פסוק א:ומלואה. הבריות הממלאים אותה:
פסוק א:צאצאיה. היוצאים ומתהלכים בה:
פסוק ב:כי קצף. וזהו דברי דעו אשר יש קצף ה׳ על כל העמים וזה יהיה לעתיד:
פסוק ב:החרימם. כבר נגזר הדבר וכאלו כבר החרימם ומסרם לטבח:
פסוק ג:יושלכו. בקרב חוצות:
פסוק ג:יעלה באשם. כי אין מקבר להם:
פסוק ג:ונמסו. מרוב הדם ימסו ההרים בהם והוא ענין גוזמא והפלגה:
פסוק ד:כל צבא השמים. הם שרי מעלה של הבבלים:
פסוק ד:ונגולו וכו׳. כי השמש והירח קבועים ברקיע השמים וכשיהיו נגללין יכוסו גם המה ולא יאירו בעולם והוא ענין משל לומר שיהא חשך להם מרוב צרות:
פסוק ד:וכל צבאם. הם הבבליים הנתונים תחת שרי מעלה:
פסוק ד:יבול. כ״א יכמוש כאשר תכמוש עלה מן הגפן:
פסוק ד:וכנובלת. וכאשר תכמוש עלה מן התאנה:
פסוק ה:כי רותה. בתחלה תהיה חרבי רוה בשמים מדם שרה של עכו״ם והוא ענין משל בלשון הנהוג בבן אדם:
פסוק ה:הנה. אח״ז הנה תרד על אדום ועל העם אשר גזרתי להחרימו, או על העם אשר ילכד בחרמי עליו תרד לעשות משפט:
פסוק ו:חרב לה׳. החרב של ה׳ היא מלאה דם הרוגים:
פסוק ו:הדשנה. נעשית דשן ושמן מן חלב ההרוגים ומדם כרים ועתודים ומחלב של כליות אילים והוא ענין משל על גודל האבדון:
פסוק ו:בבצרה. היא מארץ מואב אבל לפי שהעמידה מלך לאדום כמ״ש וימלוך וכו׳ מבצרה (בראשית לו) לפיכך תלקה עמהם, או היא מלשון מבצר ויאמר על כרך גדול וכו׳:
פסוק ז:וירדו ראמים עמם. הראמים ירדו על המטבח עם הכרים והעתודים:
פסוק ז:מדם. ארצם יהיה שבע מן הדם והעפר יהיה שמן מן החלב:
פסוק ח:כי יום נקם לה׳. היום ההוא יהיה נקם לנקום נקמת עמו:
פסוק ח:שנת שלומים. בשנה ההיא ישלם גמול להבבליים בעבור ריב ציון הצועקת לפניו לעשות לה דין:
פסוק ט:נחליה. של ארץ הבבליים:
פסוק י:מדור לדור. מדור ההוא עד סוף כל הדורות תהיה חרבה:
פסוק י:אין עובר בה. כי שממה תהיה:
פסוק יא:וירשוה. ידורו שמה כאדם בירושתו:
פסוק יא:ונטה. המקום ינטה עליה קו תוהו ואבני בוהו כמו שהבונה נוטה על בנין הקו עם אבן העופרת ליישר הבנין כן ינטה עליה המקום הקו והאבן להחריבו והוא ענין מליצה:
פסוק יב:חוריה. שרים שלה עומדים ואין אחד בהם קורא על עצמו שם מלוכה ומושל:
פסוק יב:יהיו אפס. יהיו כאין:
פסוק יג:ועלתה ארמנותיה. הפלטרין שלה תגדל קוצים מרוב השממון:
פסוק יג:במבצריה. תעלה בערי המבצר שלה:
פסוק יג:נוה. מדור לתנים וחציר לבנות יענה כי הם ידורו שמה:
פסוק יד:ופגשו. ר״ל שיהיו הרבה מהם עד שיפגשו אלה באלה בדרך מהלכם:
פסוק יד:ושעיר. השד יקרא שמה אל רעהו כי שמה יספר זה עם זה כי דרכם להיות במקום שממה:
פסוק יד:אך שם. רק שמה תמצא הלילית מקום מרגוע וישיבת מנוח כי לא ימצא שם מי מבני אדם לטורדם ולגרשם:
פסוק טו:קננה קפוז. שמה תעשה לעצמה קן ומקום מדור ושמה תטיל ביציה ותבקעם להוציא האפרוחים ושמה תקרא בקול להמשיך האפרוחים אליה להסתירם בצלה כדרך העופות:
פסוק טו:אך שם. ר״ל לא מצאו מקום הגון לקבוץ כמו שמה:
פסוק טו:אשה רעותה. ר״ל אחת עם חברתה:
פסוק טז:דרשו מעל ספר ה׳. דרשו בספר ויקרא בפ׳ שמיני וקראו החיות והעופות הנזכרים שמה ודעו אשר אחת מהנה לא יהיה נחסר מלהיות שמה:
פסוק טז:אשה. אחת מהנה לא תחסר את חברתה כי כולן תהיינה שמה:
פסוק טז:כי פי. אמר במקום ה׳ הנה פי הוא צוה שיבוא ורוחו של פי הוא קבצן והוא הדבור היוצא בהפחת רוח והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק יז:והוא הפיל. ר״ל נתנה לחלקם כאלו נפל להן בגורל:
פסוק יז:חלקתה. בידו חלק להם בקו המדה והוא ענין מליצה: