"נחמו נחמי עמי"

הפתיחה המפורסמת של פרקי הנחמה בספר ישעיהו, פתיחתה של ההפטרה הראשונה מ"שבע דנחמתא", כופלת נחמה לעם ישראל – "נחמו נחמו עמי". לשם מה יש צורך לכפול ולזרז את הנביאים למלא שליחות שהיו ממלאים מאליהם בשמחה וברצון, גם לולא היה זירוז של כפילות בצו ה'? [אמנם התרגום יונתן מתעלם מהכפילות: "נבייא אתנביאו תנחומים על עמי אמר א-להכון"].

יצויין שהרד"ק פירש ש"הכפל לחיזוק", וכנראה כוונתו [וכן במצודת דוד: "וכפל המילה יורה על החוזק"] שהנחמה תהיה בעלת עוצמה מיוחדת ומושלמת; ברם פירושים רבים גורסים שאכן יש פנים כפולות לנחמת ישראל (אבן עזרא; מלבי"ם; ועוד).

אנו נלך בעקבות מדרשי חז"ל: 

נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים, נחמוה על שבט יהודה ובנימין. לפי שכתוב "בכה תבכה" על בית ראשון ועל בית שני, לכך "נחמו נחמו עמי"...
חטאו בכפלים, "חטא חטאה ירושלים"(איכה א ח) ולקו בכפלים: "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה"(ישעיה מ ב) ומתנחמים בכפלים: "נחמו נחמו עמי"(ישעיה מ א).
(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמה)

במבט ראשון מכוונים שני המדרשים להדגיש את הכפילות הכמותית, דהיינו, לא חטא אחד אלא שניים, ועל כן שני עונשים (בית ראשון ובית שני, עשרת השבטים ושני השבטים), וממילא גם נחמה כפולה (בעליונים ובתחתונים, החיים והמתים, בעולם הזה ובעולם הבא). אבל אם כך הוא, אין משמעות מיוחדת לכפל הלשונות, שהרי כל חטא גורר את עונשו שלו וזוקק נחמה לעונש הזה. ברור שככל שעולה רמת החטאים וכמותם, כן יגדל העונש, ולכן זקוקים גם לנחמה מרובה, ומה הייחוד שחטאו בכפלים, שלקו בכפלים ושמתנחמים בכפלים?  [ועיין מה שתירץ בזה המגיד מדובנא בספרו כוכב מיעקב]

הביטוי "נחמו נחמו עמי" שעליו טבע המדרש את מטבע הלשון "מתנחמים בכפלים" מזכיר לנו את הגמרא המפורסמת בסוף מסכת מכות(כד.-כד:), שם מסופר על שני אירועים שאירעו לרבי עקיבא ולשלושת חכמי ישראל. האחד שהם שמעו את קול המונה של רומי, ואת קולות שלוות הרשעים והנאתם, והשני כשהם ראו שועל שיוצא מבית קודשי הקודשים. הם בכו והוא צחק. לתמיהתם על צחוקו הראשון ענה להם רבי עקיבא, אם כל כך טוב לעוברי רצון ה', קל וחומר שיהיה טוב לעושי רצונו. להסבר צחוקו השני הביא רבי עקיבא פסוקים על נבואות חורבן ועל הגאולה, והוא ביטא את ביטחונו שאם נתקיימה נבואת החורבן תתקיים גם נבואות הגאולה. וכך מסיימת הגמרא: "בלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו". אם נרצה לדייק גם כאן בלשון הנחמה הכפולה, נוכל לומר שהחכמים מתייחסים לשני האירועים: "נחמתנו" בסיפור שלוותם והצלתם של הגויים, ו"נחמתנו" בסיפור חורבנו של בית המקדש ועם ישראל.

שני האירועים של רבי עקיבא וחבריו משלימים זה את זה ומבטאים רעיון יסודי בקשר לעם ישראל, הן בגלותו והן בגאולתו. על ברכת ה' לאברהם "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמי וכחול אשר על שפת הים"(בראשית כב יז) נאמר במדרש: "בשעה שעושין רצונו של הקב"ה הם ככוכבי השמים שאין כל מלכות ואומה שולטת בהם, ובעת שיעברו על רצונו הם כחול הים אשר כל רגל עוברת שולטת בהם"(מדרש אור האפילה, מובא בתורה שלמה בראשית כב יז). נשנים הדברים בהקצנה בבכיו של ר' יוחנן בן זכאי למראה ביתו של נקדימון בן גוריון, מעשיריה המופלגים של ירושלים, שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים: "בכה ר' יוחנן בן זכאי ואמר, אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן בידי אומה שפלה, ולא בידי אומה שפלה אל ביד בהמתן של אומה שפלה"(כתובות סו:). והסביר המהר"ל הטעם שראה ר' יוחנן בן זכאי לומר "אשריכם ישראל" על מצב שהביא אותו עצמו לבכי עז: "מפני שמעלת ישראל מעלה נבדלת א-להית... וכאשר אין להם המעלה הא-להית שהוא עצמי להם... הרי יגיע ביטול לגמרי ולכן נמסרים ביד אומה שפלה ביד בהמתם"(חידושי אגדות כתובות סו:; ועיין עוד דבריו בנצח ישראל פרק יד).

והרעיון העולה ממקורות חז"ל הוא שלעם ישראל אין דרגת ביניים ניטרלית, או למעלה מכולם או חס ושלם למטה מכולם. ודווקא המצב הלא טבעי של סבל נוראי שלא בדרך העולם רומז למדרגה העליונה שאמנם לא נראית בעליל, אבל נמצאת בהם בכוח, בפוטנציאל. ולכן יחד עם הבכי באה הקריאה "אשריכם ישראל", כי כל גלות וצער של ישראל הם הכנה לגאולה ואור גדול.

כשיצא העם ממצרים זכה לא רק בהסרת השעבוד אלא גם ברכוש גדול. בהגדת הפסח נאמר: "הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה". נשים לב שצמדי המילים מציינות קטבים מנוגדים בדילוג על האמצע הניטרלי, שהרי בדרך כלל האבל אינו קם ליום טוב אלא לימי חולין, אדם שהיה ביגון ובחסדי ה' נרפא אינו עובר בהכרח להיות שמח, ואדם שהפסיק להיות באפילה רואה אור רגיל ולאו דווקא אור גדול, אבל עם ישראל כשהם אינם כחול הים – הרי הם ככוכבים, מקיצוניות של השפלה הם מזנקים לקיצוניות של מעלה.

וכך נסביר את הכפילות בדברי חכמים: "עקיבא נחמתנו" במקרה הראשון שלא נהיה עוד מרמס לגויים בחינת חול, "עקיבא נחמתנו" במקרה השני שנזכה לבניין ירושלים והמקדש ונהיה ככוכבים. וזו אולי גם כוונת המדרש בראיית החטא הכפול – כי לא ירדנו ממדרגתנו הגבוהה לדרגת ביניים, אלא הרענו מעשינו מכל האומות, "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע"(ישעיה א ג), "ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל"(ירמיהו ב יא). לכן לקו בכפלים גם בירידתם שלהם לשפלות נראה וגם בעליונות הגויים השוחקים עליהם – לשני האירועים של רבי עקיבא וחבריו.

נחמו נחמו עמי – גם על צאתכם משעבוד הגויים, היותכם חול מרמס, וסיום תקופת עליונותם עליכם, וגם על עלייתכם מעלה מעלה להיות ככוכבי השמים.