בסאסאה בשלחה תריבנה – מידה כנגד מידה
מאות שנים לאחר גלות מצרים בני ישראל במצרים מנבא הנביא ישעיה, לקראת סוף הפרק, את העונש הגדול שיבוא על מצרים, ועל גאולתם של "הנדחים בארץ מצרים", הבאים להשתחוות לה' "בהר הקודש בירושלים".
ויש להבין מספר פסוקים הקודמים לנבואה זו:
הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָלְא֥וּ פְנֵי־ תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃
הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־ כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃
בְּסַּאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃
לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֺֽן־ יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל־ פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ ׀ כָּל־ אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־ גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא־ יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃
(ישעיה כז ו-ט)
לפי פירוש רש"י לפסוקים אלו, "הבאים ישרש יעקב" מתאר את התקופה הראשונה של בני ישראל במצרים: "בראשונה הבאים למצרים אשר השריש יעקב, צצו ופרחו שם עד אשר מלאו פני תבל תנובה".
ובאמת בפסוקים אלו ישנן מילים מנחות הקושרות אותן לסיפור גלות מצרים.
פסוק ו'
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" מסיפור ירידת השבטים מצרימה, מקביל ל"הבאים ישרש יעקב" בפרקנו. וכן "ותמלא הארץ אותם" מול "ומלאו פני תבל תנובה".
לביטוי "ישרש" בפרקנו אין מקבילה לשונית בסיפור גלות מצרים, אך הביטוי: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" הוא התיאור המורחב של מה שהנביא מסכם במילה אחת, "ישרש".
פסוק ז'
פסוק ז' מדבר בתקופת סוף גלות מצרים ובעונש שקבלו המצרים על ענותם את בני ישראל. השאלה "הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־ כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג?" היא, לפי רש"י, שאלה רטורית, שתשובתה ידועה: "הראיתם בגבורתי שכמכת המכה את יעקב הכיתיו, הם טיבעום במים ואני טיבעתים במים".
פסוקים ח'-ט'
הנביא ממשיך לשזור את הרעיון של מידה כנגד מידה גם בפסוקים הבאים. "בסאסאה – באותה מידה"(רש"י). סאה היא מידה, ו"סאסאה – היא מילה כפולה"(אבן עזרא), לציין שבמידה שמדדו המצרים לבני ישראל לבני ישראל – שהרגום בהשלכה ליאור – בה מדדו להם – בהשלכתם לים סוף.
ואכן המילים בפסוק זה רומזות לנסי יציאת מצרים ולעונשי המצרים. "בשלחה – כששילחה מצרים את ישראל"(רש"י) רומז ל"ויהי בשלח פרעה את העם"(שמות יג יז), "הגה ברוחו הקשה ביום קדים" מקביל לנאמר בבקיעת ים סוף: "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה"(שמות יד כא), "לכן בזאת יכופר עוון יעקב" היא הבטחת הנביא שאם בני ישראל יסירו את חטאתם וינפצו את אבני מזבחות העבודה הזרה, יהיו גם הם ראויים לניסים כמו בימי יציאת מצרים.
מידה כנגד מידה
הנביא חוזר ומדגיש את יכולתו של הקב"ה להעניש את מצרים במידה כנגד מידה. מה כל כך מיוחד במידה זו שהנביא נזקק להתפאר בה בשבחו את המקום? וכי מכה שאינה במידה שמדד האויב אין שמה מכה?
לטעמם של עובדי האלילים היה כל אל מוגבל בשטחו, "ועבדי מלך ארם אמרו אליו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו, ואולם נלחם איתם במישור אם לא נחזק מהם"(מלכים א כ כג). אם ישנו כוח המעניש מידה כנגד המידה שנלחמו בו ובעמו, אות הוא שכוח זה עליון על כל הכוחות, ושליטתו פרושה על כל הכוחות כולם. הוא "א-להי הא-לוהים", גדולתו ועליונותו מותירה לו את המותרות שבוויתור על בחירת שדה הקרב, ונתינת האפשרות לאויב לבחור ככל שרק יחפוץ, שהרי אין אויב ואין אל שמצטיין בתחום כלשהו יותר ממנו. בכל מידה שימדוד האויב בה יכנו הקב"ה.
זאת ועוד: הכלל "מידה כנגד מידה" והשימוש בו, מראים שהעונש והייסורים אינם אקראיים ולא נועדו רק כדי להציק להצר לפושע. כאשר בוחרים כעונש בייסורים שהם ממין העברה, נראה וניכר הקשר שבין החטא ועונשו, ומתברר שהעונש בא לתקן את אשר עיוות החטא. רק עונש של מידה כנגד מידה מזכיר לחוטא את חטאיו ומכוון אותו לחזור בתשובה עליהם – וזו הרי המטרה הראשונה של כל עונש. כך יכול החוטא להתנחם בעובדה שמעז יצא מתוק ושהעונש הוא אכן הוכחה ש"את אשר יאהב ה' יוכיח"(משלי ג יב).