א לְדָוִ֨ד ׀ רִיבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־יְרִיבַ֑י לְ֝חַ֗ם אֶת־לֹֽחֲמָֽי׃ ב הַחֲזֵ֣ק מָגֵ֣ן וְצִנָּ֑ה וְ֝ק֗וּמָה בְּעֶזְרָתִֽי׃ ג וְהָ֘רֵ֤ק חֲנִ֣ית וּ֭סְגֹר לִקְרַ֣את רֹדְפָ֑י אֱמֹ֥ר לְ֝נַפְשִׁ֗י יְֽשֻׁעָתֵ֥ךְ אָֽנִי׃ ד יֵבֹ֣שׁוּ וְיִכָּלְמוּ֮ מְבַקְשֵׁ֪י נַ֫פְשִׁ֥י יִסֹּ֣גוּ אָח֣וֹר וְיַחְפְּר֑וּ חֹ֝שְׁבֵ֗י רָעָתִֽי׃ ה יִֽהְי֗וּ כְּמֹ֥ץ לִפְנֵי־ר֑וּחַ וּמַלְאַ֖ךְ יְהוָ֣ה דּוֹחֶֽה׃ ו יְֽהִי־דַרְכָּ֗ם חֹ֥שֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּ֑וֹת וּמַלְאַ֥ךְ יְ֝הוָ֗ה רֹדְפָֽם׃ ז כִּֽי־חִנָּ֣ם טָֽמְנוּ־לִ֭י שַׁ֣חַת רִשְׁתָּ֑ם חִ֝נָּ֗ם חָפְר֥וּ לְנַפְשִֽׁי׃ ח תְּבוֹאֵ֣הוּ שׁוֹאָה֮ לֹֽא־יֵ֫דָ֥ע וְרִשְׁתּ֣וֹ אֲשֶׁר־טָמַ֣ן תִּלְכְּד֑וֹ בְּ֝שׁוֹאָ֗ה יִפָּל־בָּֽהּ׃ ט וְ֭נַפְשִׁי תָּגִ֣יל בַּיהוָ֑ה תָּ֝שִׂישׂ בִּישׁוּעָתֽוֹ׃ י כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֮ יְהוָ֗ה מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ׃ יא יְ֭קוּמוּן עֵדֵ֣י חָמָ֑ס אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָ֝דַ֗עְתִּי יִשְׁאָלֽוּנִי׃ יב יְשַׁלְּמ֣וּנִי רָ֭עָה תַּ֥חַת טוֹבָ֗ה שְׁכ֣וֹל לְנַפְשִֽׁי׃ יג וַאֲנִ֤י ׀ בַּחֲלוֹתָ֡ם לְב֬וּשִׁי שָׂ֗ק עִנֵּ֣יתִי בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וּ֝תְפִלָּתִ֗י עַל־חֵיקִ֥י תָשֽׁוּב׃ יד כְּרֵֽעַ־כְּאָ֣ח לִ֭י הִתְהַלָּ֑כְתִּי כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם קֹדֵ֥ר שַׁחֽוֹתִי׃ טו וּבְצַלְעִי֮ שָׂמְח֪וּ וְֽנֶאֱ֫סָ֥פוּ נֶאֶסְפ֬וּ עָלַ֣י נֵ֭כִים וְלֹ֣א יָדַ֑עְתִּי קָֽרְע֥וּ וְלֹא־דָֽמּוּ׃ טז בְּ֭חַנְפֵי לַעֲגֵ֣י מָע֑וֹג חָרֹ֖ק עָלַ֣י שִׁנֵּֽימוֹ׃ יז אֲדֹנָי֮ כַּמָּ֪ה תִּ֫רְאֶ֥ה הָשִׁ֣יבָה נַ֭פְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶ֑ם מִ֝כְּפִירִ֗ים יְחִידָתִֽי׃ יח א֭וֹדְךָ בְּקָהָ֣ל רָ֑ב בְּעַ֖ם עָצ֣וּם אֲהַֽלְלֶֽךָּ׃ יט אַֽל־יִשְׂמְחוּ־לִ֣י אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר שֹׂנְאַ֥י חִ֝נָּ֗ם יִקְרְצוּ־עָֽיִן׃ כ כִּ֤י לֹ֥א שָׁל֗וֹם יְדַ֫בֵּ֥רוּ וְעַ֥ל רִגְעֵי־אֶ֑רֶץ דִּבְרֵ֥י מִ֝רְמוֹת יַחֲשֹׁבֽוּן׃ כא וַיַּרְחִ֥יבוּ עָלַ֗י פִּ֫יהֶ֥ם אָ֭מְרוּ הֶאָ֣ח ׀ הֶאָ֑ח רָאֲתָ֥ה עֵינֵֽינוּ׃ כב רָאִ֣יתָה יְ֭הוָה אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ אֲ֝דֹנָ֗י אֲל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי׃ כג הָעִ֣ירָה וְ֭הָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִ֑י אֱלֹהַ֖י וַֽאדֹנָ֣י לְרִיבִֽי׃ כד שָׁפְטֵ֣נִי כְ֭צִדְקְךָ יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֗י וְאַל־יִשְׂמְחוּ־לִֽי׃ כה אַל־יֹאמְר֣וּ בְ֭לִבָּם הֶאָ֣ח נַפְשֵׁ֑נוּ אַל־יֹ֝אמְר֗וּ בִּֽלַּעֲנֽוּהוּ׃ כו יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחְדָּו֮ שְׂמֵחֵ֪י רָעָ֫תִ֥י יִֽלְבְּשׁוּ־בֹ֥שֶׁת וּכְלִמָּ֑ה הַֽמַּגְדִּילִ֥ים עָלָֽי׃ כז יָרֹ֣נּוּ וְיִשְׂמְחוּ֮ חֲפֵצֵ֪י צִ֫דְקִ֥י וְיֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהוָ֑ה הֶ֝חָפֵ֗ץ שְׁל֣וֹם עַבְדּֽוֹ׃ כח וּ֭לְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּוֹם תְּהִלָּתֶֽךָ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
לדוד ריבה ה' את יריבי - יריבי - יש אומרים: שהוא הפוך כמו אם שוב תשובו, אם שוב ישיבני ה'. והנכון בעיני: שהם שנים שרשים.
פסוק ב:
החזק - הטעם כי המגן והצנה שאקח למלחמה אין משעני עליהם, רק עליך שתחזקני ותחזק מגיני.
פסוק ג:
והרק - כאילו אתה הוא שתריק החנית.
פסוק ג:
וסגור - לסגור עליהם שלא ישיגוהו ברדפם אחריו.
פסוק ג:
אמר - כי התשועה תהיה מהשם.
פסוק ד:
יבושו יסוגו אחור - כמו יכונו מבנין נפעל, כי אילו היה מבעלי הנו"ן היה כמו: יפלו בלב אויבי המלך.
פסוק ה:
יהיו - יתכן שידחה הרוח המוץ אל מקום וינוח בו רק אם היה המלאך דוחה לא ינוח לעולם, רק יתפזר כולו עד שלא ימצא.
פסוק ו:
יהי - הטעם בברחם, עד שלא ידעו אותה דרך יברחו.
פסוק ו:
ומלאך השם רודפם - עד שלא ינצלו.
פסוק ו:
וחלקלקות - כפול, כמו סחרחר שחרחורת.
פסוק ו:
והטעם חשך – עב וחלק שיוכל כח הרגשת המשוש להכירו, כדרך וימש חשך, שהוא כמו כאשר ימשש העור ולהיותו, כמו: ויאמש איננו נכון כלל.
פסוק ז:
כי, שחת - מגזרת ישית, על משקל אשר זורה ברחת מגזרת רוח.
פסוק ח:
תבואהו - לכל אחד רעה, שישתאה כל שומעה.
פסוק ח:
תלכדו - כדרך: וזה שמו אשר יקראו.
פסוק ט:
ונפשי - רמז לנשמה העליונה ונקראה נפש, בעבור היותה קשורה עמה.
פסוק י:
כל עצמותי - רמז לגוף, כי העצמות מוסדותימו וכאילו תדברנה ותעידנה כי אין אלהים, רק השם שיכול להציל זה העני.
פסוק יא:
יקומון - יבאר למה יביא השם עליהם הרעה ותבואם שואה לא ידעוה, כנגד אשר לא ידעתי.
פסוק יא:
וטעם ישאלוני – ישאלו ממני שאתן להם מה שלא ידעתי רק בעדות חמס.
פסוק יב:
ישלמוני - והרעה הוא שכול לנפשי והוא שם.
פסוק יג:
ואני - יספר טובתו והוא בחלותם לבושו שק והנה ידענו כי כל עינוי דבק עם נפש לעולם, הוא צום: ועניתם את נפשותיכם, ונפש נענה תשביע, יום ענות אדם נפשו. ואם כן מה טעם להוסיף מלת בצום, והבי"ת פתוח? והטעם: כי ביום שכבד עליו חליו קראו אוהביו וחבריו צום, והיה יום ידוע, גם אני עניתי בו נפשי.
פסוק יג:
ותפילתי על חיקי תשוב – אמר רבי לוי: הטעם שהייתי מתפלל ואני משתחוה ונדכה. והנכון: כדרך והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם שיתן לי השם כמו תפלתי ובקשתי מהשם בעבורו.
פסוק יד:
כרע, התהלכתי - דבק עם כאבל אם. והנכון: שהוא עם קודר הלכתי.
פסוק יד:
וטעם קודר – כי מנהג האבל להלביש עצמו קדרות.
פסוק טו:
ובצלעי - הרמז בחליי מגזרת והוא צולע על יריכו, בעבור שילאה לעמוד על רגליו וללכת ככל בריא.
פסוק טו:
נכים - תאר על משקל מתים והוא נכה רוח, כמו גאים. ויש אומרים: כמו: נכה רגלים כנגד ובצלעי.
פסוק טו:
וטעם ולא ידעתי – שהם עידי חמס, שהכרתים ובקרתים בחליים נאספו נכים פחותים מהם לבקר אותי, ואע"פ שלא ידעתי מי הם, קרעו בשרי דרך משל, שידברו רעות בי.
פסוק טו:
ולא דמו - מגזרת דמם, מפעלי הכפל, כמו: תמו דברי איוב.
פסוק טז:
בחנפי - יש אומרים: שהחנפים יאמרו דבר שילעגו להם בעלי מעוג, וזה הפירוש ארוך אין לו טעם. והקרוב אלי: שאלה החנפים שהם חנפי לעג הלעג בעיניהם כמעוג לאכלו, על דרך: אוכלי עמי אכלו לחם על כן למעלה קרעו בשרי והעד שכן הוא הבא אחריו: חרוק עלי שנימו.
פסוק יז:
אדני כמה תראה - ולא אראה נקמתך מהם.
פסוק יז:
משואיהם - שם כאילו הוא משואתם, כי יש שמות במתכונת זכרים ונקבות.
פסוק יז:
וטעם מכפירים – בשיניהם כשיני אריה.
פסוק יח:
אודך - נדר כי בהנצלו יודה השם בגלוי.
פסוק יט:
אל, שקר - קשור עם אויבי, כמו שונאי חנם יקרצו עין, לסגור קצה העין רמז כמשפט ללעוג.
פסוק כ:
כי - אמר רבי משה: כי רגעי ארץ בקיעי ארץ והטעם רמז למסתור, וכמוהו: עורי רגע וימאס.
פסוק כא:
וירחיבו - מלת האח רמז לנקמה.
פסוק כב:
ראיתה - כנגד ראתה עינינו.
פסוק כב:
אל תחרש - כנגד אמרו.
פסוק כג:
העירה - שניהם פעלים אינם יוצאים או יהיה העירה יוצא, והטעם עצמך כדרך קודר הלכתי שהוא יוצא ובעבור שחבר העירה והקיצה למשפטי חבר אלהי. הטעם: העירה אלהי למשפטי והקיצה אדני לריבי. ולפי דעתי: בעבור אתה אלהי ואתה אדני והטעם האדון שלי כי עם אל"ף ודל"ת הוא כתוב.
פסוק כד:
שפטני - קח לי משפט צדק מהם.
פסוק כה:
אל - תשמח נפשם ויתהללו בלשונם.
פסוק כו:
יבושו - טעם יחדו כנגד נאספו עלי נכים, ופעול מגדילים חסר והוא לשון או מלה.
פסוק כז:
ירונו - כאשר יבושו שמחי רעתי אז ישמחו החפצים לראות צדקי ויגדל ה' כנגד המגדילים עלי.
פסוק כח:
ולשוני - כנגד אמרו האח.
פסוק כח:
ותהגה צדקך - כנגד שפטני כצדקך.
פסוק כח:
וטעם כל היום – שככה יהיה תמיד.