א הֵ֤ן עַבְדִּי֙ אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ בְּחִירִ֖י רָצְתָ֣ה נַפְשִׁ֑י נָתַ֤תִּי רוּחִי֙ עָלָ֔יו מִשְׁפָּ֖ט לַגּוֹיִ֥ם יוֹצִֽיא׃ ב לֹ֥א יִצְעַ֖ק וְלֹ֣א יִשָּׂ֑א וְלֹֽא־יַשְׁמִ֥יעַ בַּח֖וּץ קוֹלֽוֹ׃ ג קָנֶ֤ה רָצוּץ֙ לֹ֣א יִשְׁבּ֔וֹר וּפִשְׁתָּ֥ה כֵהָ֖ה לֹ֣א יְכַבֶּ֑נָּה לֶאֱמֶ֖ת יוֹצִ֥יא מִשְׁפָּֽט׃ ד לֹ֤א יִכְהֶה֙ וְלֹ֣א יָר֔וּץ עַד־יָשִׂ֥ים בָּאָ֖רֶץ מִשְׁפָּ֑ט וּלְתוֹרָת֖וֹ אִיִּ֥ים יְיַחֵֽילוּ׃ ה כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹלְכִ֥ים בָּֽהּ׃ ו אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם׃ ז לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃ ח אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא־אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים׃ ט הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה־בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יע אֶתְכֶֽם׃ י שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹשְׁבֵיהֶֽם׃ יא יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֙נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ׃ יב יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃ יג יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר׃ יד הֶחֱשֵׁ֙יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד׃ טו אַחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ׃ טז וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃ יז נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ׃ יח הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת׃ יט מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה׃ כ ראית (רָא֥וֹת) רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע׃ כא יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר׃ כב וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃ כג מִ֥י בָכֶ֖ם יַאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר׃ כד מִֽי־נָתַ֨ן למשוסה (לִמְשִׁסָּ֧ה) יַעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּתוֹרָתֽוֹ׃ כה וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר־בּ֖וֹ וְלֹא־יָשִׂ֥ים עַל־לֵֽב׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
הן עבדי אתמך בו. הן עבדי יעקב אינו כמותכם כי אתמוך בו:
פסוק א:
בחירי. ישראל קרוי בחירי (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו יה ואומר (לקמן מה) למען עבדי יעקב ישראל בחירי:
פסוק א:
רצתה נפשי. עליו נתתי רוחי להודיע נביאיו את סודו וסופו משפט לגוים יוציא שנאמר (לעיל ב) והלכו גוים רבים וגו' ויורנו מדרכיו וגו':
פסוק ב:
ולא ישא. לא יגביה קול לא יצטרך להוכיח ולהתנבאות אל הגוים שהם מעצמם יבואו ללמוד מהם כענין שנאמר (זכריה ח׳:כ״ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם:
פסוק ג:
קנה רצוץ לא ישבור. ת"י עינותניא דאינון כקניא רעיע לא יתברון וחשיכיא דאינין כבוצין עמי (פי' כנר כבה) לא יטפון:
פסוק ג:
ופשתה כהה. פתילת פשתה לחה שקרובה ליכבות מלך שלהם לא יגזול את הדלים ולא ירצץ את העניים ואת החלשים:
פסוק ד:
ולא ירוץ. כמו לא ירצץ כי מלאה הארץ דעה (לעיל יא) וישמעו להן כענין שנא' (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל עמים וגו' וזהו לתורתו איים ייחלו כולם ישמעו לתורתו:
פסוק ה:
האל ה'. בעל הדין ובעל הרחמי':
פסוק ה:
בורא השמים. תחילה כמין פקיע של שתי ואח"כ נטה אותם כדאיתא במס' חגיגה:
פסוק ה:
וצאצאיה. בורא את היוצא ממנה:
פסוק ה:
נותן נשמה. נשמת חיים:
פסוק ה:
לעם עליה. לכולם בשוה:
פסוק ה:
ורוח. קדושה:
פסוק ה:
להולכים בה. למתהלכים לפניו:
פסוק ו:
קראתיך. לישעיה הוא אומר:
פסוק ו:
ואצרך. כשיצרתיך זאת היתה מחשבתי שתשי' את עמי לבריתי ולהאיר להם:
פסוק ו:
לאור גוים. כל שבט קרוי גוי לעצמו כענין שנא' גוי וקהל גוים:
פסוק ז:
לפקוח עינים עורות. שאינ' רואין את גבורתו לתת לב לשוב אלי:
פסוק ז:
להוציא ממסגר אסיר. וע"י שיתפקחו עיניהם יצאו אסירים ממסגר ד"א לבשרם על גלות בבל העתיד' לבא עליהן שסופן לצאת ממנה:
פסוק ח:
הוא שמי. הוא מפור' בל' אדנות וכח ועלי להראות שאדון אני לפיכך כבודי לאחר לא אתן:
פסוק ט:
הראשונות. שהבטחתי לאברהם על גלות מצרים (בראש' טו) וגם את הגוי וגו':
פסוק ט:
הנה באו. שמרתי הבטחתי ועת' חדשות אני מגיד לעמי להבטיח על גלות שנייה:
פסוק י:
תהלתו מקצה הארץ. על כרחם כשיראו את גבורתי לישראל יודו כל העכו"ם כי אלהים אני:
פסוק י:
יורדי הים. פורשי בספינות:
פסוק י:
ומלואו. הקבועים בים ולא באיים אלא בתוך המים שופכים עפר כל אחד ואחד כדי בית והולכים מבית לבית בספינה כגון עיר ווניציי"א:
פסוק יא:
ישאו מדבר. קול בשיר:
פסוק יא:
חצרים תשב קדר. (מוסב על ישאו) מדבר קדר שהם דרים עתה באוהלים ישאו קול וירונו (כמו והחצרים אשר תשב קדר), במדבר קדר שהם דרים עתה באהליהם יהיו ערים וחצרים קבועים:
פסוק יא:
יושבי סלע. המתים שיחיו כן ת"י:
פסוק יא:
מראש הרים יצווחו. מריש טוריא ירימון קליהון:
פסוק יד:
החשיתי מעולם. זה ימים רבים החשיתי על חרבן ביתי ותמיד אחריש:
פסוק יד:
אתאפק. לשון הווה עד עתה הציקתני רוחי ומעתה כיולדה אפעה:
פסוק יד:
אשום. אתבהל:
פסוק יד:
ואשאף. ואתאוה להשמיד הכל יחד כל אויבי:
פסוק טו:
אחריב הרים וגבעות. אהרוג מלכים ושלטונים של עכו"ם:
פסוק טו:
וכל עשבם. כל הנלוים עליהם:
פסוק טו:
אוביש. ל' יובש הוא לענין דבר לח כגון עשב ונהרות:
פסוק טז:
והולכתי. ישראל שהיו עורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה:
פסוק טז:
עשיתים. אעשה כן ל' נבואה לדבר על העתיד כאילו עשוי:
פסוק יח:
החרשים. והעורים על ישראל הוא אומר:
פסוק יט:
מי עור. בכם אין אחד כי אם עבדי הוא העור שבכלכם, וחרש שבכם הרי הוא כמלאכי אשר אני שולח להנבא נבואות:
פסוק יט:
מי עור כמשולם. מי היה עור בכם כבר קבל יסוריו והרי הוא כמשולם כל תגמוליו ויוצא נקי:
פסוק כ:
ראות רבות. ראיות הרבה לפניכם ואינכם שומרים להביט במעשי ולשוב אלי:
פסוק כ:
פקוח אזנים. אני עסוק לפקוח אזניכם ע"י נביאי ולא ישמע איש מכם את דברי ולשון הוה הוא:
פסוק כא:
ה' חפץ. להראותכם ולפקוח אזניכם למען צדק ולכך הוא מגדיל ומאדיר לכם תורה:
פסוק כב:
והוא. העם הזה בזוי ושסוי וסוף הענין ולא ישים על לב כל זה לומר למה קראתנו זאת מי נתן למשיסה יעקב:
פסוק כב:
הפח בחורים כולם. בחוריהם פחי נפש כולם, תו' ד"א הפח בחורים כולם ישימו את עצמם בפחי האדמה ובחורים ובבתי כלאים החבאו יוכיח שכן הוא:
פסוק כב:
ואין אומר השב. כמו השב לפיכך הוא רפי אבל השב באמתחתינו הוא דגש:
פסוק כג:
יאזין. לתת לב לזאת מי נתן למשיסה יעקב:
פסוק כג:
לאחור. יקשיב וישמע דבר שיעמוד לו באחרונה וכן ת"י לאחור לסופ' וכן כל לאחור שבמקרא עתיד להיות הוא:
פסוק כד:
זו חטאנו לו. זו היא שגרמה את המשיסה והבז את אשר חטאנו לו:
פסוק כד:
ולא אבו. אבותינו בדרכיו הלוך:
פסוק כה:
ותלהטהו מסביב. כדי שיראו ויקחו מוסר כענין שנאמ' (צפניה ג ו) הכרתי גוים נשמו פנותם אמרתי אך תיראי וגו':
פסוק כה:
ולא ידע. יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו:
פסוק כה:
ותבער בו. אחר פורענו' העכו"ם שמסביב בערה בעצמו: