פסוק א:לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד. אָמַר נָבָל, איש רע, גס ויהיר בְּלִבּוֹ: "אֵין אֱלֹהִים". הרשעים שאינם מתחשבים כלל במציאות ה' הִשְׁחִיתוּ, הִתְעִיבוּ עֲלִילָה, עשו מעשים מתועבים, אֵין מהם עֹשֵׂה טוֹב.
פסוק ב:ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ בארץ מַשְׂכִּיל, מתבונן שדֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים.
פסוק ג:וראה שהַכֹּל סָר, פנה, חדל, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ, כולם נטמאו, נזדהמו. אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם, אפילו אֶחָד.
פסוק ד:האם לֹא יָדְעוּ כָּל אותם פֹּעֲלֵי אָוֶן, הסומכים על היעדרו כביכול של ה' מן העולם, אותם אֹכְלֵי עַמִּי, שאָכְלוּ אותו כמו שאוכלים לֶחֶם, אלו שאת ה' לֹא קָרָאוּ בשום מקרה?!
פסוק ה:הרי עליהם לדעת כי שָׁם – במקום או בזמן אחר פָּחֲדוּ הכול פָחַד, כִּי, כאשר אֱלֹהִים מגלה את נוכחותו בְּדוֹר צַדִּיק,
פסוק ו:ואז מעֲצַת, ממחשבתכם להרע לעָנִי תָבִישׁוּ, תתאכזבו. עצתכם לא תצלח כִּי אמנם אין לעני כל מחסה מוכָּר, אבל ה' הוא מַחְסֵהוּ.
פסוק ז:המשורר שתיאר מצב מצוקה, כאשר ה' נסתר מן העולם ומתודעתם של בני אדם, ומחסה העניים אינו נראה, מסיים בתפילה: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ, כאשר ישיב אותם ויושיבם לבטח – אז יָגֵל יַעֲקֹב הדל, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.
