לפרק כ"ט

הפרק פותח בקריאה:

ה֚וֹי אֲרִיאֵ֣ל אֲרִיאֵ֔ל קִרְיַ֖ת חָנָ֣ה דָוִ֑ד סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל־שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ׃
(ישעיה כט א)

"אֲרִיאֵ֣ל" הוא כינוייה של ירושלים, או משום שהוא מכוון כנגד מידת הגבורה דלעילא(=שלמעלה, אריה הוא מן ארבע החיות החקוקות במרכבת כבודו של ה') או מכיוון שאש המזבח הייתה "רובצת כאריה" או שזו צורה אחרת ל"הרי א-ל" כהשערתו של שד"ל.

יהא אשר יהא, ה' קורא בשמה של "אריאל" וכופלו מתוך חיבה וגעגועים, בבחינת: "מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו", אך מייעד לה פורענות קשה ("וַהֲצִיק֖וֹתִי לַֽאֲרִיאֵ֑ל וְהָיְתָ֤ה תַֽאֲנִיָּה֙ וַֽאֲנִיָּ֔ה") בטווח הקרוב ("סְפ֥וּ שָׁנָ֛ה עַל־שָׁנָ֖ה חַגִּ֥ים יִנְקֹֽפוּ׃").

פסוקים א'-ח' עוסקים במישרין באותו מסע כיבושין של סנחריב בשנת 701 לפנסה"נ, במהלכו החריב כמעט כליל את ממלכת יהודה, והחל בהכנות למצור על ירושלים, עת ירד מלאך ה' והכה במחנהו מכה פתאומית ומכרעת: "וְהָיָ֛ה כְּאָבָ֥ק דַּ֖ק הֲמ֣וֹן זָרָ֑יִךְ וּכְמֹ֤ץ עֹבֵר֙ הֲמ֣וֹן עָֽרִיצִ֔ים וְהָיָ֖ה לְפֶ֥תַע פִּתְאֹֽם׃ מֵעִ֨ם יְ-הוָ֤ה צְבָאוֹת֙ תִּפָּקֵ֔ד בְּרַ֥עַם וּבְרַ֖עַשׁ וְק֣וֹל גָּד֑וֹל סוּפָה֙ וּסְעָרָ֔ה וְלַ֖הַב אֵ֥שׁ אוֹכֵלָֽה׃"(ישעיה כט ה-ו).

פסוקים ט'-י"ד מדברים במבוכה הגדולה של המנהיגות ביהודה, שהמציאות אותה פורס הנביא לפניהם אינה מתקבלת על דעתם, וכל יועציהם לא יוכלו להשיא להם עצה נבונה להצלת יהודה וירושלים: "וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶֽחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַהספר (סֵ֛פֶר) לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא׃ וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר׃"(ישעיה כט יא-יב)

הנבואה של ישעיהו ברורה, אך מאחר ומנהיגי יהודה שבויים ב"קונספציה" של מרידה באשור על ידי כריתת ברית עם מצרים, הם יטענו שספרו כמגילה חתומה שאי אפשר לקרוא את שכתוב בה (וקל וחומר שההמון לא ידע...). זוכרים אנחנו את דברי ה' לישעיהו בהקדשתו: "השמן לב העם הזה" ופה אנו למדים כיצד יעשה זאת הנביא.

סיבת עונשם אף היא מפורשת: "וַיֹּ֣אמֶר אֲ-דֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה׃ לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר׃". התנהגותם העידה עליהם שהם אינם מאמינים באמת בהשגחת ה', והיא תאלץ את ה' לנהוג עמם "הפלא ופלא" (לרעה!!) עד אשר "וְשָׁמְע֧וּ בַיּוֹם־הַה֛וּא הַחֵרְשִׁ֖ים דִּבְרֵי־סֵ֑פֶר וּמֵאֹ֣פֶל וּמֵחֹ֔שֶׁךְ עֵינֵ֥י עִוְרִ֖ים תִּרְאֶֽינָה׃"

הפרק נחתם בנחמתם של האבות ובגאוותם על בניהם מקדשי ה': "לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר פָּדָ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם לֹֽא־עַתָּ֤ה יֵבוֹשׁ֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְלֹ֥א עַתָּ֖ה פָּנָ֥יו יֶחֱוָֽרוּ׃ כִּ֣י בִ֠רְאֹתוֹ יְלָדָ֞יו מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲרִֽיצוּ׃".