״מ ותפלתי על חיקי תשוב כלומ׳ שכל היום אני חוזר ומתפלל.
פסוק יד:ואמ׳ כרע כאח לי התהלכתי כלומ׳ אני מתהלך עמו בתם כאלו היה אח לי או רע נאמן, וכאבל אם קודר שחותי בצרותיו ואמ׳ אבל אם ולא אבל אב פי׳ זולתי מפני שהקטן מקבל מאמו הרבה חסדים ותענוגים יותר מאביו ולכן צערו יותר גדול עליה מהאב ולשיטה זו י״מ ג״כ שהתינוק הצריך לאמו נבוך הרבה על העדרה יותר מהאב ואין זה נכון ואצלי לפרש בשיטה זו כי אבלות האב יש לבן קצת נחמה בשמחתו על ירושתו אבל אבילות האם היא בלי שום נחמה. ולדעתי במה שנמשכתי לפרש המזמור בענין הגלות יחס צרתו עליהם ועל אבידתו כאבל אם כלומ׳ שאנו מכירים בה כחסד שמכיר הבן הטוב לאם כי הבן מכיר לאם הכנת חמדו והשלמת צורך גופו ולאב הכנת צידתו והשלמת צורך נפשו ואמ׳ שכשהוא רואה בצרתם הוא מתאנח וכואב ודואג כדאגת מי שאבדה ממנו הנהגתו והדרכת צרכי חמדו, לא במי שאבדה צורתו ושכלו כי זה אינו תחת הנהגתם.
פסוק טו:ואמ׳ ובצלעי שמחו ונאספו כלומ׳ והם בהפך שבכאבי וצרתי שמחו ונאספו לראותה. ואמרו נאספו עלי נכים יש לפרשו שאפי׳ אותם שארעו להם צרות וחליים עד שהם נכאים עליהם נאספים לראותי בצרתי ושוכחים צרותיהם לצרתי. ולא ידעתי פי׳ לא ידעתי למה ישנאוני כ״כ או כמו ולא התבוננתי כלומ׳ שבאים בפתע לרוב שמחתם עד כמעט לא התבוננתי בביאתם.
פסוק טו:וענין קרעו ולא דמו פי׳ זולתי קרעו בשרי מרוב הכאבתם אותי ולא הרפו ידיהם מזה אבל תמיד כל היום לא יחשו. ולדעתי הוא נמשך למה שפירשנו בענין נכים כלומ׳ שיש להם צרה גדולה עד שהולכים קרועים ואעפ״כ מרבים לעג בראותם צרתי כאלו לא חלו בהם ידי המקרה או העונש.
פסוק טז:ואמ׳ בחנפי לעגי מעוג וחנפי לדעתי הוא שם מענין חנפה וזדון ומעוג הוא תואר ללוצץ המופלג ואמ׳ שבתכלית הזדונות שבדברי הלוצץ המופלג ידברו עלי בלצון ושחוק וחריקת שן.
פסוק יז:ואמ׳ ה׳ כמה תראה כלומ׳ עד מתי תסבול זה השיבה נפשי משואיהם ולדעתי השיבה מלשון שובה ונחת ושואיהם שם כמו שאונם והמונם כלומ׳ הנח נפשי מהמיתם. וכן הצילה מכפירים יחידתי ולהיות תכלית כוונתו על ביאורנו אל הצלת הנפש לבד אמ׳ נפשי ויחידתי.
פסוק יח:ועל זה אמ׳ אודך בקהל רב רומז על קבוץ עמים להפכם אל שפה ברורה.
פסוק יט:ואמרו אל ישמחו לי אויבי שקר פי׳ אל ישמחו עלי אותם שהם אויבי בשקר ר״ל בחנם או בטענת שקר שמשימים עלי וכן שונאי שיקרצו עין לזה להתנכל עלי תמיד.
פסוק כ:כי לא שלום ידברו כמו לא יכלו דברו לשלום כלומ׳ שאינם מוצאים בלבם שידברו עלי לשלום. ועל רגעי ארץ פי׳ נשברי לב אשר בארץ ר״ל בני הגלות והוא מלשון עורי רגע וימאס (איוב ז ה). ואמ׳ שהם חושבים עליהם מרמות תמיד.
פסוק כא:ומרחיבים פיהם לטלטולנו ולצרותינו ואף בפיהם אינם יכולים להעלים אבל יגידו לכל שמחתם על שברנו בכפל קול שמחה והוא אמרו האח האח ושניהם לשון שמחה.
פסוק כב:והפליג בתפלתו ואמ׳ ראית ה׳ וכו׳.
פסוק כג:והעירה מדת משפטיך להענישם על מה שעשו לי.
פסוק כד:ואם אני חטאתי שפטני כצדקתך וכמדת רחמיך.
פסוק כה:ועל שאמ׳ תחלה אמרו האח האח אמ׳ עתה אל יאמרו בלבם האח נפשנו כלומ׳ שאפי׳ בלבם לא יוכלו לשמוח בדבר על נפשנו או פירושו שאפי׳ בתוך לבם לא יאמרו האח נפשנו כלומ׳ שמחי נפשנו על צרתם.
פסוק כו:אבל יבושו וכו׳ והמגדילים עלי פירושו המגדילים פי גאותם.
פסוק כז:ושלום עבדו לשיטתנו נאמ׳ על כלל האומה כמו יעקב עבדי.
פסוק כח:ואז תמלא האומה רנה בלא הפסק כאמרו ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך.
