א ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃ ב הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃ ג בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃ ד וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃ ו וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃ ז וְגַם־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃ ח כִּ֚י כָּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ ט אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃ י כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃ יא כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יב אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃ יג וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ יד לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָֽם׃ טו כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה שיט (שׁ֣וֹט) שׁוֹטֵ֤ף כִּֽי־עבר (יַֽעֲבֹר֙) לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃ טז לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃ יז וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ׃ יח וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס׃ יט מִדֵּ֤י עָבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק־זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה׃ כ כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵֽהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃ כא כִּ֤י כְהַר־פְּרָצִים֙ יָק֣וּם יְהוָ֔ה כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַעֲשׂ֤וֹת מַעֲשֵׂ֙הוּ֙ זָ֣ר מַעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נָכְרִיָּ֖ה עֲבֹדָתֽוֹ׃ כב וְעַתָּה֙ אַל־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי־כָלָ֨ה וְנֶחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ׃ כג הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי׃ כד הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃ כה הֲלוֹא֙ אִם־שִׁוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֥יץ קֶ֖צַח וְכַמֹּ֣ן יִזְרֹ֑ק וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ׃ כו וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ׃ כז כִּ֣י לֹ֤א בֶֽחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל־כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט׃ כח לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹֽא־יְדֻקֶּֽנּוּ׃ כט גַּם־זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה העשרים ואחת תחילתה (כח, א) הוי עטרת גאות שכורי אפרים וכו' עד (ל, א) הוי בנים סוררים, ויש בה י"א פרשיות, האחת (כח, א) הוי עטרת גאות שכורי אפרים, השנית (כח, ה) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, השלישית (כח, ט) את מי יורה דעה, הרביעית (כח, יד) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, החמישית (כח, טז) לכן כה אמר ה' צבאות כה אמר הנני יסד בציון, הששית (כח, כג) האזינו ושמעו קולי, השביעית (כט, א) הוי אריאל אריאל, השמינית (כט, ט) התמהמהו ותמהו, התשיעית (כט, יג) ויאמר ה' יען כי נגש, העשירית (כט, טו) הוי המעמיקים מה', האחת עשר (כט, כב) לכן כה אמר ה' אל בית יעקב, והנה ראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.
פסוק א:
השאלה הראשונה בפסוק אחד נכפל שבא בפרשה הראשונה והוא אומרו הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציץ נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים, וסמיך אליו אמר זה הפסוק שנית ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים, והיתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים.
פסוק א:
השאלה השנית בפרשה השנית (כח, ה) והיא כי אומרו ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה וגומר, לרוח משפט וגומר, הוא כולו ייעוד טוב, ואומרו מיד (פס' ז - ח) וגם אלה ביין שגו גו', כי כל שלחנות מלאו קיא הוא ספור גנותם, ואם הם שגו ביין פקו פליליה וכל שלחנם מלאו קיא, איך יהיה הקב"ה לעטרת צבי ולצפירת תפארה להם.
פסוק א:
השאלה השלישית בפסוק (כח, י) כי צו לצו קו לקו וגומר, והיא שלא תמצא בכתוב הזה גזרה, ולא נודע אם הוא לגנאי או לשבח, גם שמלת כי חוזר למעלה בדרך נתינת טעם למה שזכר וכפי ענין הכתוב אין דרך לו.
פסוק א:
השאלה הרביעית באומרו (כח, יג) והיה להם דבר ה' צו לצו, והוא כי אם הקדוש ברוך הוא לא היה משפיע עליהם חזון נפרץ, כי אם צו לצו קו לקו מה פשעם ומה חטאתם, ואם הוא לפי שלא ירצו לשמוע כי אם מעט, איך אמר למען ילכו וכשלו אחור ונוקשו ונלכדו, כי הם לא היו מכוונים להלוך אחור, ולא חפצים להלכד ולהכשל כמו שיורו עליו הכתובים.
פסוק א:
השאלה החמישית באומרו (כח, טז) הנני יסד בציון אבן בוחן, והיא שאם אמר זה על חזקיהו, והוא ייעוד טוב איך סמך אליו תוך כדי דבור, (פס' יז - יח) ושמתי משפט לקו וכופר בריתכם את מות וגומר, והייתם לו למרמס, ושאר הכתובים כולם שהם ייעודים רעים, ואיך אמרם על זמן חזקיהו שרבו בו ההצלחות.
פסוק א:
השאלה הששית בפרשת (כח, כג) האזינו ושמעו קולי, שהוא כולו בספור מה שיעשה עובד האדמה בזריעה ובקצירה וחילוף המלאכות והמעשים אשר יעשה, ואין בזה ייעוד טוב ולא ייעוד רע, ולא עשה ממנו תוכחה ולמוד למה שיעשו בני ישראל בעבודת השם, ומה היה א"כ ענין הפרשה הזאת וצורכה. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם.
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע וליעד בחרבן עשרת השבטים שיהיה על רוב פשעיהם, ושבזמן חורבנם תהיה צפירת תפארה לבני יהודה ויושבי ירושלם, אבל עוד מעט יתעו גם כן בני יהודה וישחיתו את דרכם כבני ישראל, ברודפם אחרי תאוותיהם הגשמיות, ומאסם את תורת ה' ומצותיה, ובטחונם בע"ז שהיו עובדים, ושהש"י יתן להם כדרכם וכפרי מעללם, אם בזמן צדקתם שיתן להם מלך משכיל עושה משפט וצדקה לכל עמו והוא חזקיהו, ויהיה השם מחסה ומעוז לארצו ועירו, ואמנם אחר כך בזמן חטאם יבוא עליהם צרה וצוקה וחרבן בידי נבוכדנצר, ולפי שלא יאמרו שהיה זה שינוי בחקו יתברך, פעם בהטיבו אותם, ופעם בהפך, הביא עליהם משל מעובד אדמה, שבהיותו מכוין תמיד לתכלית אחד, והוא להגיע התבואה לתכלית שלמותה, יעשה מלאכות מתחלפות כפי הזמנים והכנת המקבלים, ושכן תהיה הצלת ירושלם מידי סנחריב כפי זכות הדור וצדקתו, והחרבן שיבא אחריו כפי רשעתם, והכל בהשגחה מסודרת לא במקרה וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים.
פסוק א:
הוי עטרת גאות וכו', הנה כוון הנביא בפרשה זאת להוכיח אל בני אפרים שהם עשרת השבטים כמו שאמרתי, על גאותם שהיה להם גאה וגאון ודרך רע, ועל היותם רודפים אחרי התאוות חמריות ביין ובשכר ובשאר הדברים הנמשכים אליו, ועל שניהם אמר הוי ואויה על עטרת גאות שכורי אפרים שהיו מעטירים עצמם ומתפארים בגאוה, והיו רודפים אחר היין בתענוגיהם יותר מדאי, כי היו מתכבדים בעניני התענוגים, וכמו שאמר עליהם (עמוס ו, ו) השותים במזרקי יין, ואמר עליהם הוי כאלו היה מקונן על עטרת גאותם שתפול מהרה, ועל שכרותם ותענוגיהם שעוד מעט יבצר מהם בהיותם בגלות אשור, והוא אומרו וציץ נובל שיהיה צבי תפארתו, כציץ שהוא נובל בצאתו ונופל לארץ בנשיבת רוח מעט, כי נובל הוא מגזרת (ישעיה לד, ד) כנבול עלה מגפן שהוא לשון נפילה, ואמר אשר על ראש גיא שמנים הלומי יין, להגיד שהיתה גאותם בסבת רוב הטובה והשפעת התבואות שהיו בארצם, וכאלו אמר אשר אותה עטרה וגאוה היא בסבת גיא שמנים שלהם, והיותם הלומי יין שבעים ממנו, והוא על דרך אומרו (משלי כג, כט - ל) למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין וגומר, ויהיה מלת גיא כמו עמק, או יהיה מלשון גאוה, רוצה לומר אשר אותה עטרה על ראש גאותם, היא מסבת השמן והיין אשר להם.
פסוק ב:
וזכר למה היה מקונן עליהם באומרו הנה חזק ואמיץ לה' כזרם ברד וגומר, ופירשו המפרשים שענינו הנה חזק ואמיץ לה', שיהיה שטיפתו כזרם המים שיבואו עם הברד שהוא עם רוח חזק, ובסבת הרוח ירדו האבנים ויכריתו כל מה שימצאו באילנות, ושבשער קטוב, רוצה לומר ברוח הסערה שקוטב וכורת הכל, ותהיה כ"ף כזרם נמשכת גם למלת שער שאלו אמר וכן יהיה כזרם מים כבירים, רוצה לומר רבים באים בחוזק ששוטפים הכל, ולפי שבכתוב הנה חזק ואמיץ יחסר מילת יום בא כפי הפירוש הזה, נראה לי שלא אמרו כי אם על מלך אשור שיבוא להחרימם מהרה, כאלו אמר הנה בני אפרים ענינם בגאוה ובתענוגים, לא בחוזק ובגבורה, כי הם ראשית שמנים ימשחו ויין ושכר יקח לבם, והאנשים אשר כאלה לא תמצא בהם הגבורה והחוזק, כי אם הרכות והרפיון, אמנם הש"י יניח עליהם את אשור שבט אפו שהוא חזק ואמיץ, ורשם בו שני דברים האחד חזקו ואכזריותו שיהיה כזרם ברד ובסערה, שבחזקו יכרות ויקטוב האילנות, ולהיות שני הרמזים האלה כזרם ברד שער קטב ענינם אחד, לא אמר וכשער קטב, כי אם כזרם ברד ושער שהוא סערה, ואומרו קטב חוזר על שניהם על הזרם והשער שהוא קוטב האילנות, והשני ברבויו והוא כזרם מים כבירים שוטפים, והיה גזרת המאמר הניח לארץ ביד, שהש"י בידו יניח את האויב החזק ההוא על ארץ השבטים.
פסוק ג:
ואחר זה זכר מה יעשה האויב להם באומרו ברגלים תרמסנה עטרת גאות שכורי אפרים, רוצה לומר שאשור לא יבחר באותם הגאוות ולא באותם התענוגים, כי הם ירמסו ברגליהם שני הדברים ההם רוצה לומר עטרת גאות ומדות השכרות, (ד) ואמנם אומרו עוד והיה ציצת נובל צבי תפארתו אחרי שכבר זכרו, הנה הוא להגיד שהגאוה והשכרות לא יבחר בה מלך אשור וירמסנה ברגליו, אבל צבי תפארתו של ישראל והוא ארצם, אשר היא על ראש גיא שמנים, כלומר המובחר שבכל העמקים השמנים שבעולם, אותו יהיה ציצת נובל ובמהירות גדול יהיה זה, כבכורה בטרם קיץ, שהוא הבכורה היוצאת תחילה קודם שיצאו ויבואו פירות הקיץ, שתכף שיראה אותה הרואה יקחנה ויבלענה מיד, כן יבלע האויב את השבטים ואת ארצם בפתע, וכפי הפירוש הזה יהיה הכתוב מסורס, ושיעורו והיתה צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים ציצת נובל כבכורה בטרם קיץ, ואמר ציצת בלשון נקבה ונובל בלשון זכר, לפי שהתי"ו היא תי"ו הסמיכות, רוצה לומר ציצת של הנובל שהוא אפרים, והותרה בזה השאלה הא'.
פסוק ה:
ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וכו' עד (כח, יד) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון, יאמר שבאותו זמן שיגלו י' השבטים אשר היה עטרת תפארתם הגאוה והשכרות, יהיה מלכות יהודה בשלמות המדות והדעות, כי הנה ה' צבאות יהיה עטרת צבי והיופי, ויהיה צפירת תפארה רוצה לומר מצנפת מפוארת לשאר עמו, שהם שבט יהודה ובנימן שנשארו במלכות יהודה, ואולי אמר עטרת צבי כנגד מלכות בית דוד שהיה בידי חזקיהו, וצפירת תפארה אמר על הכהונה הגדולה, כי הכהן הגדול היה משים המצנפת על ראשו, ועל שניהם אמר הנביא בהפך זה הסר המצנפת והרם העטרה, (ו) ושיהיה עוד לרוח משפט ליושב על המשפט רוצה לומר שיתן הש"י רוח לדעת משפט וצדקה לאותו המלך שיהיה יושב אז על כסא המשפט שהוא חזקיהו, וענינו שיעזרהו האל לשפוט ולדין את עמו בצדק וענייו במשפט, וכן יהיה הש"י לגבורה למשיבי מלחמה שערה רוצה לומר שיהיה השם יתברך לגבורה לבני יהודה, שבבוא סנחריב על ירושלם שבו מהמלחמה ונכנסו בעיר מפחדו, וענין משיבי מלחמה שלא הלכו להלחם עם הכשדים על מרומי שדה אבל שבו מן המלחמה עד שער ירושלם, וענין הייעוד כולו שבימי חזקיהו תגדל התורה בכל הארץ וירבה המשפט, ובבוא סנחריב עד שערי ירושלם יגן ה' על העיר וינצלו מידו.
פסוק ז:
אבל הודיע הנביא מיד שגם אלה רוצה לומר יהודה ובנימן שאר עמו אשר זכר שינצלו ממלך אשור, אחר כך גם המה יהיו רעים וחטאים לה' כבני ישראל, והוא אומרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, לפי שגם הם היו רודפי התאוות כמו הם גם המנהיגים אותם, כהן ונביא שגו בשכר ונבלעו מן היין, רוצה לומר שחתו הדרך הישרה בסבת היין, וזכר שהיו כל כך מושחתים מהיין עד ששגו ברואה רוצה לומר בכח הראות, כי היו רואים צורות משובשות וכוזבים, מפני האדים העולים אל המוח מרוב היין, וגם כן היו תועים במשפטי השכל והוא אומרו פקו פליליה ואין ספק שהנביא אשר זכר בכאן, הוא נביא על זה כמו שאמר (ירמיה ב, ח) הכהנים לא אמרו איה ה' וגומר, והנביאים נבאו בבעל, ואולי שכנגד הנביאים אשר שגו ברואה, רוצה לומר במראות הנבואה שלהם, וכנגד הכהנים אמר פקו פליליה לפי (מלאכי ב, ז) ששפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו.
פסוק ח:
וזכר עוד מגנות מאכלם באומרו כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, רוצה לומר שהיו כל כך מתמלאים מהמאכל, עד שבהיותם אוכלים על שלחנם יקיאו מצד מעלה דרך הפה, או יצטרכו להריקם מלמטה כצואה ושתן, ונתן הסבה בזה באומרו בלי מקום, רוצה לומר שלא היה להם מקום באצטומכתא שיכיל כל המאכלים ההם, ולדעת חכמים ז"ל (אבות ג, ד) היו שלחנותם מלאות קיא וצואה, לפי שלא היה בהם דברי תורה, שהם זכר הש"י הנקרא מקום, כמו שאמר הוא מקומו של עולם, פירש שלא היו מברכין על המאכל לא בתחילתו ולא בסופו, ואפשר לפרש זה כולו על עוונותיהם, ויהיה קיא וצואה משל על רוב העוונות שהם מדומים לדברים הנמאסים, ואומרו בלי מקום רוצה לומר שאין מקום נקי מפשעיהם והותרה השאלה השנית.
פסוק ט:
ולכן היה השם יתברך מתרעם כנגדם באומרו את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, כלומר אחרי שכולם רודפים אחרי התאוות הגופניות, ויהודה נטמא בטומאת בני ישראל, ואין בהם מבקש את השם, למי יורה הנביא דעת ולמי יבין שמועות הנבואה, ואפשר לפרש את מי יורה החכם דעה, שאין אדם שירצה ללמוד ממנו דעת ותבונה, ואל מי יבין שמועה הנביא, כי לא ימצא אדם שירצה לשמוע השמועה ששמע הנביא מפי השם, והנה לא זכר בכאן חכם ונביא לפי שכבר זכרו למעלה, באומרו כהן ונביא שגו בשכר, כאלו אמר הכהן שהוא החכם והנביא שגו ברואה פקו פליליה בסבת היין כי כל שלחנותם מלאו קיא וגומר, ומלבד החסרון הגדול הזה אשר מפאת המלמדים ההם, הנה יש חסרון עוד אחר מפאת התלמידים בעצמם, כי אין מי שיהיה ראוי להורות אליו דעה, ואין אדם הגון להבין שמועת הנביא, כי הם כולם ביינם חסרים ונעדרים, במדרגת התינוקות שהם גמולי מחלב ונעתקים מן השדים שענינם לאכול ולשתות ולא ירגישו לדבר אחר, ויש מפרשים גמולי מחלב עתיקי משדים בלשון תימה, כאלו יאמר אל מי יורה דעה החכם הכהן, ואל מי יבין שמועה הנביא, כיון שהאנשים הגדולים כולם רודפי מאכלות ועוזבים את דבר השם, הילמד ויורה לנערים ולקטנים, שבהשלמת יניקתם נעתקים משדי אמם ויתחילו לדבר, הילמד אותם (י) צו לצו רוצה לומר מצוה קטנה היום ומצוה קטנה למחר, ויהיה גם כן כמו הבונה שישים קו לקו בבנינו זעיר שם, זעיר שם וכפי הפירוש הראשון יהיה אומרו קו לקו צו לצו, כאומר אין להם להתנצל עוד באומרם שהחכם והכהן או הנביא ילמד אותם חכמה ונבואה הרבה, ושהם אינם יכולים לקבל כל כך, כי הנה הנביא לא היה משמיע להם כי אם צו לצו, רוצה לומר מצוה אחת היום ומצוה אחרת למחר, וכן החכם לא ילמדם כי אם קו לקו, רוצה לומר חוט חוט, כי מי שרוצה לעשות חבל עב יכפול החוטין, והוא אומרו זעיר שם זעיר שם בלמוד הכהן החכם זעיר שם בנביא, ויש מפרשים צו לצו שכאשר הנביא היה מלמדם מצוה אחת, היו אומרים מצוה אחרת יש לנו בעבודה זרה טובה מזו, וכאשר החכם ילמד אותם קו היושר בדרכיהם היו אומרים קו אחרת יותר ישרה יש לנו בע"ז, והוא על דרך מה שאמר הנביא הושע (ה, יא) כי הואיל הלך אחרי צו, והותרה השאלה השלישית.
פסוק ט:
וזכר שיותר רע מזאת היו עושים, שאם היה הנביא או החכם מדבר אליהם דבר חכמה ונבואה, נדמה להם כאלו היה הנביא עילג הלשון, או שהיה מדבר אליהם בשלון בלתי נהוגה אצלם, שהם שתי הסבות אשר בעבורם לא יבין האדם דברי המדבר אותו אם להיותו עילג, ואם להיותו מדבר בלשון אחר, והוא אומרו (יא) כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר לעם הזה, ומלת לעגי הפוך והוא כמו בעלגי, כענין כשב כבש, והיותר נכון אצלי בפירוש הפסוקים האלה הוא, שהיה הנביא מספר בגנות הכהנים והנביאים שהיו בזמנו, כי הם היו מכלל השכורים, וגם היו חסרי הדעת, ולכן אמר את מי יורה דעה הכהן השכור הזה, ואת מי יבין שמועה הנביא השקר הזה, אין ספק כי אינם ראויים ללמד כי אם לתינוקות, וזה שאמר גמולי מחלב עתיקי משדים, כי אין בהם חכמה ללמד אנשים גדולים, והם לחסרונם דומים לאותם התלמידים הילדים, והוא אומרו כי צו לצו צו לצו וגו', ר"ל כי אם הילד אינו מקבל כי אם צו לצו מצוה אחר מצוה, ג"כ הכהן והנביא ההוא לא ידע כי אם צו לצו והם מעתיקי משמוע יצטרכו בלמודם קו לקו, ככה הלומדים ההם יצטרכו לדעת קו לקו זעיר שם זעיר שם, ר"ל אם דבר מועט ימצא בילדים, ג"כ דבר מועט ימצא באותם הכהן ונביא המלמדים אותם, ומלבד חסרון הידיעה אשר בהם, תדע שבסבת שכרותם בלעגי שפה ובלשון אחרת יזכר ר"ל הכהן והנביא שזכר לעם הזה, כי הם בשכרותם חסרי הידיעה וחסרי הלשון.
פסוק יב:
וזכר שהיה הנביא מתרה בהם ואומר אליהם, זאת המנוחה הניחו לעיף, רוצה לומר אחרי שעשרת השבטים כבר גלו זאת המנוחה הקטנה והיא ארץ יהודה ובנימן שנשארה, הניחו לעיף, רוצה לומר הניחו לישראל שהוא עיף ויגע מגלות שומרון וממלחמת סנחריב ושעבודו, ולא תפשעו בשם עד שתסבבו שישמיד ויחריב ה' גם המנוחה הקטנה הזאת, ולא אבו לשמוע לרשעתם ואולי אמר זאת המנוחה על ארץ יהודה, וזאת המרגעה על ארץ בנימן, ואפשר לומר שעל זה המאמר קדם אומרו כי בלעגי שפה ובלשון אחרת והדבור, והאמירה ההיא היא שאמר אליהם זאת המנוחה וזאת המרגעה הניחו לעיף ולא אבו לשמוע, לפי שהיה הדבור ההוא אצלם בלתי מובן כאלו היה בלעגי שפה ובלשון אחרת, (יג) ואם יאמר אליהם דבר ה' צריך שיהיה צו לצו קו לקו רוצה לומר מעט מזער, והיא היתה הסבה שהלכו לאחור ונקשו ונשברו ונלכדו בפחת אויביהם, כי כמו שהם הלכו אחורנית מאחרי השם, ככה תלכו אחורנית בעניניהם, וכמו ששכחו התורה ושכחו מצותיה, כן נשברו ונוקשו ונלכדו מדה כנגד מדה, והותרה השאלה הרביעית. וחז"ל בפר"ק דסוטה (יב, ב) דרשו את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים על משה שהחזירוהו על כל המצריות ולא ינק, אמר פה שעתידה לדבר עם השכינה יינק דבר טמא.
פסוק יד:
לכן שמעו דבר ה' וכו' עד (כח, כג) האזינו ושמעו קולי. רוצה לומר לכן אחרי שאין אתם רוצים לשמוע דברי המורה אתכם את דרך השם, שמעו עתה דבר ה' והוא הייעוד הרע אשר אמר עליכם, וקראם אנשי לצון לפי שהיו מתלוצצים על דבר ה', ואמר כנגד המושלים לפי שלהם משפט הגאולה לתקן את העם ולהחזירם למוטב, (טו) הנה אתם אמרתם כרתנו ברית את מות, כלומר שלא יבוא עלינו ועם שאול עשינו חוזה, כלומר ראיית פנים בפנים כאדם ההולך לראות חברו לאהבתו אותו, כי בעבור שהנביא היה אומר אליהם שיעלה מות בחלונם, ושאחר המות ירדו שאול חיים, היו משיבים אליו כבר כרתנו ברית עם מות שלא יבוא, ועם שאול שהוא גיהנם עשינו חזה, באופן ששוט שוטף כי יעבור לא יבואנו לפי ששמנו מחסנו בעצת נביאי השקר המבטיחים אותנו, ואותו קרא הנביא כזב ושקר, ואמרו זה גם כן על הע"ז שלהם שהיו בוטחים בה, ועליו אמר הנביא כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו, (טז) ואמנם אמרו אחר זה לכן כה אמר ה' אלוקים הנני יסד בציון אבן בוחן וגו', פירשוהו המפרשים על חזקיהו, וקשה אצלם אומרו לכן כה אמר ה', שהוא גזרת המאמר הקודם, ואיך יהיה ענין חזקיהו, גזרת אומרם, כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו, והוקשה עליהם עוד אומרו מיד וכופר בריתכם את מות וכל שאר הדברים, עד אומרו כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' וגומר, ומפני זה יש מפרשים הנני יסד בציון אבן בוחן פנת יקרת מוסד המאמין על נבוכדנצר שיהיה אבן חזק ושאר התארים, ושעליו אמר ושמתי משפט לקו וגומר, והוא באמת פירוש זר בלתי מתישב בכתובים.
פסוק יד:
ולכן אומר אני שהכתובים בחזקיהו ידברו, ושענין הפרשה הזאת היא גזרה על הפרשיות אשר קדמו, כי לפי שזכר למעלה שבזמן גלות עשרת שבטים יהיה יהודה ובנימן לעטרת צבי ולרוח משפט, וזכר אחריו שגם השבטים ההם יהודה ובנימן ישובו אחר כך לחטוא, וירשיעו כאחיהם בני ישראל ושיבטחו בע"ז שלהם, שלכן היה מהמשפט האלקי, שבעבור צדקתם בראשונה יקים להם מלך נאמן בלבבו שהוא חזקיהו, ועליו אמר הנני יסד בציון אבן שיהיה אבן בוחן, רוצה לומר אבן חזק ופנת יקרת והוא יהיה מוסד מוסד, רוצה לומר שיהיה יסוד האומה והמלכות, ואמר שתי פעמים מוסד מוסד, כנגד שני שבטים יהודה ובנימין. והראב"ע כתב שמוסד הראשון הוא שם כמו יסוד והשני פעול, ושאמר המאמין לא יחיש כי יעד לימים רבים זאת הנבואה. ולפי דעתי שאומרו המאמין לא יחיש הוא מגזרת (ישעיה סב, א) למען ציון לא אחשה, פן תחשה ממני, החשתי מעולם, ויחשו גליו, והוא מענין שתיקה יאמר המאמין בשלמות חזקיהו, לא יחיש ולא ישתוק מלספר אותו, ואז בימיו (יז) יושם המשפט לקו וצדקה למשקלת, כי כל הדברים יעשה על קו היושר במדה במשקל ובמשורה, וזכר עוד שאותו המלך יסיר ויבטל עליו האויב הנמשל, לזרם ברד ויסור מחסה הכזב, רמז בזה לסנחריב שבא על ירושלם בימי חזקיהו, ובזכותו ניצל העיר ונחרב סנחריב ועמו. ועל זה אמר ויעה ברד, רוצה לומר יסיר אותו האויב הנמשל לברד, וגם כן יעה ויסיר מחסה הכזב והיא גדולת סנחריב שהיה מחסהו ונהפך לכזב וסתר מים ישטופו רוצה לומר רבוי עמו שהיו מכסים כל פני האדמה ושוטפים הכל, הנה חזקיהו בצדקתו יסיר ויבטל כל זה, ומלת ויעה מגזרת יעים שהם המנקיות שמנקה אדם בהם הנרות, כן חזקיה ינקה ארץ יהודה מסנחריב ומעמו, הנה בזה השיב הנביא וייעד שכר טוב לבני יהודה על אותו זמן שיהיו דבקים בש"י, אמנם כנגד הזמן האחר שגם הם ביין שגו, ושהיו אומרים כרתנו ברית את מות שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו, כנגד זה אמר שג"כ יבא גמולם עליו.
פסוק יח:
ועל זה אמר וכופר בריתכם את מות רוצה לומר יבוטל הברית אשר אמרתם שהיה לכם עם המות שלא תבוא, והחזות שהיה לכם עם השאול לא תקום, באופן ששוט שוטף כי יעבור, רוצה לומר צרה וצוקת האויב כשתבוא תהיו לו למרמס.
פסוק יט:
ואמר זה על ביאת נבוכדנצר ולוכדו את ירושלם ולא ינצלו מידו כאשר ניצולו מידי סנחרב, ועל זה אמר מידי עברו יקח אתכם רוצה לומר כל עת ועת שיעבור השוט השוטף עליכם יקח אתכם ויתמידו הצרות כ"כ, עד שבכל בקר ובקר וכן ביום ובלילה והיה רק זועה עליכם, ואז תבינו השמועה הנבואיית שהייתי אני משמיע אתכם והוא אומרו הבין שמועה, ורש"י פירש הנני יסד בציון אבן בוחן לעתיד לבוא על מלך המשיח, ואמר יסד שהוא לשון עבר כמו כי כן יסד המלך, לפי שכבר עלה במחשבה להביאו בזמנו, הוא יהיה בציון אבן בחן חזק, מוסד מוסד הראשון פתח לפי שהוא דבוק מוסד המוסד ויסוד היסודות המאמין לא יחיש, המאמין לא יחשוב שימהר יחיש בואו, ושמתי משפט לקו, ולפני בוא אותו מלך אביא עליכם גזרות לאותם הפושעים שבכם, ויהיו היסורין בקו ובמדה ובמשקולת הצדקה כדי שתוכלו לסובלן, כי הקוים והמשקלות הם מישרים את הבנין כדרך בוני החומות, וכן פירש והנה רק זועה הבין שמועה שיהיה זועה לכל השומעים יזועו זהו דרכו ונוטה הוא לדרך הדרש.
פסוק כ:
ואומרו כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה מהתכנס פירש אותו מצע שהייתם שוכבים עליו ובוטחים בו, ואותה המכסה שאתם מתכנסים תחתיו ומתכסים בו, והוא כולו משל אל האלוהות שלהם יהיה קצר המצע והמסכה צרה, באופן שלא תוכלו לשכוב על המצע ולא להתכנס תחת המכסה ההוא, וזה כולו משל על מכסה הכזב וסתר הסתר שהיו בוטחים בו, כמו שאמר למעלה כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו, ורש"י פירש שאביא עליכם שונא דוחק אתכם אשר לא תוכלו להספיק עבודתו, כשיציע מצעו עליכם יקצר לו להיותו גדול, והנסיך ימשול בכם יהיה מקומכם דחוק לו בהתכנסו לתוכו, ויהיה הנמשל בזה על ארץ ישראל שיבואו שמה כל כך מהאויבים שרוחב ארצם תשוב צר וקצר, ולדעת חכמים ז"ל (יומא ט, ב) קצר המצע מהשתרע, על שני רעים ירמוז לפסל שהעמיד מנשה בהיכל אשר שם השכינה. ורש"י פירש הכתוב כפי זה הדעת, ואמר כי קצר המצע מהשתרע עליו אני לבדי שנאמר (מל"א ח, כז) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, כל שכן בהכנסם מסכה עמי שצר לנו המקום מלהתכנס שם, ומה שכתבתי אני ראשונה הוא היותר נכון בפשט הכתוב.
פסוק כא:
כי בהר פרצים יקום ה' כעמק בגבעון, רוצה לומר כמו אותה המלחמה אשר נלחם דוד עם הפלשתים בהר פרצים, שנאמר שם (שמ"ב ה, כ) פרץ ה' את אויבי לפני כפרץ מים, ובעמק בגבעון רוצה לומר וכמלחמה שעשה על גבעון בימי יהושע, כן יקום עתה להלחם לכם וירגז להחריב אתכם, אבל לא יהיה זה כאותו מעשה שעשה בהר פרצים ושעשה בגבעון, כי שם היה מעשהו בעזרת ישראל להנקם מאויביהם, אבל עתה יהיה בהפך כי מישראל ינקם עתה, והוא אומרו לעשות מעשהו זר מעשהו ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו ולפי שהיו אנשי הדור לועגים ומתלוצצים מדברי הנביא, עד שמפני זה קראם אנשי לצון, (כב) לכן אמר כנגדם ועתה אל תתלוצצו, רוצה לומר כאשר הייתם לוצצים עד הנה, פן יחזקו מוסריכם, כלומר שיתוספו עליכם ויתחזקו הייסורין והעונשים, שלכן בעבור הליצנות שלכם כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' אלהים צבאות על כל הארץ, ואם לא תתלוצצו לא תהיה כליה גמורה אבל יהיה מוסר ה' בגלות, ובפ"ק דע"ז (יח, ב) אמר א"ר הושעיה כל המתלוצץ ייסורין באים עליו שנאמר פן יחזקו מוסריכם, אמר רבי תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם שנאמר כי כלה ונחרצה שמעתי, אמר לו ר' אלעזר קשה הוא הליצנות שתחילתה ייסורין וסופה כליה, והותרה השאלה החמשית.
פסוק כג:
האזינו ושמעו קולי וכו' עד (כט, א) הוי אריאל אריאל. הפרשה הזאת ענינה שהדברים והמלאכות ישתנו ויתחלפו בעצמם כפי התכליות אשר יסודרו אליהם, ואמנם למה אמר זה, הנה אבאר אותו בזאת הפרשה בסופה, והנה הביא הנביא בכאן משל מעובד האדמה שיש לו שני זמנים בעבודתה, אם זמן הזריעה ואם זמן הקצירה, ובכל אחד מהזמנים האלה לא יעשה העובד פעולה אחת בלבד, כי אם פעולות מתחלפות, והמלאכות ההם המתחלפות בעצמם לא נוכל לומר שיפול האדם עליהם בשכלו המעשי בלבד, כי אם מפאת ההשגחה האלהית שילמדהו וינהיגהו בסדור אותם המלאכות, כדי שיתיחסו ויגיעו אל התכלית הנכסף אז בזריעה ובקצירה ולכן אמר האזינו ושמעו קולי כנגד ענין הקצירה, שזכר והקשיבו ושמעו אמרתי כנגד ענין הקצירה, והתחיל מיד בזריעה שהיא הראשונה בזמן לעבודת האדמה, (כד) ואמר הכל היום יחרוש החורש לזרוע יפתח וישדד אדמתו רוצה לומר האם נאמר שהחורש בזמן החרישה כאשר יעשה מלאכה אחת והיא החרישה, או לפתח הארץ ולשדד אותה, וענין פתיחת הארץ הוא בכלי המחרישה, וישדד הוא פעל נגזר משדה, כמו ישדד עמקים אחריך, וענינו הכל היום יחרוש בלבד או יפתח הארץ לעשותה שדה עובד, מבלי שיגיע אל התכלית שהיא הזריעה אינו כן, (כה) הלא אם שוה פניה רוצה לומר שיש לו לחורש גם כן להשוות פני האדמה, ואחר כך להשליך הזרע בארץ, וגם זה אינו בכל התבואות באופן שוה, ומתדמה כי הנה הקצח יזרע בדרך פזור, והוא אומרו והפיץ קצח מלשון והפיץ ה' אתכם, הכמון שהוא זרע אחר יזרע אותו דרך זריקה, ואמנם החטה לא יזרקנה בזריקה והפיצה, אבל ישימנה לסימנים ושורות בשיעור מסמו, והוא אומרו ושעורה נסמן, והכוסמת שהוא מתאחר בתולדתו לא יערבנו בתוך החטה ולא בתוך השעורה, אבל ישימהו בגבול ידוע, והוא אומרו וכוסמת גבולתו, וכל זה להורות שכפי טבע הדברים הנזרעים תהיינה המלאכות, ושלא בלבד תספיק מלאכה אחת, כי אם מלאכות רבות, ראשונה לחרוש, ואחר כך לפתח, ואחר כך לשדד האדמה, ואחר כך לשוות פניה, ואחר כך לזריעה, וגם זאת באופנים מתחלפים ובגבולים מסומנים, ורש"י פירש חטה שורה לשון שורה שכך היה מנהגם לזרוע החטה באמצע מפני מעלתה ושררותה, והשעורה זורעין סביב לה לסימן, והכוסמת זורעין על גבול השדה ומצריו.
פסוק כו:
ויסרו למשפט רוצה לומר והנהגת החורש כל זה במשפט וצדק מוגבל ידוע, אין ספק כי אלהיו יורנו שהוא אשר נתן לו השכל לסדר הסדר ההוא, ובהשגחתו עליו נתן לו דעת ותבונה להגיע לכל המלאכות האלה, והרד"ק פירש בשם אביו ויסרו למשפט שהזרוע יכה האגרופים הקשים להשוות פני האדמה כמשפטה, ואחר כך אלהיו יורנו רוצה לומר ימטירנו מענין יורה ומלקוש, כלומר יקוה לשם שישביע האדמה מהמטר, ואחר שדבר מהזריעה דבר מהקצירה באומרו (כז) כי לא בחרוץ יודש קצח רוצה לומר כי אין ענין דישת התבואות אחד בשורה, כי הקצח לא יודש בחרוץ והוא כלי מעץ רחב, ויש בו נקבים רבים, ובתוכם רגבים חדים וטוענים על הכלי משא כבד של אבנים ומביאים אותו על התבואה, ועל ידי זה תצא ותבדל הקש מהגרעינין, ומלת יודש מגזרת (דברים כה, ד) לא תחסום שור בדישו, ויאמר שאין ראוי שיודש הקצח בחרוץ, כי לדקותו ולרכותו ישבר וישוב דק כעפר, וכן לא יוסב אופן העגלה על כמון, כי לפעמים ידושו החטה באופני העגלה הטעונה ומוליכים אותה השוורים על התבואה, ותהיה מדושה היטב מרגלי השוורים ומאופני העגלה, ואין ראוי זה לכמון כי הוא רך וישוב לעפר, אבל יש להם מלאכה אחרת לדישה, והיא אומרו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, כי הדישה אשר להם צריך שתהיה בדברים קלים כמטה, (כח) מה שאין כן הלחם כי צריך דבר קשה וכבד לדקותו, וזה אומרו לחם יודק התבואות שמהם יצא לחם בין חטה בין שעורה בין כוסמת, צריך שיודק הרבה ושבלת שועל ושיפון, כי אלה לבדם יקראו לחם, והפת הנעשה מהם מברכין עליו המוציא וברכת מזון וחייב בחלה ולא בזולתם, והוא הלחם שראוי שיודש עם החרוץ ואופן העגלה, ועם כל זה תהיה הדישה הזאת יותר מדאי, והוא אומרו כי לא לנצח אדוש ידושנו אבל ידוש אותו כהלכתו ובזמנו המוגבל, כי אם לא יעשה כן אבל שידוש וידוק אותו יותר מדאי, אופן העגלה ופרשיו יכתת הגרגיר וישחיתהו, והבהמות הנושאים העגלה נקראים פרשיו, ושיעור הכתוב וגם הלחם לא לנצח הדוש ידושנו, כדי שגלגל העגלה ופרשיו במהומתה לא ידושנו ולא ישיבנו עפר, ועל ענין הקצירה והדישה אמר שנית (כט) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה, רוצה לומר כמו שעניני הזריעה והמלאכות הנכללות בה נשלמה מיד האלהים והשגחתו, ככה ענין הקצירה הזאת יצאה מעם ה', כי הוא הפליא העצה בענין הזריעה, הגדיל תושיה בענין הקצירה והדישה.
פסוק כו:
ואמנם על מה ועל מה הביא הנביא המשל הזה לא מצאתי למפרשים בו דבר יתישב על הלב, מהם אמרו שאמר זה להזהיר בענין הלימוד שישתדל להגיע לתכלית, ולא יסתפק בידיעת ההתחלות הדומות לחרישה, ומהם אמרו שאמר זה להעירם שהיה להם ללמוד מחורש האדמה, שתמיד יעשה עבודתו להגיע אל התכלית המכוון, והם לא היו עושים כן כי עזבו את ה' צבאות ואת עבודתו, וכל זה איננו שוה לי מאחר שלא בא ענינו בכתובים, ולכן אחשוב שהנבואה הזאת מדובקת בכל פרשיותיה, כי הנה בראשונה זכר הנביא בה גלות השבטים על ידי מלך אשור, ושישארו יהודה ובנימין בשלוה ובהשקט בעטרת צבי בארצם וינצלו מכף מלך אשור, ואחר כך זכר שגם אלה ביין שגו כמו בני אפרים וימאסו את דבר ה', ולכן נתן גזרה כוללת בענינם בפרשת הנני יסד בציון, רוצה לומר שבזכות צדקתם באותו זמן שהיו בו צדיקים וטובים, יתן ה' עליהם מלך ישר פינת יקרת מוסד המאמין שהוא חזקיהו, וישם משפט וצדקה בארץ ויסר מעליה ממשלת האויבים, ואמנם תחת אשר בני יהודה שבו מאחרי השם וילכו אחרי ההבל ויהבלו, זכר גם כן ענשם ומה שקרה להם אחר כך על ידי נבוכדנצר כמו שפירשתי, ולפי שהם היו אומרים שהיה הקב"ה משתנה במעשיו פעם היה מטיב עמהם, ופעם היה מטיב ליהודה בהיותו מעניש לישראל, ואחר כך יהפך להם לאויב והוא נלחם בם, או היה כל זה מפעל המקרה, לכן ראה הנביא להשיב להם שאין זה שנוי בחקו יתברך חלילה. אבל זה כולו יבא מפאת המקבלים, ושענין זה כעובד את האדמה שיעשה פעולות מתחלפות כפי חילוף הזמנים והכנת המקבלים, וכמו שהוא בזריעה יפיץ הקצח וכמון יזרוק, וישים החטה שורה ושעורה בסימן וכוסמת גבולתו, ככה בחרבן שומרון הפיץ את השבטים וזרק אותם לארץ אשור, ואת יהודה ובנימן שהיו אז חביבים לפניו לא הפיץ ולא זרק, אבל הניח אותם בארצותם ובגבולם, הדומה לחטה שורה ולשעורה נסמן ולכוסמת בגבולתו, ולא היה זה במקרה ולא ממשוא פנים כי אם במשפט, וכמו שאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו, וכן בחרבן ירושלם אם קבלו עונש מופלג בחרבן בית קדשנו ותפארתנו, שמזה הצד לקחו מיד ה' כפלים משאר השבטים כפי מעלת מה שאבדו, הנה זה גם כן לא היה במקרה ולא בשינוי רצון, כי אם מפאת רשעת בני יהודה וקושי ערפם, ולזה המשיל ענין הקצירה והמשיל עונש השבטים לדישת הקצח והכמון שיחבוט בשבט, וכן הם נענשו ביד אשור שהיה שבט אפו יתברך, ואמנם הדבר היותר עצמי שהוא הלחם הנמשל בארץ יהודה, זה הודק בחרוץ ובאופן העגלה, רוצה לומר בצרה רבה מאת ה' מן השמים, ועליו אמר כי לא לנצח הדוש ידושנו, רוצה לומר שלא יהיה חרבנם לנצח, וכל זה היה בהשגחה נפלאה, כמו שאמר מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה, ולפי שזה אשר זכר מענין החורש, היה כולו משל למה זכר ביאר הנמשל והמכוון בו בפרשיות הנשארות מזאת הנבואה, כי הנה ביאר למה היטב הק"בה בזמן חזקיהו בפרשת הוי אריאל אריאל, וביאר חרבן ירושלים ויהודה אחר כך בחטאותיה בשאר הפרשיות וכמו שיזכור והותרה בזה השאלה הששית.