א הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃ ב יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃ ג וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃ ד עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃ ה הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃ ו בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃ ז עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃ ח וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃ ט וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃ י בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃ יא וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃ יב אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃ יג בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃ יד וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃ טו כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃ טז כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ יז בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃ יח דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃ יט בּוֹרֵ֖א נוב (נִ֣יב) שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃ כ וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃ כא אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וכשימות הצדיק בעיר אין איש שם על לב שתמה זכותו ולא תגן עליה', וכן היו אנשי חסד נאספים מביניהם באין מבין רוצה לומר מבלי היות מי שיבין ויתן אל לבו שמפני הרעה העתידה לבוא עליהם נאסף הצדיק ומתעצב על זה, ואפשר שניבא ישעיהו בזה ג"כ על מיתת יאשיהו ואנשי חסד שבדורו שנאספו מן העולם כדי שלא יראו בחרבן ירושלים כמ"ש לו חולדה הנביאה (מלכים ב' כב, כא) הנני אוסיפה אל אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך על הרעה אשר אני מביא על המקום הזה, ועל זה אמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ואמרו במכילתא מסכים לזה שנו רבותינו כשנהרג רשב"ג ורבי ישמעאל אמר להם רבי עקיבא לתלמידיו התקינו עצמיכם לפורענות שאלו טובה עתידה לבוא בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא רבי ישמעאל ורבן שמעון ועכשיו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורנו ונסתלקו אלו מבינותינו לקיים מה שנאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב. ע"כ. ומפני שאמר הצדיק אבד ביאר הנביא שהאבדון הוא בערך העם שאבדו זכותו כי הוא אינו נאבד וכמ"ש חכמי' ז"ל בפ"ק דמגילה (מגילה טו, א) הצדיק אבד לדורו אבד משל למרגלית וכולי, (ב) אבל הצדיק בעצמו יבא שלום שיבוא לעולם הנשמות בשלום, וכנגד אנשי חסד נאספים אשר זכר אמר ינוחו על משכבותם לפי שכל אחד הולך נכחו כלומר הולך לעולמו בדרך הראויה לו כפי מעשיו. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש שהנה הצדיק יבא בשלום וכן אנשי חסד ינוחו על משכבותם לפי שכל אחד מהם היה הולך בחייו נכחה של הקדוש ברוך הוא, ומדברי רש"י לקחו שפי' הול' נכחו זה שהיה הולך נכחו בישרו כמו ולא ידעו עשות נכוחה. ואפשר לפרש שגם זה מהתוכחה לנביאי השקר והמנהיגים הרעים שזכר שאע"פ שהצדיק אבד ואנשי חסד נאספים מן הארץ אינם מבינים כי מפני הרעה נאסף הצדיק והחסיד, אבל היו תמיד אומרים לעם לבא שלום כלומר שלא יבא עליהם האויב אבל יהיה שלום בארץ והם ינוחו על משכבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ודבריהם שקר וכזב כי השלום לא יבא אבל הוא הולך נכחו ומסתלק מהם.
פסוק ג:
ואחרי שהוכיח את הנביאים ואת הפרנסים הוכיח את העם באומרו ואתם קרבו הנה בו עוננה כי קראם כן לפי שהיו מעוננים וכן קראם זרע מנאף ותזנה, ואין פירושו זרע מנאף מצד האב ותזנה מצד האם כדברי רד"ק, אבל פירושו כדברי רש"י זרע שהזכר ממנו הוא מנאף והנקבה ממנו היא מזנה, ואפשר לפרש תי"ו ותזנה לנכח כנגד הזרע שזכר כאלו אמר ואתם קרבו הנה למשפט בני עוננה שאמותיהם היו מעוננות כי רוב הכישוף נמצא בנשים הנה הכישוף הוא לכם בירושה כי אתם זרע מנאף מפאת אבותיכם ולכן ותזנה אתה בעצמך. ולפי שאנשי דורו היו מתענגים כמו שזכר אתיו אקחה יין והיו מתלוצצים ומרחיבים פה כנגד הנביא כי על הרוב בעלי התענוג הם מתלוצצים לכן אמר כנגדם (ד) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון התלוצצו על עצמיכם שאתם ילידי פשע זרע שקר. ורש"י פירש על מי תתענגו מלשון אז תתענג על ה', יאמר אילו זכיתם אז תתענגו על ה' אבל מאחר ששבתם מאחריו על מי תשענו להתענג בטובה, ולפי זה ראוי לפרש ועל מי תרחיבו פה תאריכו לשון בענין התפלה והתחנונים שאחרי ששבתם מאחרי ה' על מי תרחיבו פה תאריכו לשון להתפלל בעד צרכיכם והוא מלשון ותתפלל על ה'.
פסוק ג:
ומפני שהעבודה זרה נמשלה לזנות לכן בהוכיחם על העבודה זרה שהיו עובדים אמר (ה) הנחמים באילים תחת כל עץ רענן ונחמים שרשו יחם מלשון יחמתני אמי, בכל יחם הצאן, ואילים קרא לעצים כי היה דרכם לעבוד על זה תחת העצים הרעננים שענפיהם ועציהם לחים, וכן היו שוחטי הילדים בנחלים כמו שאמר יחזקאל ובשחטם את בניהם לגלוליהם והיו עושים זה בנחלים תחת סעפי הסלעים כי הם היו המקומות המיוחדים לזה וסעפי הסלעים הם קרנות הצורים, (ו) ואמנם אומרו בחלקי נחל חלקך כפי המפרשים שגם היה להם מין ע"ז אחר שכאשר היו מוצאים אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים אותה על דרך שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין קז, ב) זקף לבנתא וסגיד לה, שעל זה אמר בחלקי נחל חלקך הם גורלך וחלקי שם תאר לאבן כמו חלוקי אבנים ואמר לשון נופל על הלשון בחלקי נחל חלקך שהיה חבלם וחלקם חלוקי אבנים והמה היו גורלם ולהם היו מנסכים נסך מעלים מנחה ולהיות הדברים האלה נמאסים בעצמם אמר הנביא בשם השם העל אלה אנחם, והפירוש הזה אין דעתי יכולה להולמו כי איך יעלה על הדעת שלכל אבן שימצאו בנחל חלקה או שעירה יעבדו וישתחוו ומה שאומרו זקף לבנתא וסגיד לה לא היה אלא להכעיס, גם יקשה אומרו חלקך הם הם גורלך כי מאי זה אופן יהיו גורלם וחלקם ואיך ישפכו נסך ויעלו מנחה לאבן, גם אומרו העל אלה אנחם יקשה מאד כי אם אמר זה על מיני העבודות שזכר היה לו לאומרו אחרי זכרון העבודות כולם שיזכרו אחרי זה ולמה יחדו לחלקי נחל, אבל פי' הכתו' אצלי הוא שחוזר למ"ש למעלה בסמוך שוחטי הילדים בנחלים ועל אותם הנחלים שהיו שוחטין שם ילדיהם אמר בחלקי נחל חלקך לפי שהבנים הם חלק האדם, ועל הבנים אשר שחטו בחלקי הנחל ואבניו אמר הם גורלך כי גורלם הרע הביאם להמית ילדיהם בתוך אבני הנחל, ועל שפיכת דם ילדיהם שהיו שוחטין שם אמר גם להם שפכת נסך העלית מנחה כי בשחיטת הילדים והשפך דמם על האבנים היה כאילו היה מנסך אותו דם שמה ומגופי הילדים מעלה מנחה לאותם האבנים, ועל שחיטת הילדים ומיתתם אמר העל אלה אנחם כי מאנה הנחם נפשו בשחיטתם ילדיהם באבני נחל לענין ע"ז, וכמו שזכר שהיו עובדים בנחלים כן זכר שהיו עובדים (ז) על הר גבוה ונשא ועל העבודה ההיא אמר שמת משכבך. עוד זכ' שבמקום המזוזה שצוה השם שישימו על דלתות ביתם שמו הפסל והוא אומרו (ח) ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך כי מאתי גלית ר"ל כי הרחקת עצמך ממני וממצותי ולכן במקום שאמרתי לך השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה עשית את בהפך שהעלית על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן וזהו ותעלי הרחבת משכבך שהרחיבה והרויחה מקום העבודה וכמאמר הנביא (ירמיה ב, כח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וע"ז אמר הרחבך משכבך, ותכרת לך מהם ר"ל כרת לך ברית ובחרת מהם מה שרצית ואהבת משכבם לא מקום מיוחד כמו שצויתיך אבל יד חזית ר"ל המקום אשר ראית לך הפך אמרו בכל מקום אשר תראה. ורש"י פי' ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך לפי שהוא מדמה אותה לאשה מנאפת אשר מנאפים צופים וממתינים לפני פתח ביתה והיא במשכבה אצל בעלה וזכרונה אצל הדלת והמזוזה איך תפתח ותצא אליהם כי מאתי גלית ותעלי אצלי היית שוכבת וגלית הכסוי שהיינו מכוסים בה יחד ותעלי מאצלי ותרחיבי משכבך לקבל נאופים הרבה ותכרת לך ברית מהם אהבת משכבם כשחזית לך יד ומקום נאות להורות להם אהבתם כמו ראו חלקת יואב על ידי (שמואל ב' יד, לא) ע"כ. הנה התבארו הכתובים כלם על הע"ז אשר המשיל בזנות.
פסוק ג:
ואמנם חז"ל פי' הכתובים האלה כולם על גלוי עריות ועל הזנות שהיו שטופים בו וכן במס' נדה פ' כל היד (נדה יג, א) א"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה, ר"י דבי ר' אמי אמר כאלו שופך דמים שנאמר הנחמי' באילים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אשי אמר כאלו עובד ע"ז כתיב הכא תחת כל עץ רענן וכתיב התם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ע"כ.
פסוק ג:
ואחרי שהוכיחם הנביא על העבודות הזרות שהיו עובדים ואם על גלוי העריות והנאוף שהיו בתוכם הוכיחם עוד בששמו בטחונם במלכי הגויים ומהשם הסירו לבם ועז"א (ט) ותשורי למלך בשמן וגו' ופי' רב סעדי' שהוא מלשון תשורה שהוא מנחה, והרד"ק פי' מענין הליכה או ראייה כמו תשורי מראש אמנה (שיר השירים ד, ח), ישור על אנשים, ולמ"ד למלך היא בפתח לידיעה רומז למלך אשור שהיה מושל בכל הארצות בימים ההם יאמר הכתוב לא די שעבדת אלהים אחרים אלא שהסירות בטחונך ממני ותבטחי על בשר ודם והיית שולחת למלך אשור מנחות להשגב בו, ולפי שהיה בא"י שמן רב כמ"ש ושמן למצרים יובל (הושע יב, ב) והיו עושים שם מיני רקוחים ובשמים הרבה לכן אמר ותשורי למלך בשמיך ותרבי רקוחיך ששלחת לו שמן ורקוחים הרבה להיות לך לעזר ותשלחי ציריך עד מרחוק כלומר שלחת שלוחיך עם המנחה לארץ אשור שהיא רחוקה מא"י ותשפילי עד שאול רוצה לומר השפלת את עצמך ובזית את שמך בשלחך אל ארץ אחרת לקבל עזר, ואפשר לפרש ותשפילי שלא הועילה להם המנחה כי בסוף באו להשפלה ואותו מלך אשור החריבם, ולפי שהיו שולחים דרך רחוקה אותה מנחה וצירים לכן אמר (י) ברב דרכך יגעת לא אמרת נואש רוצה לומר ברוב הדרכים האלה ששלחת אין ספק שיגעת הרבה ועכ"ז לא אמרת נואש, האם חית ידך מצאת ע"כ לא חלית כלומר האם חיי וצרכי כחך מצאת בדרכים ההם שעל כן לא חלית ולא יגעת בהם ובעבור שהיו בני ישראל עושים זה בסתר והיו מכחישים ענין המנחה והשלוחים שהיו שולחים למלך אשור לכן אמר הנביא בשם (יא) ואת מי דאגת ותיראי כי תכזבי כלומר ממי את יראה שהרי אותי לא זכרת עד שתפחדי ממני וגם לא שמתני על לבך, ואומרו הלא אני מחשה ומעולם ואותי לא תיראי פירשו המפרשים הנה לא זכרתני ולא עליתני על לבך לפי שאני מחשה ושותק למעשיכם ואת סבורה שהוא להעדר הידיעה ושכן היה מעולם וזהו אומרו ומעולם ואותי לא תיראי רוצה לומר שנפסקה ידיעתי לגמרי מעולם ומתוך כך אותי לא תיראי, ונראה לי שמחשה הוא כמו מחסה שהשי"ן והסמ"ך מתחלפים יאמר הלא אני מחסה ומעוז הייתי לך ומעולם היה זה לכם ואיך אותי לא תיראי, (יב) ולכן אני אגיד צדקתך ואת מעשיך ולא יועילוך כלומר הדברים שאת עושה ומכנה אותם בצדקתך אני אגידם וכן אגיד את מעשיך אלה ולא יועילוך המנחות והצירים ששלחת למלך אשור ולא יעמדו לך בעת צרתך, (יג) והוא אמרו בזעקך יצילוך קבוציך רוצה לומר נראה כשתזעקי מתוך המצור ורעת האויב אם יצילוך קבוציך רוצה לומר העמים שהיית מקבצת והיית נושאת להם מנחה להיות לך לעזרה עתה תראי אם יצילוך כי הם יחריבוך וכן היה שמלך אשור עצמו החריב את השבטים, ואמר אח"כ ואת כלם ישא רוח והקבוצים ההם ג"כ את כלם ישא רוח ירמוז למפלת סנחריב בבואו על ירושלם והחוסה בי כמו חזקיהו וסיעתו ינחיל ארץ ויירש הר קדשי שהוא ירושלם. ואפשר לפרש שאמר בזעקך יצילוך קבוציך על מלכי אשור ומצרים כמו שפירשתי ושלא יירשו הם העה"ז כי מהרה תצא רוחם וישובו לאדמתם ואחרי מותם ההפסד יקח הבל שלא ישאר לנפשם זכר והשארות אחרי מותם אבל תמות נפשם כנפש הבהמה ואמנם כל אדם החוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי שהוא העה"ב, והאיש אשר כזה החוסה בי אינו כנביאי השקר ומנהיגי הרשע שזכר צופיו עורים כלם שלא יזהירו את העם ולא יוכיחוהו אבל בהפך שהוא (יד) יאמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי רוצה לומר שיסירו המונעים המעכבים והם הרהורי לבם הרע ויהיה סלו סלו מגזרת סלו סלו המסלה סקלו מאבן (ישעיה סב, י) ופנו דרך הוא מענין קול קורא במדבר פנו דרך ה' (שם מ, ג), וענין כל זה הוא מה שפירש באומרו הרימו מכשול מדרך עמי. ואפשר לי לפרש שסלו סלו הוא מגזרת סלו לרוכב בערבות (תהלים פח, ו), סלסלה ותרוממך, וענין זה כי כל אשר בשם ישראל יכנה ראוי לו שישער מעלת הש"י ויתבונן נפלאות תמים דעים אם בסדר הדברים הטבעיים וטבעיהם כחותיהם וסגולותיהם ואם בשמים שמים לה' שישור שחקי' כי גבהו ותנועתם התמידית וסדורם המופלא וכמ"ש חז"ל (שבת עה, א) כל מי שאינו מחשב תקופו' ומזלות עליו הכתוב אומר (ישעיה ה, יג) ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, ומלבד כל זה ישכיל ענין השכלים הנבדלים והשפעתם מהראשון יתברך, אבל כבר היו מבני אדם שבהשערה ובהתחכמות הזה נפלו במהמורות בל יקומו בחשבם שמפני רוממותו יתברך היה בלתי משגיח בפרטי העולם השפל וכמ"ש עליהם המשורר (תהלים קלט, כא) אשר יומרוך למזמה כלומר שיחסו לו יתברך רוממות לתכלית רע והוא לסלק השגחתו, ולזה אמר החוסה בהש"י לאנשי דורו סלו סלו פנו דרך רוצה לומ' רוממו ה' אלקינו וגדלוהו אבל לא תסלקו מפני זה השגחתו פנו דרך שלא תשימו מונעים בדרך השגחתו ולא תאמרו שלא תעבור השגחתו ממרום על השפלים הנה דרך ה' להשגיח ולהשפיע למטה פנו אותו ולא תיחסו לו מונעים ובזה תרימו מכשול מדרך עמי האומרים אין ה' רואה אותנו מה בצע כי שמרנו משמרתו, ואמר שיעשו זה לפי שהקב"ה בעצמו ביאר הפנה הזאת הוא אומרו (טו) כי כה אמר רם ונשא שקראו רם בערך השמים שהוא מניע אותם ואמר ונשא בערך השכלים הנבדלים שהוא גבוה מעל גבוה וביאר שהוא יתברך נבדל מהם לפי שהוא קדמון והם מחודשים, והוא אומרו שוכן עד וקדוש שמו כי עד מורה על ההתמדה והנצחיות והיה מאומרו יתברך מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח רוצה לומר אמת הוא שאני אשכון מרום מניע הגלגל העליון וקדוש סבת כל השכלים הנבדלים הקדושים אבל ג"כ אני שוכן את דכא ושפל רוח שהוא האדם לא מפני חמריותו וגופו כי אם מפאת נפשו ושכלו והוא אומרו להחיות רוח שפלים והם הענוים והחסידים ולהחיות לב נדכאים והם המדוכאים בגלות, והענין כולו שעם כל רוממותו לא תסתלק השגחתו מהתחתונים וכן אמרו בפ"ק דמגלה (מגילה לא, א) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו בצדו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה דכתיב (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדונים וכתיב בתריה (שם יח) עושה משפט גר יתום ואלמנה, שנוי בנביאים דכתיב (ישעיה נז טו) כי כה אמר רם ונשא וכתיב בתריה (שם) ואת דכא ושפל רוח, ומשולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) סלו לרוכב בערבות וכתיב בתריה (שם ז) אבי יתומים ודיין אלמנות, ואמר שכיון שהדבר כן שהשגחתו דבקה בשפלים ובנדכאים בגלות דעו לכם (טז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף לפי שרוחם ונשמתם ממני יצאה ואחמול עליהם וזהו כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.
פסוק ג:
ויש מי שפירש שהש"י אמר לנביא שעם היותו רם ונשא ידבק שכינתו והשגחתו בבני אדם לא לצרכו יתברך כי אם לתועלתם ושהוא בענין הנפש שהיא רוח השפלים שהיא לא תחול בגוף לצרכה כי אם להשלים האדם המורכב וזהו להחיות רוח שפלים, וכן הוא הדבוק האלקי לתועלת האדם, ובפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, א - סג, ב) ובמקומות אחרים (עו"ז ה, א - נדה יג, ב) א"ר אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ובמאמר ישועות משיחו אשר עשיתי בביאור המאמרים שזכרו חז"ל בעניני משיח בארתי במאמר הזה כוונות עליונות ואחת מהן היא מה שקבלו המקובלים שתהיה ביאת המשיח אחר שיצאו מאוצרו של הקב"ה שקראו בחידותיהם גוף כל הנשמות המוגבלות והמסודרות ממנו יתברך שיגיעו בעולם על הגאולה ואין המקום הזה להאריך בביאורו. וי"מ כי רוח מלפני יעטוף על הרוח החיוני שהוא מושפע מן הגלגל שהוא לפני השם אבל הנשמות השכליות אינם מושפעות אלא ממנו יתברך והוא אומרו אני עשיתי, והכלל שהגאולה מחוייבת בהכרח אם לרחם על ישראל שהם מעשה ידיו של הקב"ה ואם לפי שתמלא הארץ דעה את ה' ויהפוך אל עמים שפה ברורה באופן שהמין האנושי כולו יגיע לתכליתו בהשגת אמונת הש"י ולא תהיה תולדות' לבטלה ונשמת' לריק, ואולי שלזה ג"כ כיוון באומרו כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי על כלל בני אדם שבזמן הגאולה ישתלמו נפשותיהם, (יז) ואם בעון בצעו של ישראל קצפתי ואכהו בגלות והסתרתי פני מהם וזהו הסתר ואקצוף והוא גם הוא הלך שובב בדרך לבו, הנה עכ"ז נכמרו נחומי עליו (יח) ודרכיו ראיתי שהלך למרחקי ארץ בגלות ועמד בתורתו ורבים מהם קדשו את שמי ברבים ולכן ארפאהו מעונותיו וגלותו ואנחהו ואשיבהו לארצו, ועל הצרות שעברו בגלות עליו אשלם נחומים לו ולאבליו (יט) ואהיה בורא ומחדש ניב ודבר שפתים והוא שיאמר כל אדם שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו כלומר לרחוק מירושלם ולקרוב לה כי ישובו ויקבלו רפואת הגאולה כל הנדחים בקצוות הארץ: ואמנם אויביהם הצרים אותם לא יהיו כן כי (כ) הרשעים ההם יהיו כים הנגרש שהשקט לא יוכל כן הם לא יוכלו לשקוט ויהיו מגורשים מהם רפש וטיט והוא רמז שימותו על פני השדה ותולעתם לא תמות ואשם לא תכב' והיו דראון לכל בשר (כא) לפי שאין שלום אמר ה' לרשעים.
פסוק ג:
וי"מ כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי ומתוך כך ישובו אלי וקרוב להם לתקן עותתם ולשוב לקונם ושלכן אמר דרכיו ראיתי וארפאהו שהם דרכי התשובה שיעשו אנשי הגלות ועל התפלה שיעשו גם כן אמר בורא ניב שפתים שלום שיתפללו אליו שישים להם שלום והוא יתברך ישיבם שלום לרחוק ולקרוב ושלכן אמר שני פעמים שלום שלום שהאחד הוא תפלת העם והשני היא תשובת האל.
פסוק ג:
וי"מ כי לא לעולם אריב אע"פ שהיה מן הדין לדון את החוטא בעונש נצחי לא אעשה כן לפי שרוח מלפני יעטוף, רוצה לומר שהרוח החיוני שיעטוף את הגוף יצא מלפני והנשמות הטהורו' אני עשיתי אותם ולכן ראוי לי לרחם עליהם, ולזה אעפ"י שבעון בצעו קצפתי ואכהו לא תהיה המכה אכזרי אבל יהיה הסתר ואקצוף וכאשר דרכיו ראיתי ששב בתשובה ארפאהו מעונותיו ואנחהו כל ימי חייו עד מותו כדרך כל הארץ ואחר מותו אשלם נחומים לו והוא בשכר הרוחני שיזכה לעולם הבא וגם לאבליו אשלם נחומים כי בהיותו נושע תשועת עולמים בעולם הנשמות הנה אבליו יקבלו בזה תנחומין גדולים, וחכמי' ז"ל בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמרו אמר רבי אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא והדר ולקרוב, ופליגא דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך ור' יוחנן האי לרחוק ולקרוב מאי דריש ביה רחוק מעברה מעיקר' קרוב לדבר עברה מעיקרה ונתרחק ממנה עד כאן.