למנצח לדוד וגו׳. זה המזמור ירא׳ שהוא נאמ׳ על נבואת חרבן בית ראשון וגלותם בבבל ואמ׳ על נבוכדנאצר אמר נבל בלבו אין אלהים כמו שידוע בבני בבל שהיו עוברים לאלילים התעיבו עלילה ר״ל פעולה כמו שעשו מעשים נשחתים ואמ׳ השחיתו [התעיבו] לשון רבים על כל בני חילותיו .
פסוק ב:
וקראם בני אדם לסכלותם והמוניותם בהעדר כל חכמה מהם כמו גם בני אדם גם בני איש (תה׳ מט ג).
פסוק ג:
הכל סר כלומ׳ מן הדרך הישר וי״מ כענין באוש מענין ויבאש (שמות טז) שתרגומו ופרי. נאלחו כמו נשחתו וי״מ נמאסו מלשון חלאתה (יחזק׳ כד ו) שהוא לשון זוהמא והוא הפוך.
פסוק ד:
הלא ידעו כל פעלי און אכלי עמי וגו׳ נ״ל כמו אע״פ שהם נשתנים במעשיהם הרעים זה בעבירה פלונית וזה בעבירה פלונית בזו כלם שוים ר״ל להרע לישראל וכל שיוכל מהם לאכול את ישראל בכל פה, הוא בענין כאוכל לחם חמודות. ה׳ לא קראו כלומ׳ לא ברכו את האל באכילתם ולא הודו לו בהצלחתם כי הם חושבים שהכל בא להם מצד גבורתם ומעלתם כמאמ׳ ידנו רמה ולא ה׳ פעל כל זאת (דברים לב כז).
פסוק ה:
ואמ׳ דרך נבואה שם פחדו פחד רמז על נבוכדנאצר לזמן היותו נטרד מפני אדם ועל [בלשאצר] בנו כראותו היד כותבת על הכותל שיאמ׳ בו אדין מלכא זיוהי שנוהי ורעיונוהי יבהלוניה וקטרי חרציה משתרין (דניאל ה ו). כי אלהים בדור צדיק ר״ל דניאל וחבריו.
פסוק ו:
ואמ׳ על האויבים עצת עני תבישו כי ה׳ מחסהו. ונ״ל כי כמו כאשר כלומ׳ כשתראוהו בוטח באל תעמידו עצתו ומחשבתו כמבויישת וחוזרת ריקם מענין ומשברי אל תבישני וכן היה שהיו חושבים זמן שבעים שנה וכשנראה להם שנשלמו ולא נגאלו היו אומרים שלא יצאו עוד מהגלות ושבטחונם הבל וריק.
פסוק ז:
מי יתן לדעתי אינו לשון בקשה ותחנה אלא דרך הפלגה כלו׳ אינם יודעים מי הוא האדון שיתן מציון ישועת ישראל ואז יגל יעקב ישמח ישראל.