א נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם׃ ב דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֺנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ׃ ג ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה יַשְּׁרוּ֙ בָּעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵאלֹהֵֽינוּ׃ ד כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה׃ ה וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהוָ֑ה וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ ו ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כָּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכָל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה׃ ז יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם׃ ח יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם׃ ט עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלִָ֑ם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ י הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃ יא כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל׃ יב מִֽי־מָדַ֨ד בְּשָׁעֳל֜וֹ מַ֗יִם וְשָׁמַ֙יִם֙ בַּזֶּ֣רֶת תִּכֵּ֔ן וְכָ֥ל בַּשָּׁלִ֖שׁ עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְשָׁקַ֤ל בַּפֶּ֙לֶס֙ הָרִ֔ים וּגְבָע֖וֹת בְּמֹאזְנָֽיִם׃ יג מִֽי־תִכֵּ֥ן אֶת־ר֖וּחַ יְהוָ֑ה וְאִ֥ישׁ עֲצָת֖וֹ יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ יד אֶת־מִ֤י נוֹעָץ֙ וַיְבִינֵ֔הוּ וַֽיְלַמְּדֵ֖הוּ בְּאֹ֣רַח מִשְׁפָּ֑ט וַיְלַמְּדֵ֣הוּ דַ֔עַת וְדֶ֥רֶךְ תְּבוּנ֖וֹת יוֹדִיעֶֽנּוּ׃ טו הֵ֤ן גּוֹיִם֙ כְּמַ֣ר מִדְּלִ֔י וּכְשַׁ֥חַק מֹאזְנַ֖יִם נֶחְשָׁ֑בוּ הֵ֥ן אִיִּ֖ים כַּדַּ֥ק יִטּֽוֹל׃ טז וּלְבָנ֕וֹן אֵ֥ין דֵּ֖י בָּעֵ֑ר וְחַיָּת֔וֹ אֵ֥ין דֵּ֖י עוֹלָֽה׃ יז כָּל־הַגּוֹיִ֖ם כְּאַ֣יִן נֶגְדּ֑וֹ מֵאֶ֥פֶס וָתֹ֖הוּ נֶחְשְׁבוּ־לֽוֹ׃ יח וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ׃ יט הַפֶּ֙סֶל֙ נָסַ֣ךְ חָרָ֔שׁ וְצֹרֵ֖ף בַּזָּהָ֣ב יְרַקְּעֶ֑נּוּ וּרְתֻק֥וֹת כֶּ֖סֶף צוֹרֵֽף׃ כ הַֽמְסֻכָּ֣ן תְּרוּמָ֔ה עֵ֥ץ לֹֽא־יִרְקַ֖ב יִבְחָ֑ר חָרָ֤שׁ חָכָם֙ יְבַקֶּשׁ־ל֔וֹ לְהָכִ֥ין פֶּ֖סֶל לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ כא הֲל֤וֹא תֵֽדְעוּ֙ הֲל֣וֹא תִשְׁמָ֔עוּ הֲל֛וֹא הֻגַּ֥ד מֵרֹ֖אשׁ לָכֶ֑ם הֲלוֹא֙ הֲבִ֣ינֹתֶ֔ם מוֹסְד֖וֹת הָאָֽרֶץ׃ כב הַיֹּשֵׁב֙ עַל־ח֣וּג הָאָ֔רֶץ וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כַּחֲגָבִ֑ים הַנּוֹטֶ֤ה כַדֹּק֙ שָׁמַ֔יִם וַיִּמְתָּחֵ֥ם כָּאֹ֖הֶל לָשָֽׁבֶת׃ כג הַנּוֹתֵ֥ן רוֹזְנִ֖ים לְאָ֑יִן שֹׁ֥פְטֵי אֶ֖רֶץ כַּתֹּ֥הוּ עָשָֽׂה׃ כד אַ֣ף בַּל־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם וְגַם־נָשַׁ֤ף בָּהֶם֙ וַיִּבָ֔שׁוּ וּסְעָרָ֖ה כַּקַּ֥שׁ תִּשָּׂאֵֽם׃ כה וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃ כו שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ כז לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵֽיְהוָ֔ה וּמֵאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃ כח הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃ כט נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃ ל וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃ לא וְקוֹיֵ֤ יְהוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
נַחֲמוּ נַחֲמוּ את עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
פסוק ב:
דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם דברי נחמה, הרגעה וריצוי וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, נשלמה תקופת הסבל שנקצבה לה, כִּי נִרְצָה, כופר עֲוֹנָהּ, חטאהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' עונש כִּפְלַיִם בְּשל כָל חַטֹּאתֶיהָ. עליכם להודיע לירושלים שהגיעה שעת המחילה וההתפייסות.
פסוק ג:
אחר קריאת הנחמה הכללית, נשמעים קולות מבשרי גאולה: הנה קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ לה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה, מסלול, נתיב לֵאלֹהֵינוּ. בדרך הזו הוא יביא את גאוליו מכל הארצות.
פסוק ד:
כָּל גֶּיא, עמק יִנָּשֵׂא, יתרומם ויהפוך למישור, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, יונמכו, וְהָיָה הֶעָקֹב, העקום, המפותל לְמִישׁוֹר, למקום ישר ושטוח, וְהָרְכָסִים של ההרים והגבעות, אשר ביניהם גאיות צרים יהיו לְבִקְעָה, מרחב נמוך מישורי. לא יהיה כל עיכוב וקושי בדרך המדברית שתיפתח לשבים.
פסוק ה:
אז — וְנִגְלָה כְּבוֹד ה', וְרָאוּ כָל בָּשָׂר, בגאולת עם ה' יתגלה כבודו לכל העמים יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר.
פסוק ו:
לאחר הקול שקרא לפנות דרך, נשמע קול נוסף: קוֹל אֹמֵר: קְרָא! וְאָמַר השומע את הקול, הנביא: מָה אֶקְרָא? והתשובה: כָּל הַבָּשָׂר, בני האדם דומים לחָצִיר, עשב ירוק המשמש מספוא לבהמות, שאין לו קיום ממושך, וְכָל חַסְדּוֹ, אהבתו וחנו של האדם — כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כפרחי השדה, שפריחתם אורכת לכל היותר מספר שבועות.
פסוק ז:
עם הזמן יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, באמת חָצִיר הוא הָעָם, מין האדם שעל פני האדמה. חיי אדם חולפים ביעף. אין הנביא מבקש כאן להשפיל את הקיום הארעי האנושי, אלא להדגיש את הצד ההפוך —
פסוק ח:
יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. דורות וחסדיהם חולפים וכלים, ורק דבר ה' נותר יציב לנצח.
פסוק ט:
עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, דמות אלגורית, המקבילה הנשית למבשר. הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, להודיע חדשות לעיר כולה. הָרִימִי את קולך ככל יכולתך, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם מופיע.
פסוק י:
הִנֵּה ה' אֳלֹהִים בְּחָזָק, בחוזק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ. בכוח זרועו הוא מושל כחפצו. הִנֵּה שְׂכָרוֹ השכר שהוא מעניק, נמצא אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ, משכורת פועליו מוכנה לְפָנָיו. אמנם ה' יתגלה בתוקף, אך הוא יביא עמו את הגמול המיועד לעושי טוב.
פסוק יא:
כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים. את צעירי הצאן, שהליכתם עם שאר העדר קשה, יאסוף הרועה בזרועו המושטת, כדי שלא יאבדו, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא אותם. ואת העָלוֹת, הבהמות הצעירות, או: המבכירות יְנַהֵל, יוליכן בסדר ובנחת. ה' ינחה את עמו כרועה טוב ונאמן הדואג לשלום צאנו.
פסוק יב:
מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ, בפסיעתו, בכף רגלו מַיִם, את מימי העולם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת, מידת אורך הנמדדת מקצה האגודל עד קצה הזרת של יד פשוטה — כחצי אמה, תִּכֵּן, מדד, הגדיר את התוכן, וְכָל, מדד, קבע את נפח ההכלה בַּשָּׁלִשׁ, כלי מידה קטן את עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס, מכשיר שקילה את ההָרִים, ואת הגְבָעוֹת הוא שוקל בְּמֹאזְנָיִם?! הבורא מודד כביכול את היקום כולו בכלים קטנים. בריאת העולם מתוארת כאן כמשחק בצעצועים.
פסוק יג:
מִי תִּכֵּן, מי יכול להגדיר ולהכיל אֶת רוּחַ ה'. כמו המים, השמים והארץ שהוזכרו כאן, אף רוח אלוקים נזכרה בראשית בריאת העולם — וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. ומיהו אִישׁ עֲצָתוֹ של ה' — יוֹדִיעֶנּוּ, שהוא מודיע לו את מעשיו?!
פסוק יד:
אֶת מִי נוֹעָץ, עם מי התייעץ הבורא וַיְבִינֵהוּ, ולימד את הבורא בינה, וַיְלַמְּדֵהוּ ללכת בְּאֹרַח מִשְׁפָּט, בדרך הראויה לכל עניין ועניין, וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ?! הרי אין מקורם של הרוח, התבונה והדעת אלא בה' לבדו.
פסוק טו:
הֵן לעומת הבורא נחשבים גּוֹיִם, העמים כְּמַר, כטיפה מִתוך דְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם, האבקות המצטברות על המאזניים בעקבות שקילתם של חומרים שונים שחוקים נֶחְשָׁבוּ. הֵן אִיִּים, איי הים או הארצות הרחוקות כּעפר דַּק יִטּוֹל, הוא נוטלם ומשליכם.
פסוק טז:
וּבאשר לקרבנות — עצי הר לְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, אינם מספיקים להבערת האש על המזבח לכבוד ה', וְחַיָּתוֹ, החיות שביער הלבנון, אשר היו מצויות בו בעבר לרוב, אֵין דֵּי לקרבנות עוֹלָה.
פסוק יז:
כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס ומתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. הם מהאין, מהריק.
פסוק יח:
כיוון שהבורא נשגב, אי אפשר לשוות לו דמות: וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן, תדמו אֵל, וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ, תשוו לוֹ?!
פסוק יט:
האם תדמוהו לפֶסֶל אשר נָסַךְ, יצק חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב, אומן הזהב יְרַקְּעֶנּוּ, מצפהו בריקועים, וּבנוסף לכך, קושרים בו רְתֻקוֹת, שלשלאות כֶּסֶף מעשה צוֹרֵף?!
פסוק כ:
הַמְסֻכָּן, הסוכן, האוסף ומרים תְּרוּמָה, להכין ממנה אליל, עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר, בוחר עץ קשה כדי שלא יירקב, חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ, יחפש לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל שלֹא יִמּוֹט. האם תדמו את האל שיצר הכול לפסל המעוצב, המיופה, הרתוק, הנברר והמשומר בהשתדלויות אנושיות?!
פסוק כא:
הֲלוֹא, האם לא תֵדְעוּ, הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם, הֲלוֹא הֲבִינֹתֶם מוֹסְדוֹת, יסודות הָאָרֶץ?! האם אינכם מבינים מי מעמיד את הארץ?! הלוא הוא –
פסוק כב:
הַיֹּשֵׁב עַל חוּג, מעגל הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ בעיניו כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה, הפורש כַדֹּק, כמו קרום, יריעה דקה את השָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם מסביב לארץ כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת תחתיו;
פסוק כג:
הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן, ואת שֹׁפְטֵי האֶרֶץ — כַּתֹּהוּ עָשָׂה.
פסוק כד:
אַף כל אותם תקיפים, הנחשבים כמייצבי החברה, הרי לפניו הם כצמחים בַּל נִטָּעוּ, שאינם נטועים באדמה, אַף בַּל זֹרָעוּ, לא נזרעו, אַף בַּל שֹׁרֵשׁ, לא הכה שורשים בָּאָרֶץ גִּזְעָם. וְגַם, ואף זאת – נָשַׁף ה' בָּהֶם — וַיִּבָשׁוּ, וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם.
פסוק כה:
וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי, תדמו אותי וְאֶשְׁוֶה?! יֹאמַר קָדוֹשׁ. כינויו של ה' הנפוץ בעיקר בספר ישעיה.
פסוק כו:
שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, וּרְאוּ מִי בָרָא כוכבים אֵלֶּה, הסדורים במשמרותיהם ברקיע, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. ממה ששמעתם מאבותיכם ומניסיונכם שלכם אתם יודעים שמסלול הכוכבים קבוע. כל כוכב דומה לחייל הקרוא לתפקיד מסוים וממלא אותו בדייקנות. כל זה נעשה מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, מגודל כוחו של הבורא. ולכן אִישׁ, אף כוכב לֹא נֶעְדָּר, נעלם.
פסוק כז:
אינסופיותו של הבורא כוללת גם את ידיעתו והשגחתו: לָמָּה תֹאמַר, יַעֲקֹב, וּתְדַבֵּר, יִשְׂרָאֵל: "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה', אין הוא רואה אותי, וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הגמול הראוי לי מסולק מלפניו. אלוקים אינו משגיח עלי, ולכן אני כה סובל"?!
פסוק כח:
הֲלוֹא יָדַעְתָּ, אִם לֹא שָׁמַעְתָּ: אֱלֹהֵי עוֹלָם ה', בּוֹרֵא הכול עד קְצוֹת הָאָרֶץ, לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, אינו מתעייף ואינו מתייגע, אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. אי אפשר לחקור, לתפוס ולהגביל את תבונתו.
פסוק כט:
נֹתֵן לַיָּעֵף, לעייף כֹּחַ, וּלְאֵין, ולחסר אוֹנִים — עָצְמָה יַרְבֶּה. והוא מפרֵט:
פסוק ל:
וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ, וּבַחוּרִים, שהם במלוא כוחם כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. כאשר אדם סומך על כוחו שלו בלבד, גם הצעירים והחזקים עשויים להתעייף ולהיכשל.
פסוק לא:
ולעומת זאת, קוֹיֵ ה', המקווים והמצפים אליו יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יחדשו את כוחם. יַעֲלוּ אֵבֶר, יצמיחו כנפיים חדשות כַּנְּשָׁרִים, המגדלים את נוצות כנפיהם לאחר שנשלו נוצותיהם הישנות. יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. המחוברים אל מקור כוחם כוחותיהם יתחדשו. לפיכך אל לך, העם הגולֶה, להתייאש. תוכל לשאוב את כוחותיך מן הבורא.