פסוק א:הוי אריאל אריאל וכו' (כט, ט) עד התמהמהו ותמהו. יספר הנביא ענין הנמשל ראשונה משלות ירושלם והנצלו מכף סנחריב מלך אשור, וקרא את ישראל אריאל שהוא שם המזבח, וכן קראהו יחזקאל (מג, טו) ומהאריאל ומעלה, לפי שהיה ירושלם בקדושתו במזבח השם, והיה ארי בתקפו וגבורתו בהיותו עם אלהיו, ולכן אמר כנגדה קרית חנה דוד כי הוא עבד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו, ואיכה רבתי (פתי' כו) דרשו קרית חנה דוד קריה שעשה דוד לקיסר, ואמר ספו שנה על שנה, לפי שהיה מקונן על אנשי ירושלם באמרו, למה תסבבו החרבן והגלות, הלא טוב לכם שתעמדו שנים רבות בארץ ותזכו להקפות חגים ומועדים בארצכם, וזהו אומרו ספו שנה על שנה שהוא מלשון תוספת, כמו (במדבר לב, יד) לספות עוד חרון אף ה' וחגים ינקופו שיקיפו חגים ומועדים רבים, וענינו שיתמידו בארץ ולא יסחו ממנה, על דרך מה שאמר למעלה (כח, יב) זאת המנוחה הניחו לעיף.
פסוק ב:וזכר שאמר זה לפי שיבא זמן שיהיה אריאל במצוקה ובמצור, והיה זה בביאת סנחריב עליה, וזהו והציקותי לאריאל והיתה תאניה ואניה, רוצה לומר שיהיה להם מצוקה רבה ויללה נמרצת בבוא סנחריב, וזכר שתהיה התאניה ואניה גדולה וכוללת במדינה עצמה, והוא אומרו והיתה כאריאל, (ג) וזכר שיחנה סנחריב ומחנהו סביבות ירושלם סביב סביב, וזהו וחניתי כדור עליך והראב"ע פירש והיתה לי כאריאל שתהיה ירושלם בערך האשורים, כאריאל שהוא המזבח אשר שם יזבחו הצאן והבקר, כן ימותו על ירושלם כל מחנה מלך אשור, וזכר שגם יעשה סנחריב המצור על ירושלם כמוצב, והוא מגדל עץ שעושים סביב העיר ללכדה, וכן והקמותי עליו מצודות הם כלים מעץ יקימום לשפוך בהם אבנים וסוללות כנגד החומה להפילה, כי עם היות שאמר הכתוב (מל"ב יט, לד) ולא יקדמנה מגן ולא ישפוך עליה סוללה, מכל מקום סנחריב הכין אותה לשפוך עליה למחרתו ובלילה הכה בהם מלאך ה'.
פסוק ד:וזכר הנביא שהיה ירושלם אז כל כך בצרה ובמורך לב, עד שלא היו יכולים לדבר ולהשמיע קולם, ואולי שרמז בזה אל שלוחי חזקיהו אשר שלח לדבר עם רבשקה שלא היה בהם כח לדבר, והוא אומרו ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך עד שיהיה כאוב מארץ קולך ומתחת העפר אמרתך תצפצף, וכינוי הנקבה היא כנגד קרית חנה דוד אשר זכר.
פסוק ה:וביאר סיבת הפחד באומרו והיה באבק דק המון זריך רוצה לומר שיהיו האויבים והזרים הבאים עליה, כאבק דק אשר יעוף ויפוזר אנה ואנה, ואמר זה כנגד המון העם אשר במחנה אשור, וכנגד השרים הבאים שמה אמר וכמוץ עובר המון עריצים יהיה לפתע פתאום רוצה לומר שיבואו על ירושלם ועל ארץ יהודה פתאום, ואולי שאמר והיה כאבק דק המון זריך שיכלו מהרה כאבק וכמוץ והיה לפתע פתאום, רוצה לומר שמפלתם תהיה פתאומית, (ו) וזהו אומרו עוד מעם ה' צבאות תפקד ואמר זה כנגד קרית ירושלם, שהשם יתברך יפקוד אותה ברעם וברעש וקול סופה וסערה ולהב אש אוכלה שיבוא במחנה מלך אשור, והוא משל למות ולכליה אשר בא עליהם פתאום, (ז) באופן שהיה בחזיון לילה שהוא דבר מדומה ובבוקר חלף הלך לו ולא ישאר ממנו כלום כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על אריאל, וצוביה כמו וצובאיה, כי האלף נבלעת כמו (ישעיה יג, כ) לא יהל שם ערבי שהוא כמו לא יאהל, ויותר נכון לומר שיהיה צוביה אותם שישימו המוצב שזכר למעלה עליה, וכן ומצודתה והמציקים לה שהוא על מה שאמר והקימותי עליך מצורות, ולפי שהמון סנחריב וחייליו היו באים לירושלם לשלול שלל ולבוז בז, ונחשבו בעיניהם כאילו כבר לקחו שללה, וכן היו מחלקים ביניהם הבתים והשדות והכרמים, (ח) ולכן אמר שיקרה להם כמו שיקרה לרעב החולם שהוא אוכל וכאשר הקיץ וריקה נפשו וכן הצמא החולם שהוא שותה וכאשר יקיץ ימצא צמא ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על הר ציון שמחשבתם יהיה לכך ולילה יומותו ולא בחכמה.
פסוק ט:התמהמהו ותמהו וגומר עד הוי המעמיקים מה', אחרי שזכר הנביא הצלחת בני יהודה במפלת סנחריב, שהיה זה בעבור זכותם כפי הזמן ההוא, זכר אחריו ענשם ורעתם אשר בא עליהם אחר כך בחרבן ירושלם, שלא היה ללא סבה כי באמת הם היו הסבה בזה, לפי שכבדה אזנם משמוע דברי הנביאים, והשליכו אחרי גוום התורה האלהית, ולכן אמר להם התמהמהו ותמהו רוצה לומר אל תהיו מהירים בהבנתכם, הוו מתונין בדין התמהמהו והתבוננו במתינות בדבר הזה ואז תהיו תמהים ממנו, וזהו אומרו ותמהו, וכן אמר השתעשעו ושועו רוצה לומר הסתכלו בענין הזה ועסקו בו, מגזרת (תהלים קיט, צב) לולי תורתך שעשועי, ושועו רוצה לומר דברו בו, שהוא מלשון (שמות ה, ט) ואל ישעו בדברי שקר, ונתן הסבה למה יצוה אותם על זה, באומרו שכרו בלא יין נעו בלא שכר, לפי שהם היו מבולבלים ומטורפים בדעותיהם כשכור, ולכן היו נעים מפה לפה בלתי מתישבים בדבר, וזכר שהיה כל זה מפני בטול התורה והנבואה מביניהם, וזהו אומרו (י) כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה שהוא הפך רוח דעת, ושגם עיניהם היו עצומים וסתומים, ואמנם למה ייחס זה לשם יתברך, באומרו כי נסך עליכם ה' חשבו המפרשים שהוא על דרך (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה, כי לרוע מעללם יחשוך עיניהם למנוע מהם דרכי התשובה, ופירשו הנביאים ואת ראשיכם החוזים על נביאי השקר, ושהחוזים שהם החולמים חלומות בחלום חזיון לילה, שגם כן עצם השם את עיניהם, ויפרשו אומרו אחריו והיה לכם חזות הכל על דברי הנביאים האמתיים, ונתנו אם כן הדברים לשיעורים, ולדעתי מילת כי הנאמר בכתוב כי נסך ה' עליכם תשמש בלשון דלמא, שהוא אחת מארבע לשונות שמושיו כמו שאמרו חכמים ז"ל (ר"ה ג, א) שתשמש המלה הזאת, יאמר הנביא דלמא אולי תאמרו שנסך עליכם ה' רוח תרדמה, שבעבורו אתם שכורים מבלי יין נעים מבלי שכר, ושהוא עצם וסתם את עיניכם שהם הנביאים שהיו לכם לעינים, ואת ראשיכם החוזים כסה וביטל וסילק מכם הנבואה והחזון כי זה על הנביאים והחוזים האמתיים אמרו שהיו עיני העם וראשיהם, דלמא שתאמרו זה אינו כן שהדבר מאתכם הוא ולא מהשם, כי אתם השלכתם התורה והנבואה אחרי גויכם, (יא) וזהו אומרו ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום, רוצה לומר לא היה מאת השם יתברך, אבל אתם מעצמיכם מאסתם בתורת השם ובדברי הנביאים, עד שהיו לפניכם חזות הכל כלומר נבואת כל הנביאים כדברי הספר החתום, שכאשר יתנו אותו אל יודע ספר לאמר קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא, וימנע מלקוראו בסבת החתימה.
פסוק יב:וכאשר יתנו הספר ביד האיש אשר לא ידע לקרות והוא אמרו על אשר לא ידע ספר ויאמר קרא נא זה הספר, ישיב ויאמר לא ידעתי ספר, ואם כן שניהם ימנעו מקריאת הספר, אם החכמים שהיו יודעים לקרות באמרם כי חתום הוא, רוצה לומר שדברי נבואה חתומים בטבעת המלך, ולהיותם דברי אלהים חיים חתומים בטבעתו לא היו רוצים לקרותו, וענין זה שהיו במשל וחידה, ואם הבלתי יודעים שהם ההמון באומרם לא ידענו ספר.
פסוק יב:ולפי שהיה זה כולו למאסם את תורת ה' ולבעטם בדברי הנביאים, (יג) לכן אמר ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ונגש בשבלת הוא מלשון קריבה, רוצה לומר כיון שהעם הזה נגש אלי בדברי חנופה, שבפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ואמר זה כנגד דבריהם שאמרו לו לא אוכל כי חתום לא ידעתי ספר, שהיו דברי התנצלות מקריאת התורה, ולבם היה רחוק ממנו יתברך, ולא היו מתרחקים מקריאת הספר, כי אם למאסם את תורתו, לכן אחרי שהיתה יראתם אותו מצות אנשים מלומדה, רוצה לומר מצוה מפאת ההרגל לא מכוונת הלב, לכן יהיה מענשם שיביא עליהם השם יתברך רעה גדולה ומופלגת מכל הרעות, והיא אבוד החכמה והעדר הבינה מהם.
פסוק יד:והוא אומרו הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, כי מלבד מה שהם חסרו הידיעה, יתוסף עוד חסרון על חסרונם, ואבדה חכמת חכמיו אותם שאמרו לא אוכל כי חתום הוא, ואמר ובינת נבוניו תסתתר כנגד מה שאמר לא ידעתי ספר, וזה להם מדה כנגד מדה, והם נתרחקו מהחכמה והידיעה, לכן תתרחק היא מהם, ועם היות מקדם אומתינו משאר האומות עם חכם ונבון, היה מעונשם שישוב עם שכל ואין לב, ולזה אמר על העונש הזה הפלא ופלא, ואמרו רבותינו ז"ל (איכ"ר א, לז) קשה סילוקם של חכמים מחרבן הבית וממאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה, הגדולה מהם (דברים כח, נט) והפלא ה' את מכותך וכנגדה אמר הנני יוסיף להפליא את העם הזא הפלא ופלא, ועליו אמר ירמיהו (איכה א, ט) ותרד פלאים, ויש ספרים שכתוב בהם נגש העם הזה בסבולת, ופירשו בדוחק ובצרה ויבוא ויתפלל לפני, הנה גם אז בפיו ובשפתיו כבדוני, ועם כל צרתם הנה לבם רחוק ממני, ויונתן תרגם חלף דאתרברב.
פסוק טו:הוי המעמיקים מה' וכו' עד לכן כה אמר ה', זכר הנביא שכבר היו בישראל רבים שלא היו מאמינים באמתת הידיעה האלקית בעניני בני אדם ופרטיותם, ומפני זה היו מתרחקים עצמם מהנבואה והתורה, להיותם בלתי מאמינים בספוריה מצותיה ואזהרותיה, ועליו אמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה, רוצה לומר שהיו מסלקים עצת השם וידיעתו מהפרטים, וזהו והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודעינו, רוצה לומר שמעשיהם היו לפניו יתברך בחשך בלתי מושגים אליו, בהפך מה שאמר דוד (תהלים קלט, יב) גם חשך לא יחשיך ממך וגומר, ולפי שהיו מעמיקים עיונם בסתירת דעת עליון וביטול הידיעה האלקית לכן אמר הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה ואולי שלזה אמר והיה במחשך מעשיהם רוצה לומר ואלה הסכלים אינן יודעין את מעשיהם עצמם כמחשך לפניהם, ואיך ידעו אופן הידיעה האלקית, והנה יעשו בזה טענה, והיא שהפרטים לא יושגו כי אם בחוש הגשמי, כי השכל לא ישיג כי אם הדברים הכוללים, והחוש הוא אשר ישיג הפרטי, ולכן היו אומרים אם היה שאין להשם יתברך חוש גשמי לראות הפרטים, יתחייב שלא יהיה לו ידיעה בהם, כי הידיעה תהיה קנויה באמצעות החושים ומהקדמותיהם, והוא אומרם מי רואנו ומי יודענו (טז) ועל זה השיבם הנביא הפככם אם כחומר היוצר יחשב כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני ויצר אמר ליוצרו לא הבין, וכבר הוקשה פירוש הכתוב הזה על המפרשים, וכל דרכיהם לא יתכנו בעיני.
פסוק טו:ואני אחשוב שכיוון הנביא בזה להשיב על טענת הבלתי מאמינים האלה, באומרו דומה למה שכתב הרב המורה חלק שלישי פרק י"ט ועשרים, באומרו שסבת כל מה שנכשלו בו הוא שומם בידיעתו יתברך ובידיעתינו יחס, ויחשבו מפני זה שהדברים שהם נמנעים בידיעתינו, יהיו נמנעים בידיעתו יתברך גם כן, והטעה אותם שתוף שם ידיעה, והוא טעות מבואר לפי שאין ידיעתו כידיעתינו, כי ידיעתינו נקנית ומסובבת מהמציאות ומן החושים החומריים, ויכולתו יתברך הוא בהפך, כי היא מקנה לדברים המציאות ואינה נקנית מהם ולכן לא תתדמה ידיעתו לידיעתנו כי אם בקריאת השם בלבד, וכמו שאמר הנביא (ישעיה נה, ח - ט) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, וכלל הענין כי כמו שלא נשיג אמתת עצמו, ועכ"ז ידענו שעצמותו שלם מכל שלמות, כן עם היותנו בלתי יודעים אמתת ידיעתו מפני שהיא עצמו, נדע על כל פנים שהוא יתברך ידע וישיג הדברים הפרטיים בשלמותם, ואחר ההקדמה זאת תבין דברי הנביא שאמר הפככם רוצה לומר אתם חשבתם שידיעתו ית' היא כידיעתכם, ובאמת ידיעתו היא בהפך ידיעתכם, לפי שידיעתכם היא מן המציאות החומרי קנויה בדרך החושים אל השכל, והידיעה האלקית היא בהפך זה שמידיעתו וציורו בעצמו יקנו הדברים המציאות ואינה נקנית מהם, והוא אומרו אם כחומר היוצר יחשב רוצה לומר אם היוצר יתברך יחשב כחומר, והוא האדם החומרי שידע הדברים בכח גשמי, אינו כן אבל הוא בהפך, כי ידיעתו יתברך מקנה מציאות לדברים, ואינה נקנית ולא לקוחה מהם, ולכן היוצר יתברך לא יחשב כחמר, וכבר יראה שרז"ל יפרשו הכתוב הזה כן במה שדרשו בבראשית רבה (כד, א) הפככם אם כחומר היוצר יחשב מדמים צורה ליוצרה נטיעה לנוטעה כוונו באמרם למה שפרשתי.
פסוק טו:והנה עשה הנביא על זה טענה כנגדם באומרם כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני, רוצה לומר האם תוכלו אתם להכחיש שהשם יתברך פועל העולם, הנה באמת לא תוכלו להכחישו, כי איך יאמר מעשה לעושהו לא עשני, הנה זה אי אפשר, ואחר שהניח ההקדמה הזאת הוציא ממנה תולדה, באומרו ויצר אמר ליוצרו לא הבין, רוצה לומר ואחר שזה כן, שכל אדם מעשה ידי היוצר יתברך, האם ראוי שיאמר שמי שיצר ופעל אותו לא יבין ולא ידע ענינו, הנה זה אי אפשר בלי ספק, כי יצירת האדם תורה על שלמות ידיעת היוצר אותו, וכבר עשה דוד (תהלים צד, ז - ט) זאת הטענה בעצמה כנגד אותם שהיו אומרים, לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב, אמר כנגדם בינו בוערים בעם וגומר, הנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט, וכבר פירש הכתובים האלה הרב המורה באותו הפרק תשעה עשר הנזכר באופן נאה ומופלא, באומרו שהפועל כלי מהכלים, לולי שהיה מצוייר אצלו פעל אותו הכלי, לא היה יכול לעשותו, כי אם לא היה הנפח מצייר ענין התפירה ומבין אותה, לא היה עושה המחט בתכונה שתגיע בה התפירה, וכן השם יתברך אם היה ענין השגת הפרטי' נעלם ממנו ולא ידעהו, איך המציא זה הכלי שהוא העין המוכן להשגת הראות, כי אין ספק שהתחדש ליחה זכה אחת, ותחתיה ליחה אחרת, ותחתיה מחיצה ונקב בה כנגד המחיצה, ושאר הדברים המסודרים בתכלית השלמות בעין לא נפלו במקרה, ואין הטבע בעל שכל והנהגה שיספיק לסדר כל זה, אם לא היה מאת האלקים אשר הטביע וסדר הכחות האלו כולם, ואם היה שהוא לא ידע ולא יבין, איך יעשה החושים האלה לענין השגה, ולכן קראם דוד בוערים וכסילים, ובאר שזה כולו חסרון בהשגתינו, באומרו (שם י - יא) המלמד אדם דעת, ה' יודע מחשבות אדם כי המה הבל, וזאת הטענה עצמה עשה הנביא כאן באומרו בדרך תימה, ויצר אמר ליוצרו לא הבין, והודיעם שבסבת האמונות הרעות האלה שהיו בהם, ובסבת מה שכבר זכר ממאסם את תורת ה' תחרב ירושלם במהרה, (יז) באומרו הלא עוד מעט מזער ושב לבנון לכרמל, וידוע שירושלם נקרא לבנון ובית המקדש בפרט נקרא כן שנאמר (זכריה יא, א) פתח לבנון דלתיך, וייעד שיהיה ככרמל שהם שאר ארצות הבלתי נעבדות, וכן זכר שהכרמל והם הערים שלא היו כל כך במעלה כמו ירושלם הנקרא לבנון, גם הם יחשבו ליער ומדבר שמם, והוא אומרו והכרמל ליער יחשב, ורש"י פירש ושב לבנון שהוא יער עצים להיות כרמל מיושב משדות וכרמים, והכרמל הנכבד ליער יחשב שיהיו תחתונים למעלה ועליונים למטה, ומדברי רבותינו ז"ל הוא שאמרו בבראשית רבה (כד, א) ושב לבנון לכרמל לבית מלכות והכרמל ליער יחשב לחורשין.
פסוק יח:ושמעו החרשים ביום ההוא דברי הספר זה ספר תולדות אדם, ועל דרך הפשט יאמר, שאז באותו זמן החרבן ישמעו החרשים דברי ספר, רוצה לומר אותם שהיו אומרים לא אוכל כי חתום הוא, אז ישמעו אותו ויאמינו בו בראותם צרתם שתבוא עליהם, וכן אותם שהיו עושים עצמם עורים כדי שלא יראו ספר התורה, והיו אומרים לא ידעתי ספר, הנה הם מאופל ומחושך הצרות שיבאו עליהם יראו דברי ספר ה', כי ידעו ויבינו שבהשגחת ה' מצאום צרות רבות ורעות, ולפי שאין המלט מהיות בירושלם בזמן החרבן צדיקים מה, ויוכללו בצרה ובגלות בהכרח, (יט) לכן אמר עליהם ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו, רוצה לומר כי עם היות שיקבלו צרה ועצבון גדול בראותם חורבן ירושלם, הנה יקבלו שמחה מצד ענוותנותם, בראותם שמשפטי השם אמת צדקו יחדיו, ולכן יגילו בקדוש ישראל כי ישמח צדיק כי חזה נקם, (כ) והוא אומרו כי אפס עריץ כלה לץ ונכרתו כל שוקדי און, וזכר בזה חמשה מינים מהרשעים, האחד הוא העריץ וכמו שאמר המשורר (תהלים לז, לה) ראיתי רשע עריץ, והוא המתכוין להרע בכל מה שיוכל, והשנית הלץ שהוא המתלוצץ והמלעיג מהחכמים, והג' שוקדי און והם המפתים המסיתים ומדיחים האנשים לחטא, (כא) והרביעית מחטיאי אדם בדבר ר"ל המחטיאים את הרבים בעבור דבר מה שיתנו אליהם, שמראים עצמם אוהבים אותם ונותנין להם שום מתנה להחטיאם, מה שאין כן שוקדי און אשר זכר, כי הם המפתים האנשים בדברים, והמין האחר הוא המחטיא אותם בדבר, וה"ר אברהם אבן עזרא פירש מחטיאי אדם בדבר שישמרו דבורי האדם ויחטיאוהו כדי להענישו, והמין החמישי הוא ולמוכיח בשער יקושון רוצה לומר שיגיע מגבול רשעתם כל כך, עד שלנביא שהיה מוכיח בשער וברחוב העיר את העם יכשילוהו, רוצה לומר ישימו סביבו פח כדי שיכשל בו ויפול, והוא אומרו יקושון או יעשו גומא כדי שיפול בו המוכיח הזה הצדיק, והוא אומרו ויטו בתוהו צדיק שיטו אותו על תוהו כדי שיפול, או יהיה פירוש ולמוכיח בשער יקושון, כי יוציאו עליו דבה רעה לאמר, הלא אתה עשית כך וכך מהעונות, ואיך תוכיח אותנו, ויכריזו עליו שגם הוא נכשל באותו עון שיוכיחם עליו, וכל זה בשוא ודבר כזב, והוא אומרו ויטו בתהו צדיק הנה מפני זה בזמן החורבן, הצדיקים שבתוך ירושלם ישמח לבם אף יגל כבודם, בראותם עונש הרשעים ושנתאמתו דברי הנביאים, עם היות שיצר להם החרבן, וכן היה בבית שני כמו שנזכר בספר יוסף בן גוריו"ן, שהצדיקים שבירושלם שמחו ויגילו בבוא החרבן בראותם מפלת הפריצים, והכלל היוצא מכל זה, שכמו שבזמן חזקיהו ניצולו מפאת זכותם וצדקתם, ככה אחר כך נחרבו מפני רשעתם, ולא היה הדבר במקרה כי אם בהשגחה עליונה מסודרת כפי הזמנים וכפי מעשיהם, והוא אשר רצה הנביא לבאר בפרשיות האלו.
פסוק כב:לכן כה אמר ה' אל בית יעקב וכו' עד סוף הנבואה, אחרי שזכר הנביא מה שיקרה לעם ירושלם מהחרבן על רוע מעשיהם, אמר שלא ימשך החרבן והגלות עד אין סוף, כי כבר יבא זמן באחרית הימים שיגאלו, וישובו לארצותם בשובה ונחת, ויהיו דבקים באלקיהם וחפצים בתורתו, לכן אמר כה אמר אל בית יעקב שהוא על האומה בכללה, שכמו שהוא יתברך פדה את אברהם מאור כשדים, ככה יפדה אותם באחרית הימים, ושבזמן גאולתם לא יבוש יעקב, ואין הכוונה שיהיה עז פנים ובלתי מקבל בושה חס ושלום, כי אם שלא יעשו מעשים שיקבלו עליהם בושה, וכבר כתב הפלוסוף בזה בענין הזקנים שאין הבושה מעלה בהם, לפי שאין ראוי שיעשו דבר יקבלו עליו בושה, ולכן אמר הנביא על ישראל לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו רוצה לומר לא יתלבנו פניו מתוך הכלימה, לפי שלא יעשו בזמן הגאולה חטא ועון שיבושו ויכלמו ממנו, והנה ייחס זה ליעקב על דרך מליצה, כלומר שאברהם יבוש ויכלם, לפי שיצא ממנו ישמעאל ובני קטורה רעים וחטאים לה' מאד, ויצחק גם הוא יבוש לפי שיצא ממנו עשו וזרעו, האמנם יעקב בזמן ההוא לא יבוש ולא יכלם, לפי שכל זרעו יהיה זרע ברך ה' ולא ימצא בו פגול, והוא אומרו (כג) כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו, רוצה לומר שבזה ישמח ויגיל, בראות בניו מקדישים את האל ודבקים בו.
פסוק כד:ואפילו התועים והרשעים שהיו באומה, המה יהיו בזמן הגאולה יודעי דעת ומביני מדע, ולא ישלחו התורה אחרי גוום, והוא אומרו וידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח שהוא דבוק עם מה שלמעלה כאומר לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, בעבור שיראה ילדיו יקדישו את קדוש יעקב, ואף התועי רוח יראה שהם ידעו בינה, והרוגנים שהם הנרגנים והרכילים בעלי לשון הרע ילמדו לקח, כי ישובו מן הקצה אל הקצה, מהיותם תועי רוח להיות יודעי רוח בינה ומהיותם למדים הרכילות והנרגנות ילמדו לקח, ורבותינו ז"ל דרשו בפרק כהן גדול (סנהדרין יט, ב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, היכן מצינו שפדאו יעקב לאברהם, אמר רב יהודה אמר רב שפדאו מצער גידול בנים, לפיכך לא עתה יבוש יעקב מאביו, ולא עתה פניו יחורו מאבי אביו, וענין מאמרם זה שהשבטים היו ראויים לצאת מאברהם ויצאו מיעקב, זהו פירוש הנבואה הזאת לדעתי, והנה נטיתי בה מדרכי המפרשים נטיה רבה כי לא ישרו בעיני דרכיהם.
