"וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ"

לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵֽיְ-הוָ֔ה וּמֵאֱ-לֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר׃
הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱ-לֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְ-הוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃ נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃
וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃
וְקוֹיֵ֤ יְ-הוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃
(ישעיה מ כז-לא)

בפסוק כ"ז מציג הנביא ישעיהו את טענת בני ישראל "נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵֽיְ-הוָ֔ה וּמֵאֱ-לֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַעֲבֽוֹר". תשובת הנביא לטענה זו כוללת, בארבעת הפסוקים הראשונים שלה(ישעיהו מ כח-לא), חזרה מרובה על מוטיב העייפות והכוח. ראשית טוען הנביא, שהקב"ה הוא כל יכול ואין דבר נסתר ממנו, "הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱ-לֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְ-הוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ׃". הטיעון "לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע" בא כנגד המחשבה שאמנם ה' ברא את העולם, "אבל לא יוכל בכל עת לשפוט, כי ייגע לפעמים וילאה"(רד"ק), ולכן מדגיש הנביא שהבריאה אינה מאורע חד פעמי, אלא תהליך מתחדש בכל רגע, והשגחתו של ה' היא בכל עת והוא "אֱ-לֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם", "בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ" בהווה. מידה זו של הקב"ה שוללת אפוא את טענת העם שהקב"ה חס ושלום עייף ויגע, ועל כן נסתרה דרך העם ממנו, או חס ושלום אין בכוחו להוציא את משפט העם לאור ולהעניש את הגויים.

ישעיהו מוסיף וטוען, לא זו בלבד שהקב"ה אינו עייף לעולם, אלא שהוא המקור לכוח ולעייפות שישנם בעולם. ברצונו "נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ" ["יעף" הוא עייף בשיכול אותיות – דעת מקרא] "וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה" וברצונו "וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים [=אנשים צעירים] וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים [=חזקים וגיבורים] כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃". כיון שהקב"ה הוא מקור הכוח בעולם מובטח כוח נצחי לבוטחים בו ולמקווים לישועתו, "וְקוֹיֵ֤ יְ-הוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃", בלא קשר לגילם הביולוגי וללא זיקה למצבם הגופני, עובדי ה' מלאים ברעננות נעורים. הנביא ממשיל אותם לנשר "שמזמן לזמן נוצותיו נושרות ושוב הן צומחות. ועניין זה היה בפי המשוררים סמל לחידוש כוחות נעורים וכן 'תתחדש כנשר נעורייכי'(תהילים קג ה)"(דעת מקרא).

המעגל של החלפת הכוח נסגר בדימוי של עבד ה' לקונו. ה' אינו עייף ואינו יגע לעולם, אלא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית; וכן עבדו אינו יגע ואינו עייף בעבודת בוראו. אף בהליכתו ובמרוצתו בעבודת ה' הוא תמיד הולך מחיל אל חיל ולעולם אינו עומד על עומדו במקום אחד. מבחינה זו הוא עולה אף על המלאכים הנקראים "עומדים", כנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"(זכריה ג ז). כי המלאך אין לו בחירה חופשית וממילא אין לו עליה מדרגה לדרגה, אבל האדם בעל הבחירה אסור לו לעמוד במקום אחד, ועליו תמיד לשאוף לעלות מעלה מעלה.

מעתה נעמוד על המשמעות המיוחדת של הביטוי "וְקוֹיֵ֤ יְ-הוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ". בעברית של היום הביטוי להחליף כוח פירושו לנוח, על מנת לשוב לתפקיד בכוח מחודש. בנושאים אחרים אין בשם "החלפה" מצב ביניים, אלא הדבר המחליף בא מיד תחת הדבר המוחלף. כך בהחלפת הילוך בנסיעה, בהחלפת דירה ובהחלפת רכוש, אדם מקבל תמורה מיידית תחת הנתינה. אולם לפי הנאמר לעיל, זהו גם מובנו הנכון שלה הביטוי להחליף כוח. כשאפס הכוח אין מחליפים אותו במנוחה אלא בכוח אחר, כוח חדש, שבא מיד במקומו של הכוח הישן. כך עובדי ה' וקוויו אינם דורכים במקום אחד אלא תמיד מתעלים – "יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃".

בעלי המוסר דיברו הרבה על היסוד הזה (עיין משנת אהרן לרב אהרן קוטלר עמ' קסו, קסח; שיחות מוסר לרב חיים שמואלביץ שנת תשל"א עמ' ק; שעורי דעת פרקי אמונה לרב מרדכי גפיטר עמ' קיט). הם ציטטו בעיקר את הפסוק במשלי "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה"(משלי טו כד), וכתב על זה הגר"א "דאם אינו עולה בעל כורחו יורד מטה מטה"; כי בתורה ויראת שמים אין סוף לעלייה ואין מנוחה לעובדי ה'. רק "במתים חופשי"(תהילים פח ו) וכל עוד נשמת אדם באפו עליו לשאוף לעלייה. כי אם אין מים בבור, בהכרח הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

כך יתכן להסביר את הגמרא הידועה "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת" (חגיגה ט:). הגמרא דרשה זאת על הפסוק "וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱ-לֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃"(מלאכי ג יח) – הא כיצד מכונה מי ששונה פרקו מאה פעמים – "אשר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ"? והתשובה היא, כנראה, משום שאותו אדם חושב שאחרי מאה פעמים "גומרים" ללמוד תורה, ואין הבדל בין הפעם המאה ואחת לפעם המאה.

ובדרך זאת הסבירו את חטאם של בני ישראל, "ויסעו מהר י-הוה"(במדבר י לג):

כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך, כך היו בורחים מהר סיני.
(תוספות שבת קטז:; וכן רמב"ן על התורה)

ושאלו בעלי המוסר(כוכבי אור לרב לייב חסמן פרשת בהעלותך; שעורי דעת פרקי אמונה לרב מרדכי גיפטר עמ' קיט): כיצד מעלה עליהם הכתוב חטא, הרי נסעו רק על פי ה', ומקרא מפורש מעיד עליהם: "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות, ויסעו בני ישראל למסעיהם"(במדבר י יא-יב)? הרמב"ן למד זאת מהביטוי "מהר י-הוה – שהיה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר י-הוה", ואולי למדו זאת מהעובדה שלא נאמר לאן נסעו, משמע שכל רצונם היה לא להישאר במקום שהיו(בשם הרב מרדכי גרינברג שליט"א). בין כך ובין כך אנו מצפים מתלמיד חכם שכאשר נגמר שיער אחד, הוא יבקש שיעור אחר, ולא ייסע מיד בסוף השיעור כאילו סיים תלמודו.

דוד המלך מתאר את תקופת הגאולה: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"(תהילים קכו א). יש מפרשים שזוהי תפילתו של דוד: גם כאשר יתממשו כל חלומותינו – לא ניפול לריקנות. תמיד יהיה עוד חלום לחלום. כי אין סוף לעלייה – וכשאין כוח מחליפים כוח בכוח אחר!