כה אמר הא-ל ה' בורא השמים ונוטיהם
כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣-ל ׀ יְ-הוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃
(ישעיה מב ה)
פסוק ה' בפרקנו מזכיר את בריאת שמים וארץ כמו שמתוארת בפסוק הראשון בתורה:
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃
(בראשית א א)
שני המקורות מדגישים בכינויי הבורא את השיתוף של מידת הרחמים ומידת הדין בבריאה. בפרקנו ההדגשה מפורשת בבת אחת: "כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣-ל ׀ יְ-הוָ֗ה", ופירש רש"י: "בעל הדין ובעל הרחמים". אולם בתורה בא הרעיון בהדרגה: בפרק א' ובתחילת פרק ב' מופיע רק הכינוי א-להים, ואילו בהמשך פרק ב', שהוא פירוט של תיאור הבריאה הכללי שבפרק א', מופיע הכינוי ה' א-להים. רש"י מביא את דברי המדרש:
ברא א-להים – ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין, היינו דכתיב: "ביום עשות י-הוה א-להים ארץ ושמים".
למרות הצד השווה שבין הנאמר בפרקנו למתואר בתורה, ישנו גם פן נוסף שלא ראי זה כראי זה. בתוהר מופיע הפועל בעבר "ברא" ואילו בנביא מופיע אותו פועל וגם פעלים אחרים בהווה: "בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙... רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ... נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙".
הזוהר פירש את פסוקינו כך:
בוא וראה מעשי הקב"ה אינם כמעשי בשר ודם, בשר ודם עושה מעשה וגומר אותו, הקב"ה עושה מעשה ואינו גומרו אלא בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע. ולכן לא אמר 'ברא השמים', 'רקע הארץ' 'נתן נשמה', רק "בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙... רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ... נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙".
(תרגום חופשי לדברי הזוהר המובאים בספר כוכב מיעקב; והשווה זוהר ויגש רה:)
התפיסה שהבריאה אינה פעולה חד פעמית, אלא פעולה מתמשכת, היא אבן פינה באמונת ישראל. הרמב"ם כתב:
והוא ממציא כל נמצא.
(משנה תורה הל' יסודי התורה א א)
הוא עילת מציאות הנמצאים כולם, בו קיום מציאותם וממנו קיומם.
(פירוש המשנה לרמב"ם הקדמה לפרק חלק י"ג עיקרים היסוד הראשון)
בספר נפש החיים פירט והסביר:
אבל הוא יתברך שמו כמו בעת בריאת העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין... כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", היינו תמיד ממש, כל עת ורגע. וראייתם מפורשת כאמור: "לעושה אורים גדולים"(תהילים קלו ז) שלא אמר עשה אלא עושה.
(נפש החיים שער ב פרק ב)
החפץ חיים מביא פסוק נוסף הרומז ליסוד זה:
כידוע שבכל עת ועת הקב"ה מחיה את הבריאה כולה, וכמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם"(נחמיה ט ו) ולא כתיב 'החיית'.
(שמירת הלשון שער התבונה פרק י; וראה כוכב מיעקב)
וכן דרשו מארי דחסידות (=בעלי החסידות, מובא בשם ר' בונם מפשיסחא בעטורי תורה בראשית עמ' סו) על עשרת המאמרות שבהם נברא העולם: "לעולם(=תמיד) ה' דברך ניצב בשמים"(תהילים קיט פט).
שיתוף החסד והדין בבריאת העולם שהוזכר בתחילת העיון, בא לידי ביטוי בשתי פניה של הבריאה, זו הראשונית וזו המתחדשת בכל יום. הרצון הא-להי ביקש לברוא עולם שבו תהיה התגלותו בהעלם ובהסתר, כדי להיטיב עם הנבראים במירב הטוב האפשרי:
מה שרצה הוא יתברך שמו לברוא נבראים – כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב – אין הטבה. ואמנם כדי שתהיה ההטבה שלימה, ידעה בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה – מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא יישאר להם בושת פנים בקבלת הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו: "מאן דאכיל דלאו דיליה – בהית לאסתכולי באפיה(=מי שאוכל מה שלא שלו - מתבייש להסתכל בפניו, ירושלמי ערלה א ג).
(רמח"ל דעת תבונות סימן יח; וראה בהערות שם דברי המגיד לר' יוסף קארו; ועיין דרך ה' ח"א פ"ג)
הרעיון של "עולם חסד יבנה" נותן אפשרות לבני האדם להתעלות על פי מעשיהם ובחירתם החופשית, ולזכות לדרגתם בדין ולא בחסד חינם. זהו שילוב החסד והדין שבבריאת העולמות, שעליו אומרת התורה: "בראשית ברא א-להים... ביום עשות י-הוה א-להים ארץ ושמים.
השילוב הזה מתעצם עם קבלת התורה שהיא הבסיס להמשך קיומם של העולמות.
הנך(=אלו) עשרים ושישה "כי לעולם חסדו"(תהילים קלו) – כנגד עשרים דורות מבריאת העולם עד מתן תורה, שעדיין לא ניתנה תורה והקב"ה זן אותם בחסדו.
(פסחים קיח.)
והסביר הרב הוטנר:
שעל ידי מתן תורה נתרבתה ונתגדלה פעולתה של מידת החסד, עד כדי נתינת מקום לקיום העולמות בתור תשלום שכר, שבעוד שבאותם עשרים ושישה דורות שלפני מתן תורה היה קיום העולמות בא בתור מתנת חינם... וכדי שקיום העולמות לא יבוא בתור מתנת חינם כי אם בתור תשלום שכר מוכרחת היא עבודת ה' בכל מצוותיה של תורה.
(פחד יצחק ראש השנה עמ' מח)
לחסד-דין זה רומז פרקנו המדבר בבורא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".