א הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא׃ ב לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹֽא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ׃ ג קָנֶ֤ה רָצוּץ֙ לֹ֣א יִשְׁבּ֔וֹר וּפִשְׁתָּ֥ה כֵהָ֖ה לֹ֣א יְכַבֶּ֑נָּה לֶאֱמֶ֖ת יוֹצִ֥יא מִשְׁפָּֽט׃ ד לֹ֤א יִכְהֶה֙ וְלֹ֣א יָר֔וּץ עַד־יָשִׂ֥ים בָּאָ֖רֶץ מִשְׁפָּ֑ט וּלְתוֹרָת֖וֹ אִיִּ֥ים יְיַחֵֽילוּ׃ ה כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃ ו אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם׃ ז לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃ ח אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא־אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים׃ ט הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה־בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יע אֶתְכֶֽם׃ י שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם׃ יא יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ׃ יב יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃ יג יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר׃ יד הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד׃ טו אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ׃ טז וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃ יז נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ׃ יח הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת׃ יט מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה׃ כ ראית (רָא֥וֹת) רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע׃ כא יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר׃ כב וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃ כג מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר׃ כד מִֽי־נָתַ֨ן למשוסה (לִמְשִׁסָּ֧ה) יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ׃ כה וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר־בּ֖וֹ וְלֹא־יָשִׂ֥ים עַל־לֵֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
הן עבדי. הנה עבדי אשר אתמך בו והוא מלך המשיח ואמר במשל הנשען על עבדו הנאמן:
פסוק א:
בחירי רצתה נפשי. הנבחר לי אשר רצתה נפשי בו:
פסוק א:
נתתי רוחי עליו. כמ״ש ונחה עליו רוח ה׳ וכו׳ (לעיל יא):
פסוק א:
משפט וכו׳. יוציא משפטם לאור וכמ״ש ושפט בין הגוים וכו׳ (לעיל ב):
פסוק ב:
לא יצעק. לא כדרך השופט הצועק על הנשפטים לפניו להכריחם על המשפט כי בנחת יקבלו דבריו:
פסוק ב:
ולא ישא. לא ישא קולו וכפל הדבר לחוזק:
פסוק ב:
ולא ישמיע בחוץ קולו. אף כשיעשה משפט בחוצות במקום מרבית אנשים לא יצטרך להשמיע קול חזק להשתיקם לשמוע אמריו כי מעצמם ישימו כף לפיהם:
פסוק ג:
קנה רצוץ. קנה המרוסס שהוא קרוב להשבר:
פסוק ג:
לא ישבור. ר״ל לא יטה דין תשושי הכח לא כדרך שמחניפים לגדולים ומטים דין החלשים:
פסוק ג:
ופשתה כהה. פשתה הדולקת שהוכהה מאורה וקרובה להכבות לא יגמור כבויה והוא גם כן משל על תשושי הכח וכפל הדבר במ״ש:
פסוק ג:
לאמת יוציא משפט. כי יוציא המשפט לאמתו ולא יטהו בעבור חלשות תשושי הכח:
פסוק ד:
לא יכהה. לא יכהה מאורו ולא ירוצץ ר״ל לא יחלש ולא יתרפה עד ישים משפט באנשי הארץ:
פסוק ד:
ולתורתו. אל מה שיורה וילמד יצפו ויקוו יושבי האיים הרחוקים:
פסוק ה:
ונוטיהם. הוא נטה אותם להיות כאוהל:
פסוק ה:
רוקע. פרש את הארץ והוציא צאצאיה הם הצמחים כולם:
פסוק ה:
לעם עליה. אל העם אשר הם עליה נתן נשמה ואל שאר הבריות המתהלכים בה נתן רוח החיוני:
פסוק ו:
קראתיך בצדק. על המשיח יאמר מה שקראתי בשמך על ידי הנביאים הוא בצדק ודבר המתקיים:
פסוק ו:
ואחזק בידך. אאחוז בידיך להגביר אותך על כל:
פסוק ו:
ואצרך. אני אשמור אותך:
פסוק ו:
ואתנך לברית עם. אתן הכח בידך להסב עמי לבריתי לקיים התורה והמצוה לאור גוים. להאיר עיני הגוים כולם לדעת שה׳ הוא האלהים:
פסוק ז:
לפקוח. מי שנתעוורו עיניו מלראות פועל ה׳ אתה תפתחם ותשכילם:
פסוק ז:
להוציא. את ישראל האסורים בבבל תוציא מבית מסגירם ומבית כלא תוציא את היושבים שמה בחושך:
פסוק ח:
הוא שמי. המיוחד לי לא כשם הפסילים שאין שמם מיוחד להם כי יקראוה בשם אלוה ואין אל אתם:
פסוק ח:
וכבודי וכו׳. לא אתן עוד כבודי לאחר כי עד הנה על מה שלא עשיתי משפט בעכו״ם נטו אחר הפסילים וכבדו אותם במקום שהיה ראוי לכבד אותי אבל מעתה אעשה משפט ולא יכבדו עוד לפסילים:
פסוק ח:
ותהלתי. מלת לא עומדת במקום שתים לומר לא תהלתי לפסילים רצה לומר מה שראוי להלל אותי לא יהללו לפסילים כמאז וכפל הדבר במלות שונות:
פסוק ט:
הראשונות. הנבואות הראשונות שנבאתי על סנחריב הנה כבר באו:
פסוק ט:
וחדשות. עתה אני מגיד חדשות שלא שמעתם עדיין והיא הגאולה העתידה:
פסוק ט:
בטרם תצמחנה. ר״ל עד לא התחילה להתגלות אשמיע אתכם:
פסוק י:
שירו לה׳. אז ישירו לה׳ שיר חדש ותהלתו יהיה נשמע מקצה הארץ:
פסוק י:
יורדי הים. הפורשים בים והבריות הממלאים את הים גם המה יהללו לה׳:
פסוק י:
איים ויושביהם. האיים עצמם והיושבים בהם יהללו לה׳ והוא ענין מליצה כי אין האיים והבריות בעלי דעה ודבור להלל וכן נאמר נהרות ימחאו כף (תהלים צח):
פסוק יא:
ישאו מדבר וכו׳. כל מדבר ועריו וכל חצרים אשר תשב בהם עדת קדר כולם ישאו קול שיר:
פסוק יא:
ירונו וכו׳. היושבים על הסלע ירונו תהלות ה׳:
פסוק יא:
יצוחו. ר״ל יהיה נשמע קול צוחה של שמחה והלל:
פסוק יב:
ישימו. ר״ל בפיהם יתנו לו כבוד:
פסוק יב:
יגידו. האנשים השוכנים שמה:
פסוק יג:
יצא. לתשועת ישראל:
פסוק יג:
יעיר קנאה. יעורר לקנאת קנאת עמו:
פסוק יג:
יריע. כגבור המנצח במלחמה:
פסוק יג:
יתגבר. יתחזק את עצמו על אויביו:
פסוק יד:
החשיתי מעולם. זה זמן רב אני שותק על מה שעשו האומות לעמי:
פסוק יד:
אתאפק. אתחזק לכבוש כעסי:
פסוק יד:
כיולדה אפעה. אבל מעתה אשאג בקול כיולדה להומם ולאבדם אשום ואשאף יחד. אעשה שממה אבלע כולם יחד:
פסוק טו:
אחריב. את ההרים והגבעות אעשה חורבה ואוביש את עשבם וכל המון העם לאיים. להיות חורב ויובש כאיים:
פסוק טו:
ואגמים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טז:
והולכתי עורים. אז אוליך את ישראל לארצם דרך המדבר בדרך אשר לא ידעוהו והמה כעורים לה:
פסוק טז:
בנתיבות וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טז:
אשים מחשך. ההולך בדרך שאין ידוע לו הוא כאלו הולך בחשך:
פסוק טז:
ומעקשים למישור. דרך המעוקם אעשה ישר ושוה עשיתים. מאז כשיצאו ממצרים עשיתי כאלה:
פסוק טז:
ולא עזבתים. לעתיד לבוא:
פסוק יז:
נסוגו וכו׳. אז הבוטחים בפסל יבושו בבושת ויחזרו לאחור כדרך אדם הנכלם שחוזר לאחוריו לבל יראהו בבשתו: האומרים וכו׳ ; כפל הדבר במ״ש:
פסוק יח:
החרשים שמעו. אתם ישראל החרשים משמוע דבר ה׳ והעורים מלראות מצותיו שמעו מעתה והביטו לראות הואיל וטובה גדולה מוכנת לכם:
פסוק יט:
מי עור וכו׳. כאלו יפרש דבריו לומר מה שכללתי גם הכשרים שבכם להקראם חרשים ועורים כי מי הוא היותר ראוי להקרא עור כי אם עבדי על כי הוא יודע ומכיר בקלקול הדור ואינו מסתכל במעשיהם להישירם ולתקנם:
פסוק יט:
וחרש וכו׳. חוזר על מלת מי הוא היותר ראוי להקרא חרש כמלאכי אשר אשלח רצה לומר מי שנתתי חכמה בלבו וכאלו שלחתיו ללמד דעת את העם והוא כחרש לא ישמע מעשי בני העם להזהירם על הדבר:
פסוק יט:
כמשולם. השלם במדות:
פסוק יט:
כעבד ה׳. כפל הדבר פעמים ושלש כדרך המליצה:
פסוק כ:
ראות רבות. הלא המה רואים הרבה חכמה ואין בהם מי אשר ישמור את הזולת להשיבו מדרכו הרעה ולכן מהראוי להקרא עור:
פסוק כ:
פקוח אזנים. הלא יש להם אזנים פתוחות להבין מצות ה׳ ואין בהם מי אשר ישמע כי עושה עצמו כאלו לא יבין ואינו מזהיר לזולת ולכן מהראוי להקרא חרש:
פסוק כא:
ה׳ חפץ. ר״ל הלא עיקר חפץ ה׳ באנשים כאלה הוא בעבור שכ״א מהם יצדיק את הזולת ללמדו דרך הישר ולהגדיל התורה ולהאדירה ר״ל להרבות למוד דעת את העם:
פסוק כב:
והוא עם בזוז ושסוי. ר״ל והם לא כן עשו כי לא למדו דעת את העם ולא שבו מדרכם והמה בעונם בזוזים ורמוסים לכל:
פסוק כב:
הפח בחורים כולם. כל בחוריהם היו להם מפח נפש והמה היו חבואים וכלואים בבתי כלאים:
פסוק כב:
ואין מציל. אין מציל מן הבזה:
פסוק כב:
משיסה. היו למשיסה ואין מי אומר השיבהו למקומו ואל תוסיף לרמסהו ומוסב למעלה לומר הלא על כי לא נתנו לב לשמוע ולראות קלקול הדור ולתקנם באה עליהם הצרה הזאת ומהראוי הוא לקראם עורים וחרשים:
פסוק כג:
מי בכם. ר״ל וכי נמצא מי בכם אשר יאזין לתת לב לזאת האמור למטה:
פסוק כג:
יקשיב. וכי נמצא מי בכם אשר יקשיב לשמוע דבר שיעמוד לו באחרונה:
פסוק כד:
מי נתן. רצה לומר וזהו הדבר להבין מי הוא אשר מסר את ישראל למשיסה ולבוזזים הלא ה׳ מסרם ולא במקרה בא:
פסוק כד:
זו חטאנו לו. רצה לומר זו היא הסיבה אשר חטאנו לו וגמול הוא משלם:
פסוק כד:
ולא אבו. ולא רצו ישראל ללכת בדרכיו:
פסוק כה:
וישפוך. ולכך שפך עליו חמה קשה וחוזק מלחמה:
פסוק כה:
ותלהטהו מסביב. רצה לומר אבל אין נותנים לב לדעת שבא בהשגחה וכאשר בערה מסביב לא ידע שמה׳ באה וכאשר בערה בו בעצמו ובגופו עכ״ז אינו משים על לבו להבין שבא בהשגחה ר״ל אינו משים על הלב לא בעת כשהצרה ממשמשת לבא ולא בעת שכבר באה: