פסוק א:ביום ההוא יפקוד ה' וגומר עד סוף הנבואה, עתה יבאר הנביא מה שהשיבו האל יתברך על חרבן האומות, וענין כל מה שהרעו לישראל, ולפי שהם ברשעתם כבעלי חיים הטורפים, והשרצים הגדולים הממיתים, לכן קראם נחש בריח ונחש עקלתון, ואין ספק אצלי שלאדום וישמעאל קרא כן, שאחד מהם הוא נחש מתפשט מן הקצה אל הקצה, שהוא ישמעאל המושל ברוב יישוב בני אדם, ולכן קראו בריח, רוצה לומר מבריח מן הקצה אל הקצה, ואת אדום קרא נחש עקלתון להיות מעוקל במעשיו, כאלו אמר שעם היות שעתה הקדוש ברוך הוא יסביר פנים אל אדום וישמעאל בחטאת ישראל, ועל כן רבו כמו רבו עד היותם כמו לויתן הנחש הגדול, הנה בזמן ההוא יפקוד השם עליהם בחרבו הקשה להחריבם, וגם שאר מלכי האדמה שאינם מאמונתם ולא מהמונם, אשר בקצות היישוב יחריב וימס, ולכן אמר והרג את התנין אשר בים, ורש"י פירש שלשת התנינים שנזכרו בפסוק הזה על אשור ומצרים ואדום, יהיה מה שיהיה יאמר הנביא שהשם יתברך ינקום נקמתו מהאומות ויחריבם, ואמנם לישראל יפקוד ברחמים, והוא אומרו (ב) ביום ההוא כרם חמר ענו לה, כי מפני שדמה אותה ישעיה עצמו בראש הספר הזה (לעיל ה, ד) לכרם שעשתה באושים, אמר שבאותו זמן יעשה ענבים טובים עד שתהיה הכרם כולה יין, כי חמר הוא היין החזק הטוב, כלומר שיקראו אותו כן, וענו הוא מלשון (דברים כו, ה) וענית ואמרת, והם היות שבזמן רשעת הכרם, אמר עליה (שם ה, ה) הסר מסוכתו והיה לבער הנה עתה לא יהיה כן, אבל הוא יתברך יצרנהו כאישון עינו, וזהו (ג) אני ה' נוצרה או שהוא היה נוצר אותה בגלות, וכן תחת אמרו בזמן רשעתה (שם ה, ו) ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר, אמר עתה בהפך לרגעים אשקנה, רוצה לומר לרגעים הראוים אשקנה כדי שלא ישטפה גשם שוטף, ויפלו העבים מכובד המטר, וזהו פן יפקוד עליה לילה ויום אצרנה, רוצה לומר תדע לך למה אמר לרגעים אשקנה הוא, פן יפקדו עליה בבת אחת ויחסרו העלין שבה, אם לחסרון המטר ואם לשטיפת רבויו, ולכן לילה ויום אצרנה מכל הפגעים, והראב"ע פירש אני ה' נוצרה על השכינה שהיה בציון, ופירש לרגעים אשקנה על הנבואה, ושמלת פן הוא במקום לא שלא יפקוד עליה האויב.
פסוק א:ועוד זכר שאף בגלות לא נהג עמהם הקב"ה כפי מעשיהם, והוא אומרו (ד) חמה אין לי, כלומר לא הייתי מענישם באף ובחמה, כי אם הייתי מענישם בחמה, היו מתרבים עליהם כל כך מהצרות שיבאו לידי כליה, וזהו אמרו מי יתנני שמיר ושית שהוא משל לחוזק הצרות אלחם עמהם אין ספק שבפשיעה אחת אציתנה ואשר פנה באש עד כלה כי מלת אפשעה הוא מלשון (שמ"א כ, ג) כפשע ביני ובין המות, (ה) או יחזק במעוזי רוצה לומר אציתנה ואשרפנה יחד, או יחזק כל אחד מהם במעוזי שהיא תורתי, ואז יעשה שלום לי כלומר יעמדו עמי בשלום, ואני אברכהו בשלום, וזהו שלום יעשה לי, אמנם הבאים מהגלות ישמחו בשלמותה ולא יחטאו עוד באופן שלא יבואו לידי עונש, (ו) והוא אומרו הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, כלומר יתן שורש למטה ויציץ ופרח למעלה, ומלאו פני תבל תנובה והוא שרבו ויעצמו במאד מאד, וכפל הענין במלות שונות, (ז) באומרו הכמכת מכהו הכהו אם כהרג הרוגיו הורג, רוצה לומר האם היתה המכה שהוכה בה העם הזה, נערכת אל יד המכה שהוא יכולת הקב"ה הבלתי בעל תכלית, באמת לא היתה כן מכתו כיון שניצולו ממנה, כי בהיות המכה בלתי בעל תכלית, הנה אם היתה ההכאה לפי ערכו תכלם, וזהו אומרו הכמכת מכהו שהוא הקדוש ברוך הוא הכהו את העם הזה, ועוד עשה טענה אחרת אם כהרג הרוגיו הורג רוצה לומר אם הורג ישראל בעונשו כמו שנהרגו שאר הרוגי הקדוש ברוך הוא, ורמז בזה לשאר האומות שבחרות אפו יתברך עליהם, נמחה שמם מיני ארץ כסנחריב ועמו ובבל ועמה, שנהפכו כמהפכת סדום ועמורה ושאר האומות הרוגי השם, שלא נשא להם שם ושארית, אין ספק שישראל לא היה כן כי לא באו לידי כליה, (ח) אבל בסאסאה בשלחה תריבנה, כלומר כאשר נלחם הקב"ה באומה זו, ונתמלאה סאתם ברשעתם בשלחה כלומר בשלח אותה מן הארץ והליכתה בגלות רב ודן אותה לא בעונש וכליה, ואומרו הגה ברוחו הקשה ביום קדים הוא דבק עם למעלה, והגה הוא מלשון דבור, כמו (תהלים קמג, ה) והגיתי בכל פעליך, ושיעורו בשלחה תריבנה כלומר בעבור שנתמלאת סאתה שילוח וגלות תהיה מכתה, והוא על דרך מה שאמר הנביא מלאכי (ב, טז) כי שנא שלח אמר ה' צבאות.
פסוק א:וזכר עוד שגם אותו גלות ושילוח לא היה לתכלית הנקמה, אלא לתועלת ישראל למרק עוונותיו, והוא אומרו (ט) לכן בזאת יכופר עוון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו, רוצה לומר וזה כל פרי היוצא מאותה מכה וגלות, הסר חטאתו של ישראל כדי שמזבחות עבודה זרה שהיו זובחים בהם, והאשרים והחמנים שהיו עובדים יהיו מנופצות ונעזבות מהם, והוא אומרו בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים, רוצה לומר שלא יקומו עוד בניהם בארץ המה ועבודתם, ורש"י פירש הפסוקים האלה על גלות מצרים, יאמר הנביא הבאים למצרים אשר השריש יעקב צצו ופרחו שם עד שמלאו פני תבל תנובה, הראיתם בגבורתי, שכמו מכת האויב ליעקב הכתי אותו, הם טבעו בניהם במים, ואני טבעתי אותם בים, אם כהרג ישראל שהרג פרעה ועמו הורג, באמת כן היה שבסאסאה בשלחה תריבנה, רוצה לומר באותה מדה וסאה ששלח מצרים את ישראל תריבנה, הגה ברוחו הקשה ביום קדים, דבר וצוה השם בדברו הקשה ביום קדים, ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה, לכן עתה בזאת היה מתכפר עון יעקב לזכות להגאל כמאז, וזה כל פרי הטוב לו להסיר חטאתו, ולשום כל אבני מזבחותיו כאבני גיר המנופצות, באופן שלא יקומו עוד ביניהם אשרים וחמנים וגם נכון הוא, וה"ר אברהם אבן עזרא פירש הכמכת מכהו הכהו, האם הכה השם את ישראל, כמו שהכה את מכהו סנחריב שלא נשאר ממנו פלטה, אם כהרג הרוגיו הורג שהם הכנענים, שישראל החריבו, האם היתה הריגת ישראל כהריגתם, והטעם שלא נענשו ישראל כמו שנענשו האומות ההם וגם זה פירוש מתישב הוא.
פסוק י:ואומרו עוד כי עיר בצורה בדד וגומר, אחשוב בלי ספק שזה נאמר על רומ"י, כי לפי שזכר הגלות והצרות שבאו לישראל, בעבור הע"ז שעבדו, אמר אחריו שעל זה עצמו עיר בצורה שהיא רומ"י, באש מזבחותם ועבודתם הזרה תהיה לבדד, על דרך מה שאמר בירושלם, (איכה א, א) איכה ישבה בדד, ועל הארמון אשר בתוכה שהוא מקום קדושתם, אמר שיהיה נוה משולח ונעזב כמדבר, עד שמפני חרבנו ושוממותו שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה, רוצה לומר ואז יאבדו מחשבת אמונותים של אומה זו וכל עולה קפצה פיה, כי סעיפיה הוא מלשון (תהלים קיט, קיג) סעפים שנאתי, שנאמר על המחשבות הכוזבות.
פסוק יא:ואמר ביבוש קצירה תשברנה, להגיד שבבוא הזמן הגזור עליה, שהוא דומה לזמן הקציר ביבשו, תשברנה ותאבדנה אותם האמונות והסעיפים שזכר, עד שלא ישאר איש שימשך אחריהם כי אם הנשים חלושות השכל, או העם הסכל כנשים שבאות מאירות אותה בנרות, ולפי שאמונתם הוא דבר יוצא מן המושכל, על כן אמר על אדום כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו רוצה לומר כי אעפ"י שמדרך הפועל לרחם על פעולתו, הנה הקב"ה לא ירחם עליהם, כמו שלא ירחם אדם על בנו כשיהיה חסר הדעת והתבונה, ואמר עושהו על הכנת החומר, ויוצרו על השפעת הצורה עליו, ורש"י פירש שכאשר ישראל ירחקו מהעבודה זרה, מיד בצורה של עשו בדד והנוה שהיה משולח מיושביו ונעזב כמדבר שהוא ארץ ישראל שם ירעה עגל שהוא אפרים והוא יירשנו, וישראל נקרא עגל שנאמר (ירמיה לא, טז) כעגל לא לומד, וכלה סעיפיה רוצה לומר ענביה. והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש כל זה על שומרון, ופירש נשים באות מאירות אותם, מגזרת אריתי, והטעם לוקטות שאפילו הנשים שאין בהן כח ילקטו ויבזו אותם, או יהיה מאירות כמו מבעירות מלשון (מלאכי א, י) ולא תאירו מזבחי חנם, כלומר שגם הנשים החלושות יעצרו כח להבעיר בהם את האש, ומה שפירשתי הוא היותר נכון.
פסוק יב:וחתם הנביא דבריו בגאולת ישראל ובישועתו, באמרו והיה ביום ההוא יחבוט ה' משבולת הנהר עד נחל מצרים ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, רוצה לומר שיחבוט השבולים להוציא החטים מבין התבן, והוא משל להוציא את ישראל מקרב אותם האומות, והנהר הנזכר כאן, הוא נהר שמבטיון שגלו שם עשרת השבטים, ויש אומרים שהוא נהר פרת שבארץ אשור, ואמר משבולת הנהר, כי שבולת הוא שם נאמר על חוזק המים, כמו שאמר (תהלים סט, ג) ושבולת שטפני, והנמשל הוא אומרו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, וכמו שאמר ירמיהו (ג, יד) ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה, ומאשר אמר ואתם תלוקטו לאחד אחד רמז באמת אורך זמן הגלות וקשיו, עד שישארו מעט מהרבה ושלא ישאר מהם בגלות, כי אם אחד, וע"ז אמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, וכמו שאמר ירמיהו ולא אותיר מהם איש, וזה ממה שיוכיח שלא נתקיימה הנבואה הזאת בבית שני.
פסוק יג:ואמר עוד שבזמן ההוא יתק' בשופר גדול והוא משל על התעוררות קבוץ הגליות ובאו האבדים שהיו בארץ אשור והנדחים שהיו בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם, והנה לא זכר שאר הנדחים שבשאר הארצות, לפי שכמו שזכרתי כל ישראל הם אם בגלות אדום ואם בגלות ישמעאל, והנביא סיפר ראשונה חרבן אדום ועליו אמר הבאים ישרש יעקב, ואח"כ ספר מאשר יבואו מארץ אשור ומצרים והתורה בזה השאלה הששית.
