"נשים באות מאירות אותה"
במאמר הקודם הסברנו את פסוקים ו'-ט'. עתה נסביר את פסוקים ט'- י"א. ובעיקר את הפסוק הקשה – פסוק י"א: "ביבש קצירה תשברנה, נשים באות מאירות אותה. כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו ויצרו לא יחוננו".
בפסוק י' נאמר: "כי עיר בצורה בדד, נוה משלח ונעזב כמדבר, שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעיפיה". הנביא ישעיהו מתאר את תהליך נפילתה של עיר המבצר הגדולה שנעזבה מבני בריתה ונותרה לבדה. על כן גם אנשי העיר עצמה נוטשים אותה והיא נעשית "נווה משלח ונעזב כמדבר", ולבסוף הוא שמם ומופקר ונהפך למקום מרעה ו"שם ירעה עגל". ואם עוד נשארו אי אלו צמחים בעיר הנעזבה, הצאן מכלה אותם "וכילה סעיפיה". הביטויים "עיר בצורה" ו"נוה" מהווים הנגדה קיצונית לביטויים "בדד", "משלח ונעזב כמדבר" ומדגישים את חריפות השינויים.
ברם ההרס של העיר אינו נעצר. תיאור תהליך ההידרדרות של העיר הבצורה נמשך גם בפסוק י"א. את הצומח הירוק הניתן לאכילה, אכל הצאן; והענפים היבשים נשברים בעצמם, "ביבוש קצירה תשברנה". מכל הצמחייה הנפלאה של העיר לא נשאר דבר, שכן אפילו "נשים באות מאירות אותה" את הצמחייה. בפירוש פועל זה נחלקו בעלי הדקדוק. מנחם פותרו מלשון אסיפה כמו "אריתי מורי"(שיר השירים ה א), "אורה וסלו"(בבא בתרא פב:) ופירוש ההיגד לפי זה הוא שהנשים מלקטות את הענפים היבשים. דונש פירש מלשון בעירה כמו "ולא תאירו מזבחי חינם" (מלאכי א י) והיינו שהנשים היו מבעירות את הענפים היבשים להחם בהם. המלבי"ם קושר את שני הפירושים "ונשים באות – ומלקטות את הקציר להאיר בהן אש".
מדוע ולמה באה הנפילה הזו מאיגרא רמא של עיר בצורה לבירא עמיקתא של מקום חרב שנשים אוספות שם עצים יבשים להבעירם? הנביא משיב: "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו". כאן באנו למחלוקת המפרשים האם הכינוי "עם בינות" ותיאור העיר הנחרבת, מכוון לישראל או לאומות העולם. למחלוקת זו קשורה מחלוקת נוספת(מחלוקת דומה מצאנו לגבי התוכחה בפרשת האזינו, ראה רש"י דברים לב מג) בהסבר היחס בין פסוק ט' לפסוקים י'- יא'.
שיטת רד"ק – העיר ישראלית
בפס' ט' מזרז הנביא את בנ"י לנטוש את עבודת האלילים, לנפץ את אבני המזבחות של עבודת העכו"ם ובזה "יכופר עוון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו". ואם לא יעשו כן, העיר הבצורה, ירושלים או שומרון, תחרב. והנוה, שהוא בית המקדש או בית המלכות, ישולח ויהיה כמדבר. שם ירעה עגל – זה פרעה מלך מצרים (רד"ק בשם אביו מוכיח זאת מהפסוק "עגלה יפיפיה מצרים") ו"כל אומה אפילו יהיו חלשים כנשים ירעו לה וישחיתו אותם". כך פירש הרד"ק שפסוקים י'- י"א הם תאור למה שיקרה לעם ישראל אם לא יחזרו בתשובה, שעליה מדבר הנביא בפסוק ט'. על כן גם סוף פסוק י"א "כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו" מדבר בעם ישרא:ל "ישראל עתה אינו עם בינות. שאילו היה עם בינות היה מתבונן בעצמו ורואה כי כל זה הרע בא לו, על שעזב את ה'".
שיטת רש"י – העיר ישמעאלית
אבל לרש"י שיטה אחרת לפירוש הפסוקים. לדעתו פסוקים י'- י"א מדברים באומות העולם. לאחר קריאתו של הנביא בפסוק ט' לעם ישראל לנתוץ את מזבחות האליל ולחזור בתשובה, מבטיחם הנביא "כי בעשותם זאת, עיר בצורה של ישמעאל תהיה בדד, והנווה יהיה משולח מיושביו, ונעזב כמדבר...", ועל כן גם גם פסוק י"א המתאר את הנשים המלקטות עצים יבשים באותה עיר מתייחס לערי הגויים וכן גם הסיפא "כי לא עם בינות הוא".
תוספת המלבי"ם
המלבי"ם מוסיף לשיטת רש"י פשט יפה בסוף הפסוק, בהתאם לפירוש רש"י על הפסוק "הבאים ישרש יעקב.. הכמכת מכהו היכהו..." שהובא במאמר הקודם. המלבי"ם מסביר את ההבדל בין ענישת ה' את הגויים שהיא ענישה מוחלטת, לעונש שמביא ה' על עם ישראל, שמגמתו להרתיעם ולהחזירם בתשובה. לפיכך מוסיף המלבי"ם גם כאן ש"יש הבדל בין ישראל שדימה אותם לכרם חמר, לבין הגויים שדימה אותם לנוה שחרב ויבשו בדיו ושורשיו באין תקוה. והטעם שלא עלתה רפואה גם למכתם ע"י תשובה מבאר 'כי לא עם בינות הוא אין בם תבונה' לשוב בתשובה. 'על כן לא ירחמנו עושהו' – ואין להם תקנה...".