פסוק א:אמר נבל. נבוזראדן המחריב את בית המקדש אמר בלבו אין אלהים הכל לפי המקרה:
פסוק א:השחיתו. הוא ועמו ואמר הכל בלשון עבר כי במראה הנבואה רואה כאלו כבר עשוי:
פסוק א:התעיבו עלילה. עשו מעשים תעובים ואין בהם מי שיעשה טוב:
פסוק ב:השקיף. לראות במעשה העם ההוא:
פסוק ב:היש משכיל. למחות בדבר:
פסוק ב:דורש. להיות דורש וחוקר את אלהים ר״ל לדעת שיש אלהים שופטים:
פסוק ג:הכל סר. כולם סרו מדרך הטובה:
פסוק ג:יחדיו. כולם יחד קלקלו מעשיהם:
פסוק ד:הלא. ר״ל איך יאמרו אין אלהים הלא יש לדעת לפעלי האון שמה שאוכלים את עמי כמו שאוכל את הלחם הוא בעבור אשר עמי לא קראו לה׳:
פסוק ה:שם. שהרי שם בירושלים עצמה בעת בוא עליה סנחריב הלא פחדו שם פחד כי נפלו פגרים מתים וארז״ל שנבוכדנאצר עצמו היה עמהם והיה מאותם שנשתיירו:
פסוק ה:כי אלהים. הפחד ההוא היה על כי ה׳ היה בהדור ההוא שהיה דור צדיק אבל בימי נבוכדנאצר היו רשעים ולמה לא עזרם ה׳ אבל אין דבר נופל במקרה:
פסוק ו:עצת עני. אתם מביישים עצת עם עני שאומר בעצתו אשר ה׳ מחסהו כי תכחשו לומר אין אלהים:
פסוק ז:מי יתן. הלואי שתבוא מהרה תשועת ישראל מהשוכן בציון:
פסוק ז:בשוב. בעת אשר ישקיט ה׳ את בני השבים ר״ל שיהיה ניכר לכל אשר ה׳ השקיטם:
פסוק ז:יגל. אז ישמחו כי הצליחו בעצתם לחסות בה׳ ובעל כרחך יודו להם: