פסוק א:הוֹי, עֲטֶרֶת, הכתר שעל גֵּאוּת, ראשם הגאה של שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם, דימוי למנהיגי ממלכת ישראל. וְצִיץ, תכשיט הנתון על הראש, אולי דמוי פרח נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ. פארו של אפרים אינו אלא פרח נובל. ייתכן שתכשיט ממשי זה ענדו הנכבדים במשתה או אנשי המלחמה; ושמא זהו ביטוי סמלי בלבד. אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן. הכתר הזה מונח על ראש שאינו משמש אלא לסיכה בשמן לשם תענוג ולשכרות מיין.
פסוק ב:הִנֵּה בא יום חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד, שַׂעַר, סער קָטֶב, מכלה כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים, אשר הִנִּיחַ את כתר אפרים לָאָרֶץ בְּיָד. הזרם שוטף ומפיל בחזקה את כל המתנשא. הסערה וזרימת המים מטלטלות, מנערות ואולי אף מטהרות את העם השיכור השוכב והוזה.
פסוק ג:בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שבראש שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם.
פסוק ד:וְהָיְתָה צִיצַת, ציץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ, אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים, כְּבִכּוּרָהּ, כמו תאנה המקדימה להבשיל בְּטֶרֶם קַיִץ, לפני זמן קציצת התאנים, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ — בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה. כאשר כל יתר התאנים עדיין פגים, ותאנה אחת הבשילה, היא בולטת לעין. הרואה אותה חוטף אותה ובולעה מיד, בלי להביאה הביתה. באופן דומה, קישוטי ההדר של אפרים ייבלעו כהרף עין.
פסוק ה:במקום הקישוטים הנובלים שהתקשטו בהם שיכורי אפרים — בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת, זר, מקלעת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ. ה' יהיה תפארתם של שאר העם, ממלכת יהודה.
פסוק ו:ואולם ה' לא יהיה רק לפאר וכבוד לעם, אלא גם לְרוּחַ מִשְׁפָּט — לַיּוֹשֵׁב עַל כס הַמִּשְׁפָּט, וְלִגְבוּרָה — לאותם שהם מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה.
פסוק ז:תרבות השתייה וההוללות פשתה גם ביהודה. וְגַם אֵלֶּה, יושבי ירושלים, בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ. כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ, נעשו מעורפלים מִן הַיַּיִן. תָּעוּ מדרכם מִן, מחמת הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, לא הבינו נכון את אשר עיניהם רואות. פָּקוּ, פוקקו, שברו פְּלִילִיָּה, משפט. הנהגתה הרוחנית והמדינית של ירושלים ניתנה בידי קבוצת שיכורים מטושטשים.
פסוק ח:כִּי כָּל השֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם פנוי ונקי. אין זה משתה של שמחה, אלא מסיבת שיכורים שאינם שולטים בנקביהם, וכל זוהמתם יוצאת החוצה.
פסוק ט:כאשר המבוגרים הוללים ומחוסרי דעה — אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה? את מי אפשר ללמד? את גְּמוּלֵי מֵחָלָב, התינוקות הקטנים שנגמלו מיניקה, עַתִּיקֵי, תינוקות שזה עתה הועתקו, הורחקו מִשָּׁדָיִם?!
פסוק י:התורה נתפסת בעיני האנשים כקובץ מגבלות ודקויות חסרי משמעות כִּי כאשר מנסים ללמדם תורה ודעת, אין הם רואים בתורה אלא צַו לָצָו, צַו לָצָו, פקודות והוראות, קַו לָקָו, קַו לָקָו, גדרים וגבולות, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם, מעט כאן מעט כאן. הם רואים את התורה כמקבץ פקודות, הגבלות וסעיפים קטנים חסרי חשיבות לאנשים בוגרים מביני עניין.
פסוק יא:כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר הנביא אֶל הָעָם הַזֶּה. לשונו זרה לעם ונלעגת בעיניו.
פסוק יב:אין הם מבינים את אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם: "זֹאת הַמְּנוּחָה, כך תשיגו את שלוותכם: הָנִיחוּ לֶעָיֵף, לחלש ולמסכן לחיות את חייו בכבוד, וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה. הוראותיה של התורה מדריכות כיצד לבנות חברה הגונה יציבה". ולֹא אָבוּא, רצו לשְׁמוֹעַ לקבל את תוכני הנבואה.
פסוק יג:וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו, צַו לָצָו, קַו לָקָו, קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם. דבר ה' נראה בעיניהם כלקט חוקים ומשפטים חסרי משמעות, לְמַעַן, וכתוצאה מכך יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ. הם הלכו אחור בעוורונם ונכשלו.
פסוק יד:לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה', אַנְשֵׁי לָצוֹן, מֹשְׁלֵי, שליטי העם ושריו, או גם: מושלי משלים ואומרי מליצות בפני הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם,
פסוק טו:כִּי כאשר שאלו אתכם אם אינכם חוששים מהעתיד לבוא עליכם, אֲמַרְתֶּם, בבדיחות דעת, בין בדיבור פה ובין בהתנהגותכם: כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת, עם מָוֶת, וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה, המוות והשאול הם בני בריתנו, ואיננו חוששים מפניהם. שׁוֹט שׁוֹטֵף, דוהר, מחריב כִּי יַעֲבֹר להכות — לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ, וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ. כך מכנה הנביא את מבטחיהם, או שמא זהו ציטוט המדיניות המוצהרת שלהם — אנו סומכים על התכסיס, התחבולה והכזב. מכל מקום, המחשבה על סוף החיים או על אחריתה של הנורמה ההתנהגותית אינה מעניינת איש. הם חיים בהכחשה, מתהוללים ומשתכרים ואינם שומעים מוסר.
פסוק טז:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֳלֹהִים: כעת העיר עומדת על מרמה, הכול בה מעורער ומכזיב, אבל עוד ייבנה בה מרכז יציב של אמת — הִנְנִי יִסַּד, מייסד בְּצִיּוֹן אָבֶן — אֶבֶן בֹּחַן, אבן המשמשת לבחינת מתכות יקרות. לפי הסימנים שמשאירה המתכת על האבן, אפשר לבדוק את סוג המתכת ואיכותה. זהו דימוי למקום מבחן. פִּנַּת יִקְרַת, מקום יציב ומכובד, מוּסָד מוּסָּד, מיוסד על בסיס איתן שבו הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ, ימהר. כיוון שיישען על מבטח אמת.
פסוק יז:וְשַׂמְתִּי את המִשְׁפָּט לְקָו המידה, וּצְדָקָה אשים לְמִשְׁקָלֶת. המשפט והצדקה יהיו קני המידה שבהם יימדד ויישקל הכול. וְיָעָה, יגרוף בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר, ואת מקומות המסתור השקריים שחשבו להתחבא בהם — מַיִם יִשְׁטֹפוּ.
פסוק יח:ותגובת הנביא לדברי העם על בריתם עם המוות: וְכֻפַּר, ויימחה בְּרִיתְכֶם אֶת, עם מָוֶת, וְחָזוּתְכֶם, חוזכם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם. שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר — וִהְיִיתֶם לוֹ, תחתיו לְמִרְמָס.
פסוק יט:מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם, כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בוקר בוקר יַעֲבֹר, בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה, הפורענות תבוא גם ביום גם בלילה. וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה. מה שתשמעו ותבינו יהיה רק זוועה.
פסוק כ:כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ, המבטח שחשבתם לנוח עליו, לא יספק, וְהַמַּסֵּכָה המסך שאתם מנסים לסוכך בו על עצמכם, צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס, יהיה צר מלהתכנס אל תוכה.
פסוק כא:כִּי כְבמלחמה הנסית של דוד בהַר פְּרָצִים יָקוּם ה', העומד להילחם לכם. כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן, שבו נלחם יהושע, יִרְגָּז, יזעם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ. ואף על פי כן זָר מַעֲשֵׂהוּ, לא תבינו את מעשיו, וכשיקום לַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ — נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ בעיניכם.
פסוק כב:וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם, ייסוריכם, או מוסרותיכם, חבלי הרתמה שאתם קשורים בהם. כעת אתם מתלוצצים, אבל הפורענות שאתם מנסים להתעלם ממנה או להסתתר מפניה, אכן בוא תבוא — כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה, כיליון גמור, או: גזרה מוחלטת שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' אֳלֹהִים צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ.
פסוק כג:הנביא פותח בדברי משל: הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי, הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי:
פסוק כד:הֲאם כֹל הַיּוֹם יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ, יְפַתַּח וִישַׂדֵּד, יפורר את רגבי אַדְמָתוֹ?! האם האיכר רק מכין את הקרקע לזריעה?!
פסוק כה:הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ, הרי אחרי שהוא חורש ומיישר את פני האדמה, הוא זורע את הזרעים המתאימים: וְהֵפִיץ, יפזר קֶצַח, וְכַמֹּן יִזְרֹק, מיני תבלין, וְשָׂם באדמה חִטָּה, שׂוֹרָה, מין חיטה, אולי חיטה חד-טורית וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, במקום המסומן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ. בקצה גבול השדה יזרע כוסמת.
פסוק כו:וְיִסְּרוֹ, ולימד את האיכר לַמִּשְׁפָּט, את הסדר הנכון בעבודתו, אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ. קיימת חכמה מסודרת הכוללת חוקים באשר לעבודת האדמה — תחילה מגיע זמן החריש והשידוד, ולאחריו זמן הזריעה, שאף היא נעשית לפי הוראות מדויקות.
פסוק כז:כִּי לֹא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח. את הקצח אין דשים באמצעות חרוץ — כלי דיש קשה וחזק ובו מסמרים, העלול להזיק לתבלין זה. וְאף שלפעמים היו מסיעים עגלה על גבי חיטה או שעורה כדי להוציא את גרעיניהן מן השיבולים, אוֹפַן, גלגל עֲגָלָה לא עַל כַּמֹּן יוּסָּב. כאשר רוצים להפריד את זרעי הכמון מן הצמח, אין עושים זאת באמצעות אופן, משום שהכמון הוא צמח עדין וגרעיניו דקים. כִּי אם בַמַּטֶּה, מקל עץ יֵחָבֶט קֶצַח, וְכַמֹּן ייחבט בַּשָּׁבֶט, במקל.
פסוק כח:לאחר דישת גרעיני הדגן צריך לטחנם עד דק — לֶחֶם יוּדָק, ייטחן, כִּי לֹא לָנֶצַח אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ. יש סוף לדישה, שהרי גם אם ידושו את הגרעינים עוד ועוד, הם לא ייטחנו — וְגם אם הָמַם, החריד וסער גִּלְגַּל, גַּלגל עֶגְלָתוֹ וּפָרָשָׁיו, המורגים המפרישים את הקליפה מהגרעין - לֹא יְדֻקֶּנּוּ בלא טחינה.
פסוק כט:גַּם זֹאת מֵעִם ה' צְבָאוֹת יָצָאָה, הִפְלִיא עֵצָה, חכמה, הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה, תבונה. הנביא מוכיח ומתריע כנגד תפיסת העולם כאוסף מקרים, כתכסיסנות וכמִקבץ אינטרסים אקראיים. הוא ממחיש את דבריו באמצעות דימויים חקלאיים. כשם שאין החקלאי מזלזל בחוקיה של עבודת האדמה ואינו מתבדח סביבם, כשם שמי שמעוניין ששדהו יצמיח את יבולו לא יתחכם ולא ינהג בערמומיות כלפי חוקים אלה ולא יתחמק מחובותיו, אלא יעבד את שדהו בסדר הנקבע על פי חוקים מוגדרים, כך אין מנוס מן הציות לחוקי ה' שמוסר הנביא. הנביא פונה אל נמעניו ואומר להם כי אם יכחישו את סדרי העולם וחוקי התורה, תישא אותם הרוח, וכל הישגיהם ירדו לטמיון.
