אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך
הפרשנים נחלקו בשאלה מיהו המושא של הפסוק, את מי קרא ה' ואת ידי מי הוא מחזק ולשם מה? מתוך סקירת הפירושים השונים וצירופם אלו לאלו, נעלה רעיון חשוב על תפקידנו שלנו עלי אדמות.
א. רש"י מפרש: "לישעיהו הוא אומר", וההיגד "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" רומז לעובדה שהנביא נולד אל תפקידו ויועד לו משחר חייו, "כשיצרתיך - זאת היתה מחשבתי שתשיב את עמי לבריתי ולהאיר להם". כך נאמר גם לירמיהו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" (א, ה). מושא פעולת הנביא, האמור לקבל את שפעת אורו, הוא עם ישראל, המכונה בפסוק "גויים" - "כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנאמר גוי וקהל גויים", על כן ייתכן שגם הביטוי בירמיהו "נביא לגויים נתתיך" כוונתו לעם ישראל, שאליו במיוחד מכוונים דברי הנביא.
גם אבן עזרא מפרש בדרך זו רק שאת הפועל "ואצרך" אינו מסביר כרש"י מלשון ליצור, לברוא אלא בהוראת נוצֵר, שומר: "ואצרך - שלא יגעו בך לרעה". גם לפירוש זה נמצא מקבילה בהבטחת ה' לירמיהו: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאום ה'" (א, ח). וכן פירש המלבי"ם: "ואצרך - ששמרו שלא יבוא מכשול לפניו".
ב. רד"ק טוען שהמושא של הפועל "קראתיך" אינו ישעיהו אלא עם ישראל "אני ה' - אומר לישראל...אני הוא שקראתיך בצדק כשהגיע זמנך לצאת [מהגלות] ואצרך - אשמרך מן הגויים שלא ירעו לך, ואתנך לברית עם - לקיום כל עם ועם כי בעבורך מתקיים כל העולם, לאור הגויים - כמו שאמר והלכו גויים לאורך, והאור הוא התורה שתצא להם מציון". הדגש בדברי הרד"ק הוא שעם ישראל אינו משמש רק אור לגויים מבחינה רוחנית "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" אלא הוא יסוד קיומם הגשמי "שיהיה שלום בעבורם בכל הגויים", כך הבטיח הקב"ה לאברהם בראשית בנינה של האומה "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג) וכך דרשו חז"ל "הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, אוי להם לאומות העולם שאבדו, ואין יודעים מה שאבדו" (סוכה נה, ע"ב). פירוש: בית המקדש שהוא מקור הברכה לגויים, נחרב על ידם משום שלא ידעו שהוא מקור ברכתם.
בשיטה זו שבפסוק "ה' פונה לעם ישראל" הולך גם פירוש דעת מקרא, אבל בניגוד לרד"ק הרואה בהיגד "ואתנך לברית עם" את הבסיס לקיומם הפיזי של העמים, הוא מסביר שתכלית הברית המיוחדת שבין ה' לעמו, להוות אור לגויים כולם מבחינה רוחנית, "ואתנך לברית עַם - שיעורו בהיפוך - עַם ברית...בבוא הישועה שיכירו כל הגויים כי ישראל הוא עַם בריתו של ה'".
ג. מצודת דוד מפרש שמושא הנבואה הוא המשיח [שה' קורא לו "בצדק" כי הוא "דבר המתקיים"] שתפקידו ותכליתו "ואתנך לברית עם - אתן הכח בידך להשיב עמי לבריתי, לקיים התורה והמצוה", ברם תפקידו של המשיח אינו רק להשיב את עַם ישראל לא לוהיו, עליו להיות גם "לאור גויים - להאיר עיני הגויים כולם לדעת שה' הוא הא לוהים". בנקודה זו מצרף בעל המצודות את הפרוש הראשון והשני שהבאנו לעיל. לפי רש"י הפסוק מדבר על הנביא שתפקידו להיות לאור לעם ישראל, לפי הרד"ק הפסוק מדבר על עם ישראל שתפקידו להיות אור לגויים ולפי המצודות הפסוק מדבר על המשיח שיהיה אור לעם ישראל שיהיו אור לגויים. [מעניין פרושו של מהר"י קרא שהנביא מדבר על כורש: "קראתיך אתה כורש שאתה עתיד לבנות עירי, וגלותי תשלח בשביל כך גוזרני עליך שתמלוך...ואתנך לברית עם - לברית שכרתי לעמי". הרד"ק פירש שהפסוק מדבר במשיח ומהר"י קרא מפרש שמדובר במשיח ספיציפי, שהרי גם כורש נקרא משיח.]
הרעיון שהבריאה נוצרה במעגלים לכיוון המרכז מבואר בספר הכוזרי: "כי היסודות לא נתהוו כי אם למען יתהוו מהם המחצבים ואחריהם הצמחים ואחריהם בעלי החיים ואחריהם האדם ואחריו סגולת האדם. הכל נתהווה אפוא בעבור הסגולה ההיא למען ידבק בה הענין הא לוהי, והסגולה ההיא באה בעבור סגולת הסגולה והם הנביאים והחסידים, ובדרך זו סודרו דברי בעל התפילה [בעמידה של ר"ה ויוכ"פ]: 'ובכן תן פחדך ה' א לוהינו על כל מעשיך' ואחרי כן 'ובכן תן כבוד ה' לעמך' ואחרי כן 'ובכן צדיקים יראו וישמחו' כי הם סגולת הסגולה" (מאמר שני אות מד').
מפרשי הנביא מדגישים שקידוש שם ה' הנוצר בעולם נעשה בכיוון מהופך, מהמרכז - החוצה. הנביא או הצדיק או המשיח משפיעים קדושה על עם ישראל, וממילא העם עצמו מהווה אור לגויים כולם(השווה לויקרא טז יז). בדרך זו מעשיו של האדם הפרטי, הקטן, יכולים לגרום קידוש ה' בעולמות כולם. "וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח"ו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולמות. אמנם יבין וידע שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא אתאבידו ח"ו ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו שכל אחת עולה כפי שורשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים..." (נפש החיים שער א פרק ד) "וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות 'דע מה למעלה ממך'! תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמות העליונים גבוהי גבוהים - הכל ממך" (הגה"ה שם).
ובשם ר' משה מקוברין אמרו: פעם אחת ראיתי שאין השמים נשמעים לי, כשעיינתי בדבר הבנתי שאין השמים נשמעים לי - כי גם הארץ אינה נשמעת לי, והארץ לא נשמעה לי - כי בני ארצי לא נשמעו לי, ובני ארצי לא נשמעו לי כי בני עירי לא נשמעו לי, והם למדו מבני ביתי שלמדו מאשתי לא להשמע לי, והיא לא נשמעה לי- כי אני לא נשמעתי לעצמי. התחלתי אני להשמע לעצמי אף אשתי ובני ביתי נשמעו לי, וכן עשו בני עירי וארצי, ואז גם הארץ נשמעה לי, וסוף דבר גם השמים נשמעו לי.