תנ"ך על הפרק - ישעיה כז - ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה כז

361 / 929
היום

הפרק

בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהוָה֩ בְּחַרְב֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַֽחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃בַּיּ֖וֹם הַה֑וּא כֶּ֥רֶם חֶ֖מֶד עַנּוּ־לָֽהּ׃אֲנִ֤י יְהוָה֙ נֹֽצְרָ֔הּ לִרְגָעִ֖ים אַשְׁקֶ֑נָּה פֶּ֚ן יִפְקֹ֣ד עָלֶ֔יהָ לַ֥יְלָה וָי֖וֹם אֶצֳּרֶֽנָּה׃חֵמָ֖ה אֵ֣ין לִ֑י מִֽי־יִתְּנֵ֜נִי שָׁמִ֥יר שַׁ֙יִת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֶפְשְׂעָ֥ה בָ֖הּ אֲצִיתֶ֥נָּה יָּֽחַד׃א֚וֹ יַחֲזֵ֣ק בְּמָעוּזִּ֔י יַעֲשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם לִ֑י שָׁל֖וֹם יַֽעֲשֶׂה־לִּֽי׃הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃בְּסַּאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֺֽן־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ ׀ כָּל־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹֽא־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים

בשני פסוקים עוקבים בפרקנו, מזכיר ישעיהו את מצרים, ארץ הגלות הראשונה של עם ישראל:

"והיה ביום ההוא יחבוט ה' משבלת הנהר עד נחל מצרים, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"
 (ישעיה כז יב-יג)

"יחבוט ה'... ואתם תלוקטו לאחד אחד" הם שני דימויים הלקוחים מעבודת האדמה. בעצים מסוימים וכן בתבואה, תהליך איסוף הפרי מתחיל בחבטת האילן("כי תחבט זיתך" – דברים כד כ / "חובט חיטים" שופטים ו  יב). לאחר חבטת האילן אוספים את הפרי או התבואה שנשרו על האדמה. בנמשל משמשת החבה בשני כיוונים. ראשית, כעונש לגויים שיוכו על זה שייסרו את ישראל והגלו אותם, שנית, כפדות לישראל. החבטה משמשת ראשית תהליך הגאולה, שהרי על ידי החבטה נפרד הפרי [או גרעיני החיטה], מהעץ [או מהשיבולים] ואפשר לאוספו. בכך מאפשרת חבטת הגויים, להוציא את בנ"י מתוכם ומטמיעתם בגלות "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".

שני הפסוקים מציינים בהקבלה שני מקומות גאוגרפיים. "הנהר" שבפסוק י"ב הוא "הנהר הגדול נהר פרת" המצוי בתחום "ארץ אשור"(פסוק יג) בצפון; ו"נחל מצרים"(פסוק י"ב) נמצא כמובן ב"ארץ מצרים"(פסוק יג) שבדרום. לאזכור שני הנהרות ושתי הממלכות מטרה כפולה. ראשית "לפי שהן היו שתי הממלכות הגדולות בימים ההם ובהן היו רוב גלויות ישראל"(דעת מקרא). בנוסף מהווים שני הנהרות את גבולות הארץ המובטחת לאברהם – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת"(בראשית טו יח). גם המצוי - הגלויות באשור ומצרים וגם הרצוי - גבולות הארץ המובטחת, גם ההווה הגלותי הקודר, וגם העתיד של חלום גאולת העם והארץ, שניהם תחומים בין שני הנהרות ושתי הארצות שמזכיר ישעיהו בפסוקים אלו.

בספרי חסידות מסמלות הגלויות ב"ארץ אשור" וב"ארץ מצרים", שתי פנים שונות של הגלות. ישנה גלות שהיא בחינת ב"ארץ אשור", הווה אומר שהיהודים מאושרים בגלות. הם נהנים משוויון זכויות והכנסה טובה, ואינם מרגישים, לעת עתה, בלחץ סביבתי ואנטישמיות כנגדם. וישנה גלות שהיא בחינת "ארץ מצרים" כאשר היהודים בצרות ובמצר, והגויים מסביבם לוחצים אותם בגזירות שונות ומשונות. ידוע גם מאזהרות התורה והנביאים וגם ממהלך ימי עם עולם, שהגלות הראשונה ב"ארץ אשור" מסוכנת בהרבה מזו שב"ארץ מצרים". באחרונה היהודים נבדלים מאומות העולם, ואף שהדבר נעשה תוך כדי צרות ויסורים, שומר העם על ייחודו. אבל ב"גלות אשור",  מצבם הכלכלי הטוב של היהודים דוחף אותם להידמות לאומות העולם ולהתערב עם תושבי הארץ הנוכריים. ההתבוללות הגוברת והולכת מצעידה את העם אל אובדנו.

ישעיהו רומז בהבלעה להבדל הזה בכל אחד מהפסוקים. בפסוק י"ב מכונה "גלות אשור" בשם "שבולת הנהר", וזו של מצרים בשם "נחל מצרים". "נחל מצרים" הוא ביטוי עדין ונוח לעומת "שבלת הנהר". שהרי נהר גדול מנחל וסיכויי הטביעה בו והשקיעה בתוכו גדולים יותר. הביטוי "שבלת הנהר" חריף במיוחד: "שבלת הוא חוזק מרוצת הנהר כמו 'ושבלת שטפתני'" (רד"ק). בלשון ימינו "שבלת הנהר" היא מערבולת שרוב באיה לא ישובון. השימוש שעושה ישעיהו בביטוי זה לגבי גלות אשור דווקא, בא לציין אזהרה מפורשת מפני גלות שבה מרגישים היהודים את עצמם מאושרים.

גם בפסוק י"ג מדגיש ישעיהו את ההבדל בין הגלויות. הגולים בארץ אשור מכונים "אובדים" לעומת אלו שבגלות מצרים הנקראים "נדחים". הבטוי "נדחים" קל מהבטוי "אובדים", שהרי נדחים אפשר לקבץ גם אם יש קושי בדבר, וכבר מקובלים אנו שלעתיד יקויים בנו "לבלתי ידח ממנו נדח"(שמואל ב יד יד). אובדים לעומתם מבטאים כליה גמורה ח"ו, שהרי דבר אבוד גורם בדרך כלל ליאוש בעלים. בארץ מצרים ובגלות של מיצר היהודים נדחים, אבל בארץ אשור קרובה הסכנה מאוד שהם יגיעו ח"ו להיות אבודים.

בין על אלה ובין על אלה תבא אי"ה גאולה שלמה. "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך