תוכחה לעובדי עבודה זרה

וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃
עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃
(ישעיה נז ג-ד)

מכאן ועד סוף הפרק אומר ישעיה תוכחה עזה כלפי עובדי עבודה זרה.

המפרשים מתלבטים בשאלה לאיזה דור מכוונים הדברים. אם לימיו של ישעיהו, הלא עבודה זרה בוטה שכזאת לא הייתה מצויה. ואולי הכוונה לאחרית ימיו ולמלכות מנשה הרשע, שעל פי מסורת חז"ל הרג את ישעיהו ("הצדיק אבד ואין איש שם על לב"). ויותר נראה, על פי ההקשר והאופק הנבואי של פרקים אלו, שהכוונה לבית שני, אלא שזה לא מסתדר עם העובדה שכבר בטל יצרא דעבודה זרה בבית שני. ואולי מזכיר להם הנביא חטאי אבותיהם, שבעוונם חרב הבית הראשון, כדי להתרות בהם על מעשיהם המקולקלים, פרי נישואי התערובת עם בנות "אל נכר", תופעה שכיחה מאוד באותם ימים (ראה מלאכי ב יא; בהרחבה בנחמיה ע ט י-יד; נחמיה נ יג כג-ל).

הנביא ישעיה מדביק לאותם אנשים לא פחות מארבעה כינויי גנאי, והוא כורך עבודה זרה עם הכישוף, "עֹנְנָ֑ה" כמו "מעונן ומנחש ומכשף". זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף הוא זֶ֥רַע שָֽׁקֶר משום שאנשים אלו מבטלים את חזקת "רוב בעילות אחר הבעל", זרעו אינו מיוחס אחריו. כמו כן אפשר שיש כאן רמיזה לעשרת הדברות בהם סמוכים האיסורים "לא תנאף" ו"לא תענה ברעך עד שקר".

הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃
בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃
(ישעיה נז ה-ו)

מן התוכחה לא נעדר האיסור החמור ביותר, אותו כתבה התורה בצד איסורי העריות, יען כרוכים באיסור זה עבודה זרה ושפיכות דמים, "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". הפולחן האלילי הכנעני כלל הקרבת בנים, והדבר נעשה כנראה בנחלים ועל הסלעים, מה שמשליך על פרשת "עגלה ערופה", שם ממחישים את האכזריות וחוסר התוחלת שברצח האלמוני שלפנינו במעשה סמלי של עריפת עגלה צעירה שטרם הועילה בחייה הקצרים, במקום ש"לא יעבד בו ולא יזרע", בנחל איתן.

עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃
וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃
וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃
(ישעיה נז ז-ט)

התיאור בפסוקים אלו הוא של אישה מנאפת שמחזרת אחר מאהבים ("הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙... אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם...") וממירה בהם את אהבת בעלה-אישה. מוזכרות כאן "הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה" הרומזות לדעתי למעשה הרציעה של עבד(שמות כא ו) הבוחר מרצון בהשתעבדות לבשר ודם וליצריו שלו עצמו, כמו שאמרו חז"ל: "עבדא בהפקירא ניחא ליה"(גיטין יג.).

בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃ 
וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃
אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃
(ישעיה נז ט-יב)

כאן לועג ישעיה ואומר שמאמצים אלו סופם להכשל. כמו כן הביטוי "צִדְקָתֵ֑ךְ" נאמר באירוניה.

בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃
סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃
(ישעיה נז יד)

מעין זה מצינו בספר הושע:

וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה׃
(הושע ב ט)

אלא שהנימה כן שונה מבהושע. שם ההתעוררות צריכה לבוא מן האישה, כנסת ישראל, וגם בחתימת הספר, "שובה ישראל עד ה' א-להיך", ואילו כאן "סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל", ה' מבקש להתקרב אל עמו ולקרבם אליו. (והרחבנו במקום אחר).