לפרק כ"ח
ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃
(ישעיה כח א)
מנהג היוונים והרומאים הקדמונים היה כי עליזי החיים ישבו אל משתה היין מקושטים בעטרות של ציצים ופרחים על ראשם המשוח בשמן מבושם; מנהג זה נהג גם אצל היהודים (ואף על פי ששד"ל מפקפק בזה, נראה להביא ראיה מהגמרא במסכת ר"ה דף ח: "ועטרותיהם בראשיהם"). ובזה יובן לשון הנביא.
הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃
(ישעיה כח ב)
"בְּיָֽד" חסר כ' השימוש, והכוונה: כי שער הקטב הניח לארץ כביד.
וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃"
(ישעיה כח ו)
כאשר גדוד האויב העושה מצור פרץ אל העיר דרך השער, אז על הנצורים להכות אותו אחור, או במילים אחרות, להשיב המלחמה מתוך העיר שערה.
וְגַם־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃
(ישעיה כח ז)
"שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה" חוזר(=מתייחס) אל הנביא, ופירוש "בָּֽרֹאֶ֔ה" בתור רואה, כמו "ה' בחזק יבוא"(ישעיה מ י), שהפירוש 'בתור' חזק(וכעין זה פירש שד"ל).
כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃
(ישעיה כח י)
קו וצו הם משורש אחד(כמו "צלי" ו"קלי", ולהוראת אחת של חבורה וקבוצה. ומ"צו" מצינו בש"ס 'צותא' באופן הוראה זו. ו"קו" הוא מלשון "יקוו המים", וכוונת הנביא כי רק בחבורות ובקיבוצים קטנים הם באים לשמוע דבר ה', רק זעיר שם זעיר שם.
כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃
(ישעיה כח יא-יב)
תוכחת הנביא כאן מכוונה נגד השדרות הגבוהות המושלות, [ואף על פי שנקט הנביא בלשון "העם הזה" איננו כולל כל העם, כמו שמצינו בפרק ח': "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח" שגם כן בוודאי אינו כולל כל הגוי כולו, אלא השדרות המושלות בלבד] לפי שבהמשך אמר: "לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָֽם׃"(ישעיה כח יב) ובני השדרות הללו נקובים בפי הנביא עמוס בשם "השאננים בציון"(עמוס ו א). וגם הנביא ישעיהו, בפנותו אל נשיהם קורא להם "נשים שאננות"(ישעיה לב). והטעם, מפני שהם חיו חיי שלווה בלי דאגה ובלי עמל על חשבון השדרות הנמוכות העובדות ועמלות וניצלו אותן. ואותו המנוצל עובד לעייפה. וכוונתו, כי האומר לאנשי מנוחה אלו שזֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ האמיתית, אם יניחו לֶֽעָיֵ֔ף שינוח גם הוא מעמלו הקשה, וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה האמיתית, לֹא יאבו שְׁמֽוֹעַ, כאילו היה הלה מדבר אליהם בלעגי שפה ולשון אחרת.
וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃
(ישעיה כח יג)
פסוק זה דבק עם הקודם, כי יען הנביא לא ימנע מלומר "הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף", לכן משתמטים הללו שאליהם מכוון עניין הנבואה מלבוא לשמעה. ומאותו טעם היה דבר ה' בבחינה זו שכבר הזכיר למעלה בפסוק י': "צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו..."
כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה שיט (שׁ֣וֹט) שׁוֹטֵ֤ף כִּֽי־עבר (יַֽעֲבֹר֙) לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃
(ישעיה כח טו)
זוהי הליצנות של "אנשי לצון" הללו, שאין להם מחסה וסתר טוב מהביטחון שאיומי הנביא הם כזב ושקר.
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃
(ישעיה כח טז)
"אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן" – אבן כאבנ המבצרים, מלשון 'עופל' ו'בחן';
"פִּנַּ֤ת" – כטעם "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה".
"יִקְרַת֙" – אבן יקרה כטעם "ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית"(מלכים א ה לא, וכן פירש שד"ל).
"מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד" – כלומר "מוסד" מאוד, כטעם "תצור שלום שלום"(ישעיה כו ג), שהכוונה לשלוב רב.
וצירוף כל הפרטים הללו: שה' יקים בציון אבן גדולה חשובה וכבדה ויחברה בקרקע היטב היטב; ועניין המעשה הזה נראה לפרש: כי הקמת אבן הייתה נהוגה אצלם לסימן ולעדות לאיזה דבר, וראה מפורשת לזה מיהושע: "וַיִּקַּח֙ אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֔ה וַיְקִימֶ֣הָ שָּׁ֔ם תַּ֚חַת הָֽאַלָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּמִקְדַּ֥שׁ יְ-הוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם הִנֵּ֨ה הָאֶ֤בֶן הַזֹּאת֙ תִּֽהְיֶה־בָּ֣נוּ לְעֵדָ֔ה כִּֽי־הִ֣יא שָׁמְעָ֗ה אֵ֚ת כָּל־אִמְרֵ֣י יְ-הוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר עִמָּ֑נוּ וְהָיְתָ֤ה בָכֶם֙ לְעֵדָ֔ה פֶּֽן־תְּכַחֲשׁ֖וּן בֵּא-לֹהֵיכֶֽם׃"(יהושע כד כו-כז). וכלפי זה שליצני הדור, כאמור בפסוק הקודם, היו מתלוצצים מאיומי הנביא כי שקר וכזב הם, ומלעיגים עליו לומר: "ימהר יחישה מעשהו למען נראה"(ישעיה ה יט), נאמר לו באופן מליצי שיקים ה' וייסד בציון אבן כזו שתשמש עדה לכל כי דבר ה' והעונש המיועד בוא יבוא. וכל המאמין בעדותה לא יחיש לומר עוד: "ימהר יחישה מעשהו".
מִדֵּ֤י עָבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק־זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה׃
כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵֽהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃
(ישעיה כח יט-כ)
פסוק כ' דבוק עם פסוק י"ט. איזו "שְׁמוּעָֽה" תהיה? – כי על ידי כיבוש חדש של האויב חזר ו"קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע", תחום הארץ החופשית מאויב, עד שאין המצע מספיק להִשְׂתָּרֵעַ, כלומר להתפשט עליו גוף האומה. ולא להתפשט בלבד, אלא אפילו להִתְכַּנֵּס ולהתכווץ אין די מקום תחת הַמַּסֵּכָה, השמיכה, אשר כל כך נתקצרה על ידי הקרעים שקרע האויב ממנה הלוך וקרוע.
***
הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי׃
(ישעיה כח כג)
מכאן ועד סוף הפרק, עניין חדש המשמש הקדמה לנבואות הבאות בסימנים הבאים, מהישועה הנפלאה שיושיע ה' מיד סנחריב. ותכלית הקדמה זו לבאר להם כי זכו לישועה לא בצדקתם, אלא בצדקת ה' עם ישראל לחוס ולרחם עליהם ולהתנהג עמהם לפנים משורת הדין שיתנו לב וישובו.
הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃
(ישעיה כח כד)
הכוונה: אם יעשה החורש כך לחרוש ולפתח אדמתו כל היום ויעמיק החרישה מאוד, לא יצליח הזרע. וכן אם ה' ייסר את ישראל מוסר אכזרי מאוד לא ישיג המוסר תכליתו להפריח על תלמי לבם זרע הטוב והצדק.
וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱ-לֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ׃
(ישעיה כח כו)
רק אם ייסר ישראל למשפט במידה ובקצב, אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ בדרך הטוב.
כִּ֣י לֹ֤א בֶֽחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל־כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט׃
(ישעיה כח כז)
עוד טעם להנהגה לפנים משורת הדין, שעם ישראל מצד תכונתו אינו מוכשר לסבול מוסר אכזרי, כמו שהקצח והכמון אינם מסוגלים להיות נידושים בֶֽחָרוּץ֙ או בְאוֹפַן עֲגָלָ֔ה.
לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹֽא־יְדֻקֶּֽנּוּ׃
(ישעיה כח כח)
אף תבואה אינה נידושה כל כך לעשותה קמח על ידי הדישה, שאם כן "וְ֠הָמַם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ..." כי אם נידושה ואחר כך נידוקה על ידי טחינה. וכן ה' אינו פוקד על ישראל עוונותיו בפעם אחת.
גַּם־זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה׃
(ישעיה כח כט)
העולה מתוך ההיקש והדמיון הנ"ל למנהג החקלאי, כי גם הנבואה הזאת שתאמר בפרקים הבאים שיפליא ה' עֵצָ֔ה ויגדיל תּוּשִׁיָּֽה להציל עמו מיד סנחריב מה' יתברך יצאה, משום שההיקש והדמיון הנ"ל מוכיחים שאין ההצלה הזאת יוצאת מגדר הנהגת ה' ביחס לישראל;
ואמר בלשון עבר, "הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה", לפי שהעצה הזאת כבר הוחלטה אצל ה' וכבר גלה סודו אל עבדו הנביא.
וראיה לכך שדברים אלו עוסקים בעניין התשועה מסנחריב מכך שהביטוי "הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה" מוזכר בלשון דומה בעניין התשועה(ישעיה ט ה).