תנ"ך על הפרק - ישעיה נז - שלום שלום לרחוק ולקרוב / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה נז

391 / 929
היום

הפרק

הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃בּוֹרֵ֖אנובנִ֣יבשְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

שלום שלום לרחוק ולקרוב

בגמרא שנינו: "ביום הכיפורים קורין אחרי מות ומפטירין 'כה אמר רם ונישא' "(מגילה לא.), ופירש רש"י: "'ואמר סולו סולו' שמדבר במידת התשובה 'הלא זה צום אבחרהו' ". ברור שהפרק הבא, פרק נ"ח, מתאים מאוד להיקרא ביום הכיפורים על שום עיסוקו בצום בתשובה ובגאולה, אך פחות ברור הקשר של שמונת הפסוקים האחרונים של פרק נ"ז ליום הקדוש. ננסה להאיר קשר זה על פי אחד הפסוקים בפרקנו "בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו"(ישעיה נז יט).

מיהו ה'רחוק' שהוקדם 'לקרוב' בברכת השלום והרפואה של ה'? "אמר ר' אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' לרחוק ברישא והדר לקרוב"( ברכות לד:; ואמנם יש שם גם דעה הפוכה של ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן). השימוש במושא של הפועל "ורפאתיו", המסיים את הפסוק, בלשון יחיד, אף שמושא המשפט הוא בלשון רבים (במקום ורפאתים, ורפאתיו), מסייעת לדברי הגמרא שכן רק בעל התשובה זקוק לרפואה, והוא עיקר מושאה של ברכת השלום. ועל כן הוא הוקדם לצדיק, הקרוב לה משכבר. וכך פירש רש"י: "ומי שנתקרב עתה מקרוב, לשוב מדרכו הרעה, אמר ה' ורפאתיו מחוליו ומחטאיו". וכן במלבי"ם: "ורפאתיו - מחולי נפשו וממכאובות גופו".

אכן בעל התשובה זקוק להבטחה המיוחדת של קרבת א-להים. נזכור שכל רעיון התשובה מנוגד להגיון: "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, אמרה להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא אמר להם יעשה תשובה ויתכפר"(ירושלמי מכות ב). גם משה סבר כבעלי הנבואה: "כשעלה משה למרום מצאו לקב"ה שיושב וכותב 'ארך אפים'. אמר לפניו: רבש"ע, ארך אפים לצדיקים. אמר לו: אף לרשעים. אמר לו: רשעים יאבדו"(סנהדרין קיא.). על כן חשובה ההדגשה של ברכת השלום דווקא לחוטא שנתקרב וחזר בתשובה. וכך כתב הרמב"ם: 

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד... כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל... והיום הוא מדובק בשכינה ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה שנאמר "כי כבר רצה הא-להים את מעשיך". ולא עוד אלא שמתאווים להם!
(משנה תורה הלכות תשובה ז ו-ז)

הפסוקים החותמים את פרקנו באו לעודד את בעל התשובה ברוח דברי הרמב"ם. כנגד המחשבות הפסימיות של בעל התשובה "חטאים תרדוף רעה" ו"הנפש החוטאת היא תמות" בא הנביא ומעודד אותו "יש תקווה לאחריתך"(ירמיה לא טז), ו"שלום לרחוק" מקדים את ה"שלום לקרוב".

רעיון זה מופיע בפסוק ט"ו. "כי כה אמר רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ו(אף על פי כן) את דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". הפסוק מדבר בעד עצמו. בעל התשובה חושש שה' הוא כל כך גדול ורם, ואין הוא פנוי ליצורים שפלים וחטאים. הנביא מדגיש שאף שה' הוא "המגביהי לשבת, [הוא] המשפילי לראות בשמים ובארץ"(תהילים קיג ה-ו), בניגוד לגויים הסוברים "רם על כל גויים י-הוה" שלדעתם הוא מתרומם מהעולם השפל ורק "על השמים כבודו" ואין כבודו להשגיח בשפלים (מלבי"ם). ועל כן אל לו לבעל התשובה להישאר נדכה ושפל, כי ה' יחיה לבו ורוחו.

המסר ממשיך בפסוק ט"ז. "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף", "אם אביא ייסורים על האדם אין תחרותי (=התגברותי) עליו לאורך ימים ולא קצפי לנצח"(רש"י), כי מטרת הייסורים היא לטהר את האדם לזככו, לקרבו אל ה'. "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" – "כאשר רוח האדם, שהוא מלפני, שניתן בו מאיתי, יעטוף - יודה ויכנע על מעלו... והוא נכנע [=שב בתשובה] אני מבטל ריבי וקצפי מעליו(רש"י). המלבי"ם פירש את הפסוק בשיכול:

"כי לא לעולם אריב בי רוח מלפני יעטוף" - לא יוכל להענישו לעולם מצד חסדו עם הגוף כי הרוח החיוני בא מלפניו ואיך ידכאהו לעולם.
"ולא לנצח אקצוף כי נשמות אני עשיתי" - כי לא יוכל לעשות זאת מצד חסדו עם הנשמה שהיא חלק א-לוה ממעל שאני עשיתי אותה ואיך אקצוף ואשמור העוון לנצח.

על בעל התשובה להתנחם בעובדה כי הייסורים מוגבלים בזמן ויש להם תכלית להביאו לדרך האמת.

פסוקים יז-יח. בעוון בצעו... וילך שובב(=מרדן; סרבן) בדרך לבו" - כשהאדם הולך שובב בתאוותיו וחוטא בגזל – ה' קוצף, מסתיר פניו ומכה. "דרכיו ראיתי וארפאהו" – "אבל כשהוא נכנע מלפני אוליכהו בדרך מרפא"(רש"י). " 'ארפאהו' – רפואת הנפש כמו 'רפאה נפשי', 'ושב ורפא לו' - אסלח לעוונו. 'ואנחהו' -  בדרך הטוב, כלומר איישר לבו שלא יחטא עוד"(רד"ק).

הפרק מסתיים בשני פסוקים הפונים לרשעים, פסוקים כ'-כ"א. "והרשעים כים נגרש... אין שלום אמר א-להי לרשעים" – "כלפי שאמר לצדיקים ולבעלי תשובה 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' חזר ואמר אין שלום לרשעים"(רש"י). הרשעים לא יוכלו ליהנות מחסד התשובה, כי הקב"ה אף שהוא "רב חסד" הוא א-ל אמת וחותמו אמת. "וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו חייו שנאמר 'הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט' "(בבא קמא נ.). "הקב"ה מאריך רוחיה (=ארך אפים) וגביה דידיה (=גובה את חשבונו)"(ירושלמי תענית ב א). ודווקא לאור הסיום הנחרץ "אין שלום אמר א-להי לרשעים" בולט עוד יותר חסד התשובה, "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר י-הוה".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך