אמר נבל בלבו וגו'. שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א' הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן נג) על טיטוס הרשע זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו:
פסוק א:
אין אלהים. ואעלה על במתי עב (ישעיהו י״ד:י״ד):
פסוק א:
השחיתו התעיבו עלילה. מעללים:
פסוק ג:
הכל סר וגו'. אין איש בחיילותיו מוחה בידו:
פסוק ג:
נאלחו. נהפכו לקלקול:
פסוק ד:
הלא ידעו. הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם:
פסוק ד:
אוכלי עמי. זרעו של נבוכדנצר:
פסוק ד:
אכלו לחם. עשו משתה (דניאל ה׳:א׳) בלשצר מלכא עבד לחם רב:
פסוק ד:
ה' לא קראו. לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו, ורבותינו פירשו כל שלא היה גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו, אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:
פסוק ה:
שם פחדו פחד. שנשתלם גמולו לבלשצר וכו':
פסוק ה:
כי אלהים בדור צדיק. בדורו של יכניה שהיו צדיקי':
פסוק ו:
עצת עני תבישו. אתם אומרי' שעצתם של ישראל בושה על שהם בוטחי' בה' כי ה' מחסהו:
פסוק ז:
מי יתן. אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל: