פסוק ב:הושיעני, והצילני. ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא ביד האויב יצילהו מידו (ירמיה טו):
פסוק ג:פורק. הוא אחר הטרף שפורק את העצמות ומפרידן:
פסוק ה:ואחלצה. מענין חלוצי צבא, ומלת ריקם. משמש כמלת חנם, כמו הבוגדים ריקם, ר"ל על דבר ריק:
פסוק ו:ירדף. מורכב מבנין הקל ירדף, ומהכבד ירדף, שרודף בעצמו ומעמיד אנשים לרדפו:
פסוק ז:באפך, בעברות. מבואר אצלי ההבדל בין אף. ובין עברה. שאף הוא על החוטא, והמתעבר יעבור הגבול להעניש גם את הבלתי חוטא, או להעניש את החוטא יותר ממדת חטאו, (ע"ל ע"ח מ"ט ס"ב, פ"ה ד', צ"ט ט' י"א) וע"ז לעומת האף אמר ועורה אלי משפט צוית, היינו המשפט הראוי לעומת החטא כי ע"י העברה יתנשא יותר להעיר משפט אשר לא צוה, ר"ל יותר ממדת החטא:
פסוק ט:ידין, שפטני. הדין הוא שמוע הטענות, והמשפט הוא גמר הדין, ובא גם על קיום הפסק דין והעונש ובדוד כבר היה הדין רק העמים ידין עתה לראות גם על זכויותיהם נגד דוד ואז יהיה המשפט והגמר דין של דוד באופן אחר:
פסוק ט:כצדקי וכתמי. הצדק הוא במעשה, והתמימות הוא בלב, וגדרו שמעשיו בלא נטיה ובלי פניה חיצונית, ודוד הגם שהיה לו חטא בפועל לא נלוז מתמימותו, לכן אמר כתומי עלי:
פסוק י:יגמר. פעל גמר בא על גמר המעשה וסופה, לאל גומר עלי, ה' יגמר בעדי וכן כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:
פסוק טו:יחבל און, והרה עמל. יחבל הוא קליטת הזרע, כמו שמה חבלה ילדתך, ואחריו ההריון, ואחריו הלידה.
פסוק טו:והאון. הוא הכח שלא במשפט, והעמל הוא ענין נפשי, ואמר (איוב ד') חורשי און וזורעי עמל, שמכין פעולת און, שמדמהו לחרישה או קליטת הזרע ושומרו בלבו להוציאו אל הפועל, וזה מדמה לזריעה או להריון, וכשירצה לציין גמר המעשה יאמר הרה עמל וילד און (ישעיה נ"ט ד' איוב ט"ו ל"ה), אבל פה שמציין שלא יכול להוציא את האון שהכין אל הפועל, אמר שילד שקר ובדרך המליצה נוכל לאמר שאון ועמל ושקר הם הפועלים, האון חבל וקלט הזרע, והעמל הרה, והשקר הוא ילד, רצונו לומר שמה שהכין על ידי און ועמל ילד השקר.
פסוק טו:כרה ויחפרהו. כשבאו נרדפים מציין בכריה התחלת הכריה וחפר גמר החפירה ויכרו שם עבדי יצחק באר רצונו לומר שהתחילו לכרות, ואז ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו, שגמרו החפירה, ויאמרו לו מצאנו מים, וממ"ש כי יכרה איש בור למדו דבור ט' לנזקין ולכורה אחר כורה:
פסוק יח:אודה ה' כצדקי ואזמרה שם ה', ההודאה הוא מצד הכרת הטובה, והזמר הוא מצד הכרת תהלותיו מצד עצמם, וכשבאו נרדפים ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו (לקמן ט' ב' ג', י"ח נ', צ"ב ב') שעל ידי הכרת הטובה יכירו את ה' המטיב, והכרת שבחיו הוא רק מצד הפרסום כי לא יוכר מצד עצמו, ואמר שעל ידי שיודה ה' ע"י טובותיו ע"י יכיר תהלותיו ופרסום שמו ויזמר לשמו: