"מבשרת ציון" ו"מבשרת ירושלים"
בתחילת הנבואה המפורסמת "נחמו נחמו עמי" מצינו שתי פניות של ה' לנביאיו, פניות הגררות קריאה של הנביאים לגורם שלישי להכריז על נחמות ירושלים. הנבואה פותחת בפניית ה' לנביאים "נחמו נחמו עמי"(ישעיה מ א) ובהמשך "קול [אבן עזרא: המבשרים] קורא במדבר פנו דרך ה'"(ישעיה מ ג). ושוב "קול [ה'] אומר קרא"(ישעיה מ ו). הנביא מגיב לקול זה בין השאר גם בפסוק שבו נדון הפעם: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים"(ישעיה מ ט).
מי היא "מבשרת ציון" ומי היא "מבשרת ירושלים"? האם ציון וירושלים הן המבשרות או המתבשרות. האם ציון היא ירושלים או ציון לעצמה וירושלים לעצמה? ואם כך הוא, מדוע מתבקשת "מבשרת ציון" לעלות על הר גבוה, ואילו "מבשרת ירושלים" נדרשת להרים בכוח קולה?
יונתן ובעקבותיו מפרשים אחרים מסבירים שהפניה בפסוק היא לנביאים אשר מצטווים לבשר לציון ולירושלים על גאולתם: "על טור רם סקו נבייא די מבשרין [אבן עזרא: את הגאולה] לציון". מדוע מכונים הנביאים בלשון נקבה, "מבשרת" ולא "מבשר" כמו בפסוק "רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב"(ישעיה נב ז)? אבן עזרא כתב: "הטעם על עדה ולא על נקבה ממש", ודבריו יובנו על פי מצודת דוד שהוסיף מילה בפירושו שהפנייה היא ל"עדת הנביאים", ועדה זו קרויה בפי הנביא ישעיה "מבשרת ציון". ובדעת מקרא כתב: "את – האיש הממונה לבשר ליושבי ציון מי הבאים אליה... נקטה הנבואה לשון משל למלך בשר ודם השב אל ארצו בראש צבאו לאחר שניצח במלחמותיו והוא שולח לפניו מבשרות לבשר ולהודיע לבני עירו שהוא הולך ובא, והיו שולחים נשים לבשר מפני שהנשים אינן יוצאות לקרב ממש... ואולי משום שקולן של הנשים בדרך כלל רם יותר משל האנשים".
רש"י הביא "רגלי מבשר... מבשר טוב" ומבאר, "זכו קל כזכר, לא זכו תש כנקבה ומאחר פעמיו עד הקץ". רש"י רומז לפסוק "ואם ככה את עושה לי"(במדבר יא ו) ולדברי המדרש (ספרי אות צא) שהביא רש"י שם: "תשש כוחו של משה כנקבה כשהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם" [ולכן דיבר משה אל השכינה בלשון נקבה]. הכינוי מבשרת ציון ומבשרת ירושלים בא לרמוז לרעיון הידוע שהגאולה ונסיבותיה תלויות בדרגת בני ישראל, "אני ה' בעתה אחישנה"(ישעיה ס כב), ולדרשת חז"ל "לא זכו – בעתה, זכו אחישנה"(סנהדרין צח.).
אולם חבל אחר מפרשים מסביר שירושלים וציון הן עצמן המבשרות. כך כתב הרד"ק: "ולפי שירושלים היא עיקר ארץ ישראל וכן ציון כי שתיהן עיר אחת, לפיכך שם אותן בדברי הנבואה כאילו הן מבשרות שאר הערים". וכן כתב המלבי"ם: "מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת וכן ירושלים".
לפירוש זה מובן מאוד המשכו של הפסוק בו פונה הנביא לירושלים ולציון לבשר לשאר ערי יהודה ש"הנה א-להיכם" [בא]. האמירה הזו היא פועל יוצא הכרחי מעצם העובדה שירושלים עצמה נגאלה.
ומכאן באים אנו להסביר את הפסוק על פי ההבדל שבין ציון לירושלים. המקור המפורסם לכל השמות הוא בחזון אחרית הימים של ישעיהו: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"(ישעיה ב ג). וביאר המלבי"ם:
"תצא תורה" - לכל העולם. כמו שכתוב: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית..."(דברים יז ח). וזה היה רק בציון.
"ודבר י-הוה" - הוא דבר הנבואה.
"(תצא) מירושלם" - ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה' בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית.
(מלבי"ם ישעיה ב ג)
וכך הסביר גם את הפסוק שלנו:
כי ציון, שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש. וירושלים, שם ישבו ההמון.
ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו "על הר גבוה עלי לך", וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה "הרימי בכח קולך", שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים.
(מלבי"ם ישעיה מ ט)
בירושלים פניה של הגאולה עממיים יותר, הם שייכים לכלל האומה מזה, אך אינם בולטים ומרוממים כמו חידש המלוכה, המקדש והכהונה מזה. לכן לא צריך לעלות על הר גבוה, אבל צריך לשאת קול בכוח רב.
וכן כתב הרב קוק:
שתי המטרות המעטרות את כנסת ישראל הן ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הצביון של הממלכה הובלט בציון... אמנם משכן הקודש הלא הוא ירושלים.
(עולת ראויה חלק ב' עמוד פז)
ובגוון אחר מובא בשמו ש"ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל"(מועדי הראי"ה עמ' תרב; דגל ירושלים, מאמרי הראי"ה עמ' 333).
ועל כן מסביר הרב שמבשרת ציון השואפת להחזרת המלכות בישראל צריכה לעלות על הר גבוה ולא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, כי אין עם ישראל ככל הגויים [השווה דברי יעקב הרצוג: "הציונות הפוליטית גרסה שהמושג 'עם לבדד ישכון הוא מושג אנורמלי (=לא נורמלי)' ובאמת הוא המושג הטבעי של בית ישראל"(עם לבדד ישכון עמ' 59)]. בקשת הלאומיות שלנו אינה דומה לרצון כל העמים למדינה, אלא עניין קדוש הנוגע לכל העולם כולו (עיין אורות, למהלך האידאות בישראל, עמוד קב ואילך), לעומת זאת בשורת ירושלים המדברת על החזרת הקדושה לישראל כבר עומדת על הר גבוה ומדברת נכונה בשם ה', אבל כוחה חלש ולכן עליה להרים בכוח קולה ולדבר בנחרצות לכלל האומה והאומות. בין כך ובין כך מציון ומירושלים יצא קול רם ונישא לכל ערי יהודה "הנה א-להיכם".