פסוק א:ארוממך, אודה שמך. ההבדל ביניהם, הוא, כי ידוע שהשם ב"ה נעלם ונגלה, נעלם מצד עצמו, ונגלה מצד מעשיו, ההודאה לה' יבא תמיד מצד מה שהוא נגלה ונודע מצד מעשיו וחסדיו, כמ"ש הודו לה' כי טוב, הפעם אודה את ה', כי ילדה לו בן רביעי, אודך לעולם כי עשית, וכדומה, אבל הרוממות לה' יהיה מן הצד שהוא נעלם, כמ"ש ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט' ה') כי מצד עצמו נעלה מכל תהלה שאין בו השגה כלל, וע"כ אמר רם על כל גוים ה', שאין משיגים ממנו כלל, בחושבם שעל השמים כבודו, ואין משגיח בשפלים ואמר אלי אתה ואודך אלהי ארוממך (תהלות קי"ח כח) אודך מצד חסדך וארוממך מצד עצמך. זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו ב') מצד שהוא אלי ונודע לי חסדיו ונפלאותיו אנוהו בנוה שלי לבנות לו משכן שישכון בתוכנו, אבל מצד שהוא אלהי אבי, מה שאני יודע ממנו מצד הקבלה מצד עצמו אשר קבלתי מאבי, ארוממנהו, כי בזה הוא מרומם מן הידיעה ונעלה מהשגת בני אדם.
פסוק א:אמן, מקור, לאמן האמונה, ואומר לשון חיזוק כמו יתד במקום נאמן, ר"ל למען אומן וחוזק האמונה, וגם אמונה עקר ענינו ענין חיזוק שיתחזק כן בלבבו, ויאמן כן בלב שלם :
פסוק ב:מעיר, קריה, כבר בארתי למעלה (א' כו, כב ב' כד י') עיר כולל גם עיר פרזי, וקריה היא רק המוקפת חומה :
פסוק ג:עם גוים, בארתי למעלה (א' ד') כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי, וע"כ יציין לרוב את ישראל בפרטות :
פסוק ג:עז, עריצים, עריץ יציין את הגבורה לגנאי לרוב, (אבענטהייער) :
פסוק ד:דל, אביון, דל הוא המתדלדל מנכסיו, ומ"מ אינו נצרך עדיין לבריות, ואביון הוא הגרוע מעני ומך, שתאב לכל ואין לו מאומה,
פסוק ד:היית, נמשך לכל הפסוק,
פסוק ד:היית מחסה. היית צל :
פסוק ה:בציון. היובש הגדול המיבש את האדמה לעשותה ציה, וכן כפלגי מים בציון תכניע נסתר לנקבה, ומושך אחר. זרים זרם מים כמו כמהפכת זרים (לעיל א') ועיין מה שכתבתי שם. זמיר עריצים, שיר שלהם ושמחתם, או יל"פ מענין לא תזמור, יכניע חרבם הכורת גוים רבים :
פסוק ה:תכניע, יענה. ההבדל בין כנע ובין ענה שמורה גם כן לשון הכנעה, הוא, כנע ידבר מצד ההצטרפות, שנכנע השפל או החלש או העני, אל הרם והגבור והעשיר ממנו, ומ"מ בזולת ההצטרפות לא נעשה שינוי בהגוף עצמו, וע"כ בא תמיד בהצטרפות הוא יכניעם לפניך ודומי' אבל ענה היא הכנעת הגוף בעצמו עינוי ועוני וענוה והכנעת העצם גם בלי הצטרפות, אני עניתי מאד, ועניתם את נפשותיכם, טוב לי כי עניתי וכדומה, וע"כ אמר בעריצים יענה שלא לבד שיכנעו מפני ה'. אלא שיכניעם ויענה אותם בעצמם לעשותם שפלים ונדכאים :
פסוק ו:שמנים שמרים. השמנים והשמרים הם מתנגדים בקלות וכבדות, השמנים צפים למעלה על כל המשקים יען שהם המובחר ומזוכך שבמשקה והקל מכולם, והשמרים הם חלקים העבים והעכורים והגסים הצוללים כעופרת למטה, וכן רוח בני האדם יעלה הוא למעלה, המאמינים המכירים דת האמת יתרוממו יתנשאו למעלה ראש, להם יהיה משתה שמנים ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, הכופרים הזדים אשר בחשכה יתהלכו אז ישפלו ירדו יצללו כשמרים לעומק תהום רבה :
פסוק ז:הלוט הלוט, מלשון וילט פניו באדרתו, והראשון שם והשני פעל, וההבדל בין לט ובין כסה, כסה הוא המכסה בדבר הראוי לכיסוי ומיוחד לכך, ולט הוא רק המעליט ומאפיל בדבר בל יראה הגם שאינו מיוחד לכיסוי ולכן בחר פעל זה פה, שאינו כיסוי גמור, רק מסוה המכסה פניהם
פסוק ז:ובלע, נוכל לפרשו ג"כ מענין גילוי, כמו כבלע את הקדש, ה' יגלה הלט והמכסה
פסוק ז:והמסכה, מלשון אלהי מסכה לא תעשה לך, הנסוכה מלשון שולטנות כמו ואני נסכתי מלכי, ועי' לקמן (למ"ד א') לנסוך מסכה, מש"ש :
פסוק ז:העמים הגוים, כבר בארתי למעלה (א' ד') עמים חשובים מגוים כנזכר לעיל (פסוק ג') :
פסוק ט:אלהינו ה'. כבר בארתי בכ"מ כי שם הויה ידבר על הנשגב, מצד עצמו, ושם אלהים ביחוד כשבא בכינוי אל ישראל ידבר מצד הקשר שי"ל עם עמו, ע"כ למ"ש ויושיענו, אמר אלהינו ועל גודל הישועה עצמה, הזכיר שם הויה המורה על גודל כח המושיע :
פסוק ט:נגילה ונשמחה. כבר בארתי למעלה (טו י') ההבדל בין שמחה וגיל, גיל הוא מה שיגיל האדם על בשורה שנתחדשה לו כמו המוצא מציאה וכדומה, ושמחה היא שמחת הלב התמידית בעת טוב לו, והוא הפך העצבות, וע"כ אמר שעל הישועה הגדולה הזאת תחלה נגילה בעת תתחדש הישועה, וגם אח"כ יהיה לנו ממנו שמחה תמידית, כי תהיה תשועת עולמים :
פסוק י:יד ה'. מכת ידו וגבורתו, הנה יד ה' הויה במקנך
פסוק י:תחתיו. הכינוי מוסב אל ה', או תחת ההר, כי היד היא נקבה
פסוק י:כהדוש, השור"ק במקום חול"ם
פסוק י:במו מדמנה. במדמנה, בדומן, באשפה, והמ"ם של מתבן ומדמנה, הוא מ"ם ההפעיל, הנותן תבן, לעשות דומן, והאדם הפועל נקרא מדמן שעושה דומן ע"י שדש התבן ברגלים, מלת במו, הוא כמו כי תלך במו אש, כי אותיות כל"ב המשמשות יתוסף עליהם לפעמים ההברה מו, כי ירבו בניו למו חרב, וכן כמו כמוהם כמו הם :
פסוק יא:ארבות. מענין מארב, הנלחמים בידיהם צריך לשכל את ידיו ע"י תחבולות להתגבר על יד חברו, וכאילו אורב בידיו לאחוז הנלחם ולתפשו :
פסוק יב:ומבצר. ממה שהתחיל לדבר בנכח נראה כי מבצר שם עיר בצר ובצרה אשר באדום, שנקראת בשם בצרה על שהיתה עיר מבצר, וכן בתהלות (ק"ח) מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום לדעתי ר"ל עיר בצרה אשר באדום, ובזה תגביל המליצה :
פסוק יב:השח, השפיל. עיין לקמן (כ"ו ה') :