שלום שלום לרחוק ולקרוב
בגמרא שנינו: "ביום הכיפורים קורין אחרי מות ומפטירין 'כה אמר רם ונישא' "(מגילה לא.), ופירש רש"י: "'ואמר סולו סולו' שמדבר במידת התשובה 'הלא זה צום אבחרהו' ". ברור שהפרק הבא, פרק נ"ח, מתאים מאוד להיקרא ביום הכיפורים על שום עיסוקו בצום בתשובה ובגאולה, אך פחות ברור הקשר של שמונת הפסוקים האחרונים של פרק נ"ז ליום הקדוש. ננסה להאיר קשר זה על פי אחד הפסוקים בפרקנו "בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו"(ישעיה נז יט).
מיהו ה'רחוק' שהוקדם 'לקרוב' בברכת השלום והרפואה של ה'? "אמר ר' אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' לרחוק ברישא והדר לקרוב"( ברכות לד:; ואמנם יש שם גם דעה הפוכה של ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן). השימוש במושא של הפועל "ורפאתיו", המסיים את הפסוק, בלשון יחיד, אף שמושא המשפט הוא בלשון רבים (במקום ורפאתים, ורפאתיו), מסייעת לדברי הגמרא שכן רק בעל התשובה זקוק לרפואה, והוא עיקר מושאה של ברכת השלום. ועל כן הוא הוקדם לצדיק, הקרוב לה משכבר. וכך פירש רש"י: "ומי שנתקרב עתה מקרוב, לשוב מדרכו הרעה, אמר ה' ורפאתיו מחוליו ומחטאיו". וכן במלבי"ם: "ורפאתיו - מחולי נפשו וממכאובות גופו".
אכן בעל התשובה זקוק להבטחה המיוחדת של קרבת א-להים. נזכור שכל רעיון התשובה מנוגד להגיון: "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, אמרה להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא אמר להם יעשה תשובה ויתכפר"(ירושלמי מכות ב). גם משה סבר כבעלי הנבואה: "כשעלה משה למרום מצאו לקב"ה שיושב וכותב 'ארך אפים'. אמר לפניו: רבש"ע, ארך אפים לצדיקים. אמר לו: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו"(סנהדרין קיא.). על כן חשובה ההדגשה של ברכת השלום דווקא לחוטא שנתקרב וחזר בתשובה. וכך כתב הרמב"ם:
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל... והיום הוא מדובק בשכינה ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה שנאמר "כי כבר רצה הא-להים את מעשיך". ולא עוד אלא שמתאווים להם!
(משנה תורה הלכות תשובה ז ו-ז)
הפסוקים החותמים את פרקנו באו לעודד את בעל התשובה ברוח דברי הרמב"ם. כנגד המחשבות הפסימיות של בעל התשובה "חטאים תרדוף רעה" ו"הנפש החוטאת היא תמות" בא הנביא ומעודד אותו "יש תקווה לאחריתך"(ירמיה לא טז), ו"שלום לרחוק" מקדים את ה"שלום לקרוב".
רעיון זה מופיע בפסוק ט"ו. "כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ו(אף על פי כן) את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". הפסוק מדבר בעד עצמו. בעל התשובה חושש שה' הוא כל כך גדול ורם, ואין הוא פנוי ליצורים שפלים וחטאים. הנביא מדגיש שאף שה' הוא "המגביהי לשבת, [הוא] המשפילי לראות בשמים ובארץ"(תהילים קיג ה-ו), בניגוד לגויים הסוברים "רם על כל גויים י-הוה" שלדעתם הוא מתרומם מהעולם השפל ורק "על השמים כבודו" ואין כבודו להשגיח בשפלים (מלבי"ם). ועל כן אל לו לבעל התשובה להישאר נדכה ושפל, כי ה' יחיה לבו ורוחו.
המסר ממשיך בפסוק ט"ז. "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף", "אם אביא ייסורים על האדם אין תחרותי (=התגברותי) עליו לאורך ימים ולא קצפי לנצח"(רש"י), כי מטרת הייסורים היא לטהר את האדם לזככו, לקרבו אל ה'. "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" – "כאשר רוח האדם, שהוא מלפני, שניתן בו מאיתי, יעטוף - יודה ויכנע על מעלו... והוא נכנע [=שב בתשובה] אני מבטל ריבי וקצפי מעליו(רש"י). המלבי"ם פירש את הפסוק בשיכול:
"כי לא לעולם אריב בי רוח מלפני יעטוף" - לא יוכל להענישו לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו ואיך ידכאהו לעולם.
"ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי" - כי לא יוכל לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק א-לוה ממעל שאני עשיתי אותה ואיך אקצוף ואשמור העוון לנצח.
על בעל התשובה להתנחם בעובדה כי הייסורים מוגבלים בזמן ויש להם תכלית להביאו לדרך האמת.
פסוקים יז-יח. בעוון בצעו... וילך שובב(=מרדן; סרבן) בדרך לבו" - כשהאדם הולך שובב בתאוותיו וחוטא בגזל – ה' קוצף, מסתיר פניו ומכה. "דרכיו ראיתי וארפאהו" – "אבל כשהוא נכנע מלפני אוליכהו בדרך מרפא"(רש"י). " 'ארפאהו' – רפואת הנפש כמו 'רפאה נפשי', 'ושב ורפא לו' - אסלח לעוונו. 'ואנחהו' - בדרך הטוב, כלומר איישר לבו שלא יחטא עוד"(רד"ק).
הפרק מסתיים בשני פסוקים הפונים לרשעים, פסוקים כ'-כ"א. "והרשעים כים נגרש... אין שלום אמר א-להי לרשעים" – "כלפי שאמר לצדיקים ולבעלי תשובה 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' חזר ואמר אין שלום לרשעים"(רש"י). הרשעים לא יוכלו ליהנות מחסד התשובה, כי הקב"ה אף שהוא "רב חסד" הוא א-ל אמת וחותמו אמת. "וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו שנאמר 'הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט' "(בבא קמא נ.). "הקב"ה מאריך רוחיה (=ארך אפים) וגביה דידיה (=גובה את חשבונו)"(ירושלמי תענית ב א). ודווקא לאור הסיום הנחרץ "אין שלום אמר א-להי לרשעים" בולט עוד יותר חסד התשובה, "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י-הוה".