הוי שיכורי אפרים... וגם אלה
לאחר התרוממות הרוח של שירת הכרם שבפרק הקודם ("ביום ההוא כרם חמר ענו לה...) עובר הנביא לחטיבת נבואות תוכחה שכותרתן "הוי" (הראשונה בפרקנו, פרק כ"ח, והאחרונה בפרק ל"ג, שש בסך הכל). מעניין שבכך הוא שומר על תבנית נבואות ה"הוי" שבאות בפרק ה' בעקבות "משל הכרם", אלא ששם הנבואות קצרות ותמציתיות, ופה – מאריך בתוכחתו.
גם הנושאים הנידונים בחטיבת נבואות ה"הוי" שם וכאן, זהים, ובשני המקומות תופשת תופעת השכרות וההוללות מקום מרכזי, כמאפיינת את רוח התקופה: שאננות מדינית צבאית הן ביהודה והן בישראל, שמולידה התפרקות מערכים ושקיעה לחיי פאר ותענוגות על חשבון השכבות הנמוכות בחברה.
ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃
הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃
(ישעיה כח א-ב)
הנביא פותח בנבואה למלכות אפרים, היא מלכות ישראל, ומכנה את ראשיה "שיכורי אפרים". בפסוק זה הוא רומז לכך שתפארת הממלכה היא קצרת ימים כפרח נאה שקמל במהירות. את ראשיהם של המנהיגים הוא מכנה "גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים" בדו משמעות:
1. ראשי הנמשחים בשמן, הממונים על הציבור. (אולי בהקבלה לתחילת הפסוק "עטרת גאות").
2. ראשים שהם כאגן של שמני סיכה, שהיו מעדנים עצמם בהם עשירי הממלכה ושריה.
הנביא ישעיהו מייעד להם פורענות קשה, מעין שטפון אדיר, שישחית ויבלה את כל הנקרה בדרכו. סופה של מלכות ישראל קרב, וכל תפארתה תירמס ברגלי צבא אשור, אשר יימשך אליה לכבשה דווקא מחמת העושר הרב שהצטבר בה (עושר השמור לבעליו לרעתו).
וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃
וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃
(ישעיה כח ד-ו)
הנביא מדבר על "שאר עמו", היא השארית שתשרוד את מסעות כיבושיה של אשור בימי חזקיהו, הם שיראו את כבוד ה' בעת מפלת סנחריב, שבעקבותיה תעבור יהודה "רנסנס רוחני".
וְגַם־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃
(ישעיה כח ז)
כאן מפתיע הנביא ישעיה. לאחר שרוו נחת השומעים מקרב יושבי ירושלים מתיאור מפלתה הצפויה של מלכות אפרים, היריבה מצפון, מסב הנביא פניו אליהם ואומר תוכחה זו.
ויש לשים לב שבפסוק בודד זה מופיעים שבעה פעלים מארבעה שורשים המציינים מכשול ואובדן דרך (ש.ג.ה, ת.ע.ה, ב.ל.ע, פ.ו.ק).
גם הנביא עמוס, בן תקופתו של ישעיה הנביא, נקט בדרך דומה כשפתח את ספרו בנבואות פורענות לעמים, אויבי ישראל, ואחר כך עבר להינבא "על שלושה פשעי יהודה", ורק לבסוף, לאחר ששומעיו ממלכת ישראל התבשרו במפלת אויביהם מסביב, הנחית עליהם את המכה הקשה לאמר: "כה אמר ה' על שלושה פשעי ישראל..." (עמוס ב ו).
הפועל הראשון המופיע בפסוק "שגו" מציין טעות קלה, שגגה, אלא שבהצטרפותן של טעויות כאלה בא האדם לידי תעיה, כמי שאבדה לו דרכו. ועדיין לא התרחק ממנה הרבה. אלא מאחר שסטה הוא מגיע לפרשת דרכים ואינו יודע אנה יפנה, וכל הדרכים שוות בעיניו עד שחכמתו תתבלע (ועיין תהילים קז כז), כלומר נשחתת, והוא מתבלבל לחלוטין. אזי מועד הוא ליפול בפחתים ובמהמורות – "פקו פליליה".
"כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר" – והרי לכוהנים נאסר לשרת בקודש שתותי יין, ואף הוזהרו במיתת שמים אם יכנסו לעבוד כך. וכן מתנאי הנבואה שיהא הנביא פורש מתענוגות העולם ומייחד דעתו ולבו לבוראו (משנה תורה יסודי התורה פ"ז)
מובן אפוא שבהשתקעותם בשכרות, מעלו הכוהנים והנביאים (נביאי השקר) בתפקידיהם. יתרה מכך, "נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן" – היין כאילו בלע אותם עד שהתמכרו לחלוטין מאין יכולת בידם להיגמל.
אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃
כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃
כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃
אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃
וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃
(ישעיה כח ט-יג)
המפרשים נבוכו בפירוש פסוקים אלו. יש מהם ששמו דברים אלה בפיהם של המלעיגים על הנביא ואומרים לו: "השמע דבריך לתינוקות של בית רבן", "אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה? וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה? - גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב!"
ויותר מסתבר שאלו הם דברי ישעיהו עצמו, אשר בעת ייאושו מן העם המכור לתאוותיו, פונה אל הטהורים שבהבל פיהם העולם מתקיים ואומר: "הבה נחזור אל האלף-בית, צו לצו יצטרף וקו לקו יצור אות, והאותיות מילים, זעיר שם זעיר שם", ומתינוקות אלו תצמח ישועה לישראל.
וממשיך ישעיהו: "כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃", מי שלא כרה אוזניו לדבר ה' בלשון הקודש, לעשות מצוות בוראו, יתרגל לפקודות ולגזירות קשות שתאמרנה "בלשון אחרת", לשונו של האויב.