היחס לבעלי חיים

וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־ כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־ גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃
וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־ תֶּֽבֶן׃
וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־ חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃
(ישעיה יא ו-ח)

אחד מן הנושאים שחשוב לברר מבחינה מוסרית, מהו היחס הראוי על פי התורה כלפי בעלי חיים. לשם כך נקדיש סדרה של הלכות, ותחילה נבאר את הכלל.

היסוד הוא שיש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, וישנו איסור מן התורה לצער בעלי חיים. ולא רק לצער אותם אסור, אלא אף מצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער, כפי שלמדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער. ומכאן למדנו שבכל עת שאדם רואה חיה סובלת, וביכולתו לעזור לה, מצווה עליו לנסות להצילה ממצוקתה.

ולכאורה קשה, שאם כן איך אנחנו שוחטים בהמות, חיות ועופות, ואוכלים מבשרם, הלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבעלי חיים, אזי צרכי האדם קודמים. שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי. אבל שלא לצורך חיוני לאדם, אסור לצער בעלי חיים.

ומאחר שהבשר נחוץ מאוד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלן. בנוסף לכך, ישנו ספק מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה, שיתכן שרגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל.

ואמנם בדורות הראשונים נאסר על אדם הראשון לאכול בשר. ואף שנאמר (בראשית א, כח): "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", הכוונה היא שלפי סדר הבריאה ראוי שבעלי החיים ישמשו את האדם, שכן האדם נזר הבריאה, אבל נאסר עליו להתאכזר כלפיהם, וכן נאסר עליו להורגם כדי לאוכלם.

אבל, בעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה, האנשים נעשו פחות מוסריים, טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והן החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. במצב הזה, מוטלת על האדם חובה לתקן תחילה את יסודות המוסר ביחסים שבין בני האדם, שלא לגנוב ולא לעשוק, וקל וחומר שלא להרוג. ורק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו תיבנה כראוי, ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, נוכל להמשיך להתעלות ביחסינו המוסריים כלפי בעלי חיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין החיות ובין האדם שנברא בצלם אלוקים, כדי להדגיש את ייעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ולרוממו. ולכן לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, כפי שנאמר לנח: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ג; סנהדרין נט, ב).

וצריך להוסיף ולהסביר, שבעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שקדמו למבול – הטבע עצמו השתנה. כלומר הנפילה המוסרית השפיעה על כל מערכות החיים, ובכלל זה גם על מערכת התזונה. עד דור המבול יכלו בני האדם להפיק את כל צרכי מזונם מן הצומח, ואילו לאחר החטא והתמוטטות מערכות הטבע – הצומח כבר לא הספיק לאדם, ולכן התיר הקב"ה לנח ובניו לאכול בשר בהמות, עופות, חיות ודגים. כלומר, הנפילה המוסרית של העולם יצרה מצב אקולוגי חדש לגמרי, שבו הננו מוכרחים לעשות דברים המנוגדים לאידיאל השלם. בנוסף לכך, במצב הנוכחי של העולם, אם נחדל מאכילת בשר, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים שאנו רגילים לאכול מבשרם. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לשימושו של האדם, אזי מספרם באוכלוסיית החי בעולם יקטן מאוד. שכן כיום הם מתרבים מאוד בהשגחת האדם, אבל אילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט.

אבל בכל זאת, הננו זוכרים כי במצב השלם, לפני החטא, נצטווה אדם הראשון שלא לאכול מן החי. ועל כן אנחנו יודעים שלעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, השמיים והארץ יתחדשו, וטבע האדם והחי ישתנה ויתרומם, ואז נחזור לאותה רגישות מוסרית עליונה, שעל פיה אסור יהיה להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב').

רחמנות על בעלי חיים

בתלמוד (ב"מ פה, א) מופיע סיפור מופלא שמסייע בהבנת היחס שראוי שיהיה לנו כלפי בעלי חיים. רבי יהודה הנשיא, היה אחד מגדולי הדורות. מפעלו הגדול – עריכת המשנה – הוא היסוד ללימוד תורה שבעל פה. עליו גם נאמר שזכה לתורה וגדולה במקום אחד, שהיה תלמיד חכם גדול וגם עשיר מופלג ובעל מעמד אצל מלכות רומא.

פעם אחת לקחו עגל לשחיטה, ואותו העגל הרגיש בדבר, וכדי להימלט ממר גורלו, ברח והחביא ראשו בין כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר רבי לעגל: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורין קשים. וכך שלוש עשרה שנה סבל רבי מכאבי חניכיים, ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה (עכברוש), ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". באותה שעה אמרו בשמים, הואיל ורבי גילה רחמים מרובים על בעלי חיים, ראוי שאף עליו ירחמו, ונסתלקו ממנו ייסוריו.

ואף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, באו חכמים ללמדנו בסיפור זה, שמכל מקום ראוי להצטער מעט על כך שהננו נאלצים להורגם. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. אבל מצד האמת האידיאלית ראוי שנצטער מעט בעת שאנחנו רואים את סבלם של בעלי החיים. ולכן נענש רבנו הקדוש בייסורים כשלא ריחם על אותו עגל, כי לפי רום מעלתו וחסידותו מן הראוי היה שירחם על העגל, ויתן לו להתחבא מעט תחת כנפי בגדו, עד שיירגע ויתרצה. וכשהתעלם מצערו וגרשו, הענישוהו בייסורים. וכשחזר לגלות את רחמיו על בני החולדה הקטנים, חזרו וריחמו עליו מן השמים (ע"פ דברי הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א').

ויש להדגיש, שדווקא מפני שרבי היה אדם גדול – דקדקו עימו יותר. שכן כל חפצו ורצונו של אדם גדול, הוא להתעלות במעלות המוסר, עד שיהיה זך ומושלם, ועל כן הצדיקים שמחים בייסורים שבאים לזככם ולטהרם. וכן מסופר שרבי יהודה הנשיא עצמו היה מבקש בתפילתו שאם מן השמיים רואים שהוא צריך להזדכך יותר, שיבואו עליו ייסורים. וכיוון שייסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חז"ל, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, לא היה העולם נצרך לגשמים (ב"מ שם).

לענייננו למדנו מדברי חז"ל אלו, שיש לפתח את הרגש הטבעי של הרחמנות כלפי בעלי חיים, ואף שכיום הננו רגילים לאכול מבשרם, מן הראוי לדעת שאין זה האידיאל, ויש לנסות להקל מצערם של בעלי החיים. ולעתיד לבוא, כשהעולם כולו יתוקן, נזכה להתעלות לאותה הרמה של אדם הראשון, ולא נצטרך לפגוע בבעלי חיים כדי לאכול מבשרם.

הנהגות חסידות באכילת בשר

בהלכות הקודמות למדנו שמלכתחילה על פי האידיאל הבראשיתי, אסור היה לאדם להרוג בעלי חיים כדי לאוכלם, כפי שמבואר בתלמוד (סנהדרין נט, ב). ורק לאחר חטא אדם הראשון, וחטא המבול, ירד העולם ממדרגתו, ובכלל זה גם החיות נעשו מגושמות יותר, חוק הטבע גבר, ואף החיות החלו טורפות זו את זו, ואז הותר לאדם לאכול מן החי.

ובשבתות ובימים טובים אף ישנה מצווה לאכול בשר. שכן מצווה מן התורה לשמוח ביום טוב, ורוב רובם של האנשים שמחים על ידי שתיית יין ואכילת בשר (באו"ה תקכט, ב, ד"ה 'כיצד'). וכן בשבתות ישנה מצווה להתענג, והואיל ורוב בני האדם מתענגים באכילת בשר ושתיית יין, על כן ישנה מצווה לאכול בשר בשבת (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א). ובזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר קרבנות מסוימים.

ולכאורה יש מקום לשאול, הואיל ולמדנו שמלכתחילה אסור היה לבני האדם לאכול בשר, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה כיום למצווה?

התשובה הפשוטה היא, שכיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה עלינו לשמוח בשבתות וימים טובים, והבשר גורם לשמחה, ממילא מצווה לאוכלו.

אבל ישנו ביאור מעמיק יותר של חכמי הקבלה, לפיו במצבנו המוסרי הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר. והעניין הוא, שלפי דברי האר"י הקדוש, בעקבות החטא, כל העולם ירד ממדרגתו, הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם ונתערב בהם רע. וכן לגבי הבהמות, נתערב בהן הרע, ועל ידי שיהודי אוכלם בקדושה – הרע שבהם נפרד מהטוב, והטוב הולך ומתעלה על ידי האדם. שכשהאדם אוכל מן הבהמה, החלק הרע שבה יוצא כפסולת בבית הכסא, והטוב שבה נספג בגופו והופך לאנרגיה הנותנת כח לעשיית מעשים טובים, וכך הבהמה מתעלה למדרגת אדם. וכן הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכך כאשר בני האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', על ידי סולם המזון הם מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה.

ובמיוחד כאשר אוכלים בשר בסעודות שבת ויום טוב, או בסעודות מצווה, אז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אח"כ כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. ועל כן היו חסידים שנמנעו מאכילת בשר בסעודות רשות. שכן מגמתם היתה שכל אכילתם תהיה אך ורק למצווה, וכל זמן שלא ברור לחלוטין שהבשר מתעלה על ידי אכילתם, ממילא חוזרת למקומה הבעיה המוסרית הקיימת בעצם הריגת העופות והבהמות כדי לאוכלם.

לפי זה מובן מה שאמרו חכמים, שמצד המוסר, אסור לעם הארץ רשע לאכול בשר (פסחים מט, ב). והטעם לכך, שאדם שאין בו תורה ומידות טובות, והוא שונא תלמידי חכמים ואנשי מעלה, אינו נחשב למעולה יותר מן הבהמות, ועל כן אין לו זכות להורגן ולאוכלן.

זהו באופן כללי יחס חכמים לאכילת בשר בתקופתנו. ואע"פ כן ישנם יחידים, שרגש המוסר העדין נגע לליבם, וקבלו על עצמם שלא לאכול בשר כלל. ואף שלכאורה על פי דברי הקבלה, מן הראוי בסעודות מצווה לאכול בשר. מכל מקום היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות, וראו בזה משנת חסידים (שדי חמד מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק מכנה אותם אידיאליסטים קיצוניים. אבל ההדרכה הכללית, לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', לעסוק בעיקר בתיקון המוסר שבין אדם לחבירו, ולאכול בשר בסעודות מצווה.