פסוק א:קרבו גוים לשמוע וכו', עד סוף הנבואה, הפרשה הזאת תחילתה והקדמת דבריה תורה על מעלתה ועל עוצם העתידות שנזכרו בה, כי תחילת הדברים קרבו גוים לשמוע ולאומים הקשיבו, להודיע שלא נאמרה הנבואה הזאת על בית ישראל ולא על יהודה וירושלם כיתר הנבואות אשר קדמו, אבל שנאמרה על כל הגוים המצרים את ישראל בגלותם, ולכן קראם כולם שישמעו הגזרה העליונה אשר גזר השם יתברך עליהם, ולפי שאינה מיוחדת למלכות אחת כי אם לכל ממלכות האדמה לכן אמר, תשמע הארץ ומלואה תבל וכל צאצאיה רוצה לומר למען ידעו ויכירו שבגזרת עירין פתגמא.
פסוק ב:והוא אומרו כי קצף ה' על כל הגוים וחמה על כל צבאם, והיה זה אם לפי מה שנפסדו באמונותיהם, ואם מפני שהחריבו את ישראל ברוב חלל ושביה, ולכן בגזרתו העליונה החרימם נתנם לטבח.
פסוק ג:ושתהיה הפלגת הריגתם כל כך עד שחלליהם יושלכו רוצה לומר על פני האדמה מבלי קבורה, ומפגריהם יעלה באשם וסרחון רב כפי רבוי החללים שיהיו אלו על אלו, עד שנמסו ההרים מדמם והוא דרך גוזמא של רוב הדם היוצא מן החללים על ההרים כאלו ימסו ההרים.
פסוק ד:אומרו ונמקו כל צבא השמים הוא להגיד שאף על פי שההוראות העליונות יורו טוב והצלחה על אומה מהאומות ההם, השם יתברך ישדד משפטם וכחותם בענין שהשרים העליונים לא יועילו לאומותיהם ולא ישפיעו עליהם, וע"ד זה נאמר (במדבר לג, ד) ובאלקיהם עשה ה' שפטים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא יג, א) אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה עד שנפרע מאלהיה, לא שתבוא השחתה ומפלה בגרמים העליונים ושריהם בעצמם אלא שיתבטלו הוראותיהם מפאת ההשגחה הפרטית, ועל זה אמר כאן ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וגומר, רוצה לומר שיתבטלו הוראות המערכות העליונות המורות טובה על האומות, או שיעביר אותם השם יתברך לעם אחר מאוהביו כמו שיעשה אדם בספר אחד שיגלול אותו מפרשה לפרשה כמו שירצה, אמנם אומרו וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן וכנובלת מתאנה, אפשר לפרשו על הגוים שזכר למעלה וחמה על כל צבאם, שאותם צבאות הגוים יפלו מעצמם בבוא העת הנגזר עליהם, ואם תפרשו על צבא השמים יהיה הענין שיפלו ויתבטלו הוראותיהם לא הם בעצמם כמו שזכרתי.
פסוק ד:האמנם מה יהיה החרבן הזה אשר יבוא על כל הגוים, כבר הודעתי אותו נאמנה שבאחרית הגלות יתעוררו בני אדום ללכת לכבוש את ירושלם להיותו מקום קדושתם וכן יכבשו כל ארץ מצרים וגלילותיהם, ויבאו בני אשור וכל ארץ המזרח עליהם למלחמה, אם לנקום נקמת ההרוגים שיהרגו בני אדום מן המצריים ושאר בני ערב שבארץ ישראל, ואם מפני שגם אצל הישמעאלים ירושלם ובית המקדש הוא מקום קדושה רבה והוא שער השמים, ולכן כולם יתקבצו ללוקחו מיד הנצרים, ואז תהיה מפלה גדולה בבני אדום וגם בלוחמים בהם כי מפני שהאשורים החריבו את ארץ ישראל ראשונה והרומיים בני אדום החריבוה בשנית, היה מהגזרה האלקית שבאותה הארץ אשר באו פעמים אחרות להתעולל עלילות ברשע, שמה יקבלו עונשם ותהיה נקמת ה' בהם ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה מישראל כי אם בדם שופכו, מקום הרשע שמה המשפט, ולכן זכר הנביא בכאן נקמת האויבים בכלל ואחר כך זכר בפרט חרבן אדום אשר יהיה בנקמה ההיא, ואתה תראה שיחזקאל זכר המלחמה הזאת גם כן בכלל ובפרט הרג האשורים ונקמת ה' מהם כי כל אחד מהנביאים האלה ראה כללות העניין וליחזקאל נתגלה יותר פרטיות נקמת אשור, ולישעיהו נתגלה בכאן בפרט יותר ענין אדום ונקמתה, (ה) והוא אומרו כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד, ופירשו המפרשים כי רותה חרבי אשר בשמים שהוא רמז לגזרתו והרווי והשובע ההוא ירד על אדום, ויותר נכון לפרש שחוזר למה שאמר למעלה ונמקו כל צבא השמים, וכאשר רותה בשמים חרבי רוצה לומר לשדד את המערכות המצליחות לאומות, הנה אז על אדום תרד אותו חרב, והותרה השאלה החמישית.
פסוק ד:וקרא אדום עם חרמי שרוצה לומר רשתי לפי שילכדהו ברשתו, וחרמו לעשות בהם משפט ועל אותה נקמה אמר (ו) חרב לה' מלאה דם הודשנה מחלב מדם כרים, רוצה לומר שתהיה חרבו מלאה דם ומחלב הכרים והעתודים שהוא משל לעמים ולשריהם ולמלכיהם, וזכר שזה לא יהיה משל לעמים ולשריהם ולמלכיהם, וזכר שזה לא יהיה בלבד במקום המלחמה אבל גם בבצרה שהיא הכרך הגדול שברומי יהיה כן, וזהו כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, שהנה אחרי אותה המלחמה העצומה והנקמה הגדולה שתהיה באומות על ירושלם יתפשטו אם מאותם הישמעאלים שימלטו משם, ואם מפני התורגמים היושבים בארץ יון ויתר בני ערב אשר מעבר לים בחלק האפריקא ויבואו על רומי ויחריבו אותה, והנה המשיל מלכי אדום לכרים ועתודים להיותם דשנים ושמנים מרוב הטובה שבאה עליהם שנים רבות שלא הורקו מכלי אל כלי וריחם לא נמר.
פסוק ז:ואומרו עוד וירדו ראמים עמם ופרים עם אבירים הוא להגיד שהרבה מלכים משאר האומות יתחברו עם אדום לעזרם, וכשל עוזר ונפל עזור שגם כן תהיה ארצם רוה ושבעה מדם החללים שיפלו מהם, ועפרם מחלב ידושן רוצה לומר שעפר ארצם ידושן מן החלב והדשן והשומן הניתך מגופי חלליהם כחום השמש, (ח) ונתן הסבה בכל זה באומרו כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון, רוצה לומר שנתחברו בזה נקמת השם על היות שמו מחולל בגוים, וזהו יום נקם לה' וגם כן שנת שלומים על מה שהחריבו ירושלם ומקדש ה' אשר בציון, והסתכל באומרו יום נקם לה' ושנת שלומים כי באותם המלות אמר משה רבינו עליו השלום לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם כי קרוב יום אידם וגומר, כי ידין ה' עמו (דברים לב, לה - לו) וגו'.
פסוק ט:וזכר שמלבד חרב המלחמה אשר תבוא בהם עוד יצא ה' וילחם בגוים ההם מן השמים, ובצרה הנזכרת גפרית ומלח תשרף כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה, על זה אמר כאן ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית וגומר, וכן דרשו בילמדנו ונהפכו נחליה לזפת זו תיבר"וס וטארס"ינוס הנתונים על שפת רומי, וכן תרגם יונתן ונהפכו נחליה נחלתה דרומי, והוא המוכיח בביאור שבצרה היא רומי כמו שפירשתי, כי עם היות שמצאנו בצרה אחרת במלכות מואב שנקראת כן להיותה קריה בצורה מי המונע שתקרא גם כן רומי כן להיותה ככה, ומי יודע אם כיוונו הנביאים עליהם השלום לקרוא לרומי בצרה, מפני שהמלה הזאת עולה בגימטריא בי"ת צד"י ורי"ש שנת רצ"ב, ה"א היא במקום ה' אלפים לרמוז שלשנת חמשת אלפים רצ"ב לבריאת העולם ישלם חרבן רומי, כי כבר הודעתיך במעיני הישועה ובישועות משיחו מה שזכרו ז"ל מהמגלה שנמצאת בגנזי רומי, והיה כתוב בה שיהיה חרבנה בשנת ה' אלפים ורצ"א לבריאת העולם, ולהיות זה מקובל אצלם קראו אותה בצרה שעולה אותו מנין.
פסוק י:ועליה אמר כאן לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה, לפי שיהיה ענינה כמהפכת סדום ועמורה וכמהפכת בבל שנהפכה גם כן, ובעבור שהיתה הקריה הבצורה הגדולה הזאת מטעה את העולם באמונותיה, והיא היתה בית מושב לחשמנים ולהגמונים ראשי אמונתם, לכן היה משורת הדין שתחרב לנצח נצחים אין עובר בה, ובמקום הגמוניה וחשמניה (יא) יירשוה קאת וקפוד וינשוף ועורב ישכנו בה שהם הבעלי חיים והעופות המקולקלים והארורים, ונטה עליה הקדוש ברוך הוא קו תהו ואבני בהו, רצה לומר לסתור ולהשחית ולבלע ולא לבנות, ואומרו חוריה ואין שם מלוכה, יקראו חוזר גם כן לבצרה הנזכרת, וגם זה יוכיח שהיא רומי לפי שיש בה חורים שהם שרים כמו חורי יהודה והם החשמנים וההגמונים אשר בקרבה עם האפיפיור שלהם, אבל לא נקרא עליהם שם מלך ולא מלכות (יב) והוא אומרו חוריה ואין שם מלוכה רוצה לומר חורי בצרה, וביאר הכתוב למה אמר חוריה ולא אמר מלכיה, לפי שאין שם בבצרה ר"ל רומי קוראים לשון ושם מלוכה וזהו מלוכה יקראו כי אין מלך מושל עליהם שהנה אותם חורים וכל שריה יהיו אפס, ובמקום שהיו בבצרה ארמנות גדולים לאותם החורים והשרים, (יג) עתה תעלה בארמנותיה סירים קמוש וחוח במבצריה והיתה נוה תנים חציר לבנות יענה, ר"ל שבאותם הארמנות להיותם שוממים מבלי יושב יעלו סירים וקמוש וחוח כמו שעולים במדבר השמם, ולא ירעה שם צאן ובקר אבל יהיו נוה תנים ובנות יענה.
פסוק יד:ופגשו ציים את איים ר"ל מיני חיות רעות שונות זו מזו, ושעיר אל רעהו יקרא והוא כינוי לשדים מל' (ויקרא יז, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, וכן אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח שהיא השדה הנקראת בדברי חז"ל לילית, וכ"ת יונתן שעירים ולילית על שדה ושדות, וג"ז היה מדה כנגד מדה כי במקום שבצרה היא רומי היתה קדושת אלהי אדום ועצביהם, תהיה עתה מקום שדים ורוחות. ויש מפר' ושעיר על רעהו יקרא שהם השעירים הבהמיים הנולדים במדברות והלילית היא עוף צועק בלילה.
פסוק טו:וכן אמר שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה, שהקפוז והוא הקפוד האמור למעלה ישב וידור בבצרה לחרבנה, ושם תמלט ר"ל מלשון (לק' סו, ז) והמליטה זכר ומליטתה היא הולדת הבצים, ובקעה הבצים ההם לצאת האפרוחים כמנהג העופות ודגרה הוא מלשון קורא דגר ולא ילד ר"ל ששם תוציא הבצים ותשב עליהם ותאסוף אותם ותוציא האפרוחים מבלי שיעבור אדם שימנענה מזה להיותו מקום חרב, וכן שם נקבצו דיות, שהוא מלשון (דברים יד, יג) ואת הדיה למינה. ולפי שהנבואה הזאת היתה לזמן ארוך מאד, לכן אמר הנביא אל תתיאשו מזה ואל תחישו אותו בחשביכם שהוא דבר בלתי אפשר, כפי יישוב העמים והצלחותיהם ומעלת בצרה, (טז) אבל דרשו מעל ספר ה', ר"ל ספרי הנבואות שכולם נתנו מרועה אחד, ולכן קראם ספר ה', וקראו ר"ל הייעודים והנבואות לא יגרע ולא יעדר מלבא, וכן אשה רעותה לא פקדו מאותן הנבואות ולא יחסרו, לפי שפיו של הקב"ה צוה אותם הנבואות, ורוחו האלקי הוא קבצן, (יז) והוא ית' הפיל להן גורל, ר"ל הוא הפיל לחיות ולעופות הנזכרות גורל שידורו בבצרה וידו של הקב"ה חלקתה את בצרה לאותן החיות בקו, והוא דבור המשליי כמו המחלק השדות לעובדי האדמה או הבתים לאנשים שידורו בהם, ולכן עד עולם יירשוה לדור ודור ישכנו בה.
פסוק טו:ואז כשתהיה החורבן והמפלה הזה על בצרה ועל כל ארץ אדום.
