א וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃ ב וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְהוָ֑ה ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְהוָֽה׃ ג וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא־לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃ ד וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע׃ ה וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃ ו וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ ז וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן׃ ח וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ ט לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃ י וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שֹׁ֣רֶשׁ יִשַׁ֗י אֲשֶׁ֤ר עֹמֵד֙ לְנֵ֣ס עַמִּ֔ים אֵלָ֖יו גּוֹיִ֣ם יִדְרֹ֑שׁוּ וְהָיְתָ֥ה מְנֻחָת֖וֹ כָּבֽוֹד׃ יא וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יוֹסִ֨יף אֲדֹנָ֤י ׀ שֵׁנִית֙ יָד֔וֹ לִקְנ֖וֹת אֶת־שְׁאָ֣ר עַמּ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁאֵר֩ מֵאַשּׁ֨וּר וּמִמִּצְרַ֜יִם וּמִפַּתְר֣וֹס וּמִכּ֗וּשׁ וּמֵעֵילָ֤ם וּמִשִּׁנְעָר֙ וּמֵ֣חֲמָ֔ת וּמֵאִיֵּ֖י הַיָּֽם׃ יב וְנָשָׂ֥א נֵס֙ לַגּוֹיִ֔ם וְאָסַ֖ף נִדְחֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּנְפֻצ֤וֹת יְהוּדָה֙ יְקַבֵּ֔ץ מֵאַרְבַּ֖ע כַּנְפ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יג וְסָ֙רָה֙ קִנְאַ֣ת אֶפְרַ֔יִם וְצֹרְרֵ֥י יְהוּדָ֖ה יִכָּרֵ֑תוּ אֶפְרַ֙יִם֙ לֹֽא־יְקַנֵּ֣א אֶת־יְהוּדָ֔ה וִֽיהוּדָ֖ה לֹֽא־יָצֹ֥ר אֶת־אֶפְרָֽיִם׃ יד וְעָפ֨וּ בְכָתֵ֤ף פְּלִשְׁתִּים֙ יָ֔מָּה יַחְדָּ֖ו יָבֹ֣זּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶ֑דֶם אֱד֤וֹם וּמוֹאָב֙ מִשְׁל֣וֹח יָדָ֔ם וּבְנֵ֥י עַמּ֖וֹן מִשְׁמַעְתָּֽם׃ טו וְהֶחֱרִ֣ים יְהוָ֗ה אֵ֚ת לְשׁ֣וֹן יָם־מִצְרַ֔יִם וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ עַל־הַנָּהָ֖ר בַּעְיָ֣ם רוּח֑וֹ וְהִכָּ֙הוּ֙ לְשִׁבְעָ֣ה נְחָלִ֔ים וְהִדְרִ֖יךְ בַּנְּעָלִֽים׃ טז וְהָיְתָ֣ה מְסִלָּ֔ה לִשְׁאָ֣ר עַמּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יִשָּׁאֵ֖ר מֵֽאַשּׁ֑וּר כַּאֲשֶׁ֤ר הָֽיְתָה֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל בְּי֥וֹם עֲלֹת֖וֹ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ואחרי שנבא על החרבן נבא על הגאולה והנחמה והוא אומרו (א) ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, שזכר ראשונה ענין מלך המשיח, ואחר כך יזכור גאולת האומה, ואמר מלת יצא בחוטר כאלו הוא יוצא מתחת לארץ, והוא הדבר הנשאר מהעץ הנכרת, ואחר זמן רב מאותו שורש שנשאר תחת הארץ יצא חוטר אחד, כן ישראל אף על פי שיהיו בגלות נכרתים ונלקים בכמה צרות, יש לעץ תקוה כי נשאר הגזע והשורש, ומשם יצמח חוטר וענף אחד מיוחד, ישובו יושבי בצלו שהוא מלך המשיח והנה ייחס אותו אל ישי, אם לפי שישי היה צדיק גמור ולא חטא מימיו, עד שאחז"ל (ב"ב יז, א) שהוא מת מעוטיו של נחש, רוצה לומר בגזרת אדם הראשון לא בעבור חטאו, ולכן ייחס מלך המשיח אליו, לפי שינוח בו דעת ויראת ה' כמו שיזכור, גם אפשר לומר שבעבור שמלך המשיח יקרא דוד, כמו שאמר (יחזקאל לז, כה) ודוד עבדי נשיא להם לעולם, לכן לא אמר חוטר מגזע דוד, אבל אמר מגזע ישי כאלו הוא יהיה דוד עצמו, שיצא ממתני ישי ומשרשיו, ואמר שרשיו בלשון רבים רומז לדוד ולשלמה בנו, כי הנה ימצאו במשיח שלמות הדעות ושלמות המדות שהיו בדוד ושלמה והותרה בזה השאלה הב'. אמנם באיכה רבתי דרשו והלבנון באדיר יפול על מלך המשיח שיפול בידו ירושלם בזמן הגאולה כשירבו המלחמות בעולם, וכפי זה הדעת יהיה פירוש הכתובים האלה שאחרי שזכר גלות השבטים, זכר אחריו נבואת קיבוצם וגאולתם, באמרו שבזמן הגאולה תהיה ותחזק מלחמה עצומה בין אומות העולם אלו עם אלו על אדמת הקדש, ויפלו בה גוים עצומים חרב איש באחיו, ועל זה אמר הנה האדון ה' צבאות, רוצה לומר אדון כל הארץ ואדון צבאות ישראל, מסעף פארה במערצה רוצה לומר שיחריב סעיפי העולם וגדולי האומות בכחו ובגבורתו האלהית, באופן שהרמים והגבוהים מהם ישפלו, ונקף סבכי היער שהם האומות בברזל, רוצה לומר שימיתו אלו לאלו בחרב, ואז הלבנון שהוא ירושלם או בית המקדש, באדיר יפול שהוא הקדוש ברוך הוא אדיר האדירים, או מלך המשיח, שתפול העיר בידו, ולא תהיה עוד בידי אויבים, לפי שאז מתוך אותה המלחמה יתגלה מלך המשיח, כמו שאמרו בפרקי ר' אליעזר, ולכן סמך הכתוב אליו ויצא חוטר מגזע ישי, וגם זה פירוש נכון הוא, ואמנם ענין המלחמה הזאת יתבאר אחרי זה בפרשת קרבו גוים לשמוע (ישעיה לד, א):
פסוק ב:
ונחה עליו רוח ה' וכולי עד סוף הנבואה. זכר הנביא בנבואה הזאת עשרה תוארים שימצאו במלך המשיח, והם תנאים הכרחיים במלכותו ובגאולה העתידה, שמבלתם אי אפשר שיהיה הוא משיח, ולא שתקרא גאולתו גאולה אמתית.
פסוק ב:
האחד בייחוסו ומשפחתו, שיהיה מזרע דוד מגזע ישי החסיד, ונצר משרשיו השלמים דוד ושלמה והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן המלכות והממשלה באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה, ומכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו, ויעדו שכסאו יהיה נצחי לעד ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו של דוד ולא מזרעו אחר, וישב במקומו ובכסאו ויקרא בשמו, ומזה יראה שלא נתקיימה הנבואה הזאת בזמן בית שני, כיון שלא היו מלכים אז מזרע דוד, כי אם פעמים מזרע אהרן הכהן, ופעמים משאר השבטים, וגם מן הגרים כהורדוס וזרעו שהיתה אמו אדומית.
פסוק ב:
התואר והתנאי הב' הוא במדרגת נבואתו שתהיה בעליונה שבמדרגות הנבואה, וכמו שדרשו חכמים ז"ל (ילקו"ש תע"ו בשם תנחומא) על (ישעיה נב, יג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה (עד) מאד, ירום מאברהם ונשא ממשה וגבה ממלאכי השרת, וכמאמר זה הנביא עליו, (שם מב, א) הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי נתתי רוחי עליו, עד שמפני נבואתו יהיה יודע סתרי לבות בני אדם, כמו שנאמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ושפט בצדק דלים, רוצה לומר שיהיה שופט כפי האמת ולא כפי המפורסם, וכל זה מורה על מעלת נבואתו, ועליה אמר כאן ונחה עליו רוח ה', ומזה התבאר שלא נתקיימה הנבואה הזאת, לא בחזקיהו כי הוא לא היה נביא, ולא בדור בית שני, כי לא היתה בהם נבואה ולא רוח הקדש כמו שקבלו חכמים ז"ל (יומא כא, ב).
פסוק ב:
התואר והתנאי הג', בחכמתו כמו שאמר רוח חכמה ובינה וגו', שמאמר ונחה עליו מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ונחה עליו רוח ה', ונחה עליו רוח חכמה ובינה וגומר, והנה אמר רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', שהם ג' רוחות, וששה שלמיות, שנים מהם בכל רוח, והיה ראוי שיאמר רוח בכל אחד מהם להעיד על ענין אמתי, והוא שאנחנו כאשר נתבונן היטב, נמצא במעלות השכליות עם כל שלמותם ג' חסרונות, האחד שהשלם בעיוניות יבין מועט במדותיה, כי בהיותו טרוד בשכל העיוני, ימעט התבונה במעשי, והחסרון השני הוא שנמצא תמיד המשתלם בשכל המעשי בעצותיו ותחבולותיו, לא יהיה בעל גבורה וחוזק האיברים כי על המעט השליט הטבע, אדם אחד בכחות הגופניות והשכליות יחד, והחסרון השלישי הוא שהמשתלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית עד שלזה צוה שלמה (קהלת ז, טז) ואל תתחכם יותר למה תשומם. האמנם הגיד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותו בדרך נס, לא ימצאו בו אחת מהחסרונות האלה, כי הוא בהשתלם בשכל העיוני, ישתלם גם כן בתבונה המעשית, והוא אומרו רוח חכמה ובינה, רוצה לומר שיהיה כולל בחכמת העיונית ובמעשית יחד, גם לא ימצא בו החסרון השני כי יהיה רוחו רוח עצה וגבורה, כלומר שבהיותו שלם בכחות הנפשיות ישתלם גם כן בגבורה גופנית, גם לא ימצא בו החסרון השלישי, והוא אומרו רוח דעת ויראת ה', רוצה לומר שעם רוב ידיעתו ועיונו, לא יתערב בו דבר מאמונה כוזבת, אבל כל עיוניו יהיו ביראת ה', הנה אמר כל זה כנגד החכמה שלא ימצא בחכמתו דבר מנגד וחסר כלל מכל החסרונות המורגלים בין האנשים, ולהיות נכללים בשלשת הסוגים האלה, זכר אלה שלשה מיני הרוח בלבד, ולא זכר רוח משפט ולא שלמות אחר, לפי שהיה כאן הדבור בחכמתו לא זולת זה, והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הג', וגם התואר הזה המופלג לא נמצא בימי חזקיהו, ולא בשוטר ומושל ומלך מבית שני, אבל הוא עתיד להמצא במלך המשיח.
פסוק ב:
התואר והתנאי הרביעי שימצא במלך המשיח הוא, היותו כובש את יצרו, ונבדל ונפרש מכל תאוות הגשמיות, ולכן רוב כלל השתמשותו בכחותיו הנפשיות, לפי שלא יטה אל ההנאות הגשמיות, וידוע שמחמשת החושים היותר גס וחוטא שבהם, הוא חוש המשוש אשר הוא חרפה לנו, ולכן נפלו בו אזהרות העריות כולם, ואחריו חוש הטעם שהוא גם כן משוש מה, אבל מיוחד בדברים הנטעמים, וזה גם כן עב וגס מאד ובו נפלו אזהרות המאכלות האסורות ויין נסך ושאר הדברים, ושני החושים האלה אין ספק, שהיו כלל הנביאים וגם החכמים השלמים מרוחקים מהם, לגסותם וחרפתם כי רבה היא, ולכן לא יוחסו דבר מאלה בספרי הקדש לאלוה יתברך חלילה כמו שזכר הרב המורה, אמנם החוש השלישי שהוא הריח הוא יותר רוחני, ולכן ישיג מוחשיו, אף על פי שלא ימששם, כי אם בהתרחקו מהם וכבר יוחש לשם יתברך כמו שאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח, והנאת החוש הזה הוא נאות למלכים ויועצי ארץ, וכמאמר הממשל (שה"ש ד, א) באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי, ואמנם שאר החושים שהם הראות והשמע הם יותר רוחניים, ולכן ישיגו מוחשיהם ממרחק יותר רחוק, והיו שני החושים האלה מיוחדים ומיוחסים להשלמת הכח השכלי, כמו שפירשתי במה שעבר, ולפי שכל נמצא ישתוקק יותר אל הדבר שהוא יותר נכבד, לכן היה האדם כוסף יותר שני החושים האלה מזולתם, ושלמה על זה אמר (משלי כ, יב) אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, ולהיות השמע יותר הכרחי בקנין החכמה, אמר (שם טו, לא) אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ובספר שיר השירים אמר מסכים לזה לענין הנפש (ב, יד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך וגומר, הנה התבאר מכל זה מעלת שני החושים הדקים האלה, ובזה האופן היו שני החושים הגסים בתכלית החמריות והגסות, רוצה לומר המשוש והטעם, והשנים היותר דקים בתכלית הדקות וההפשט החושיי, והם הראות והשמע והיה אם כן חוש הריח כממוצע ביניהם.
פסוק ב:
וזכר הנביא כאן, שמלך המשיח לא די שלא תהיה נטייתו לחושים הגסים השנים כשאר בני אדם, אבל אף בענין הריח שהוא יותר דק מהם לא ישמש בו, כי אם ביראת ה', לא כיתר המלכים והשרים שיתבשמו ויהנו מדברים המורחים והמבושמים מאד, וזהו אמרו (ג) והריחו ביראת ה', וזכר שאף משני החושים הנשארים, שהם נאותים להשגת התכלית, הנה לא ישתמש מהם כל כך, וזהו לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח וכמו שאפרש. ואפשר לפרש והריחו מלשון ריוח והצלה, כי שרשו רוח והיו"ד והוא"ו מתחלפות, כי הם מאותיות אהו"י, יאמר שעם היות דרך המלכים ומנהגם, להרויח עצמם ולהתעדן בענינם המורגשים ובהנאות הגשמיות, כמאכל והמשתה והמשגל והגנות והפרדסים וצידת החיות והעופות, הנה מלך המשיח לא יהיה כן, אבל כל הרוחתו ועידונו יהיה ביראת ה' בקיום התורה והמצות ולא בהבלי העולם, ויש מפרשים והריחו מלשון דבור כמו (איכה ג, נו) לרוחתי לשועתי וכן (איוב יט, יז) רוחי זרה לאשתי (יגיד), כי כל דבריו ומאמריו יהיו ביראת ה', ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון, וגם התנאי הזה כי לא נמצא שמה החסידות באותו גבול מופלג.
פסוק ב:
התואר והתנאי החמשי הוא בענין המשפט, שיהיה מלך המשיח רודף צדקה ומשפט, וכבר ביאר הנביא בפרשה השנית, (לעיל ב, ד) ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, ואחר זה אמר גם כן (לקמן מב, א) נתתי רוחי עליו ומשפט לגוים יוציא וגומר, ואמר (שם פסוק ד) עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו מורה, שיהיה בעל משפט לא לבד בקרב עמו כי אם גם בכל האומות, וביאר בכאן שעם היות שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושהאדם יאמין לדברי חברו, ופעמים ישמעו האנשים הצדיקים הטובים שמועה לא טובה מאדם מה, ויטה לבבם ויוכיחום עליו קודם שידעו האמת, אם נעשתה התועבה ההיא אם לא, ואולי שכפי האמת אינם אשמים בדבר, הנה מלך המשיח לא יהיה כן, כי הוא לא למראה עיניו ישפוט, וגם לא למשמע אזניו יוכיח בני אדם, אבל ידע הדברים בנבואתו כיד אלהיו הטובה עליו.
פסוק ד:
ושפט בצדק דלים בענין המשפט, ובענין התוכחה והלמוד יוכיח במישור לענוי ארץ, רוצה לומר כי אם היה שופט, כפי מה שיראה בטענות הבעלי דינין ודברי העדים, אולי יחטא בשפתיו, ואם יוכיח האדם כפי מה שישמע ממעשיו, אולי ינקש באמרי פיו, אבל בהיות משפטו ותוכחתו כפי נבואתו, ישפוט בצדק דלים ולא יחטא במשפטו, ויוכיח במישור לענוי ארץ, ולא ישגה בתוכחתו, וזכר העניים והדלים, וכל שכן העשירים והשרים. ויש מפרשים ושפט בצדק דלים שמלך המשיח דל לא יהדר בריבו, אבל עם כל דלותו ישפוט אותו בצדק, ושיוכיח את העשירים לענוי ארץ, רוצה לומר בעבור ענוי הארץ כשיגזלו אותם העניים יוכיחם על זה, וגם התנאי הזה לא נמצא בבית שני, כי שמה רבו הפריצים ותהי האמת נעדרת, ואין חסד ואין משפט בארץ.
פסוק ד:
התואר והתנאי הששי הוא בענין הנסים והנפלאות שיעשה מלך המשיח כנגד הטבע, כי מפני דבקותו בשם יתברך, יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ, וכבר נבא הנביא יואל שבזמן הגאולה, תתרבה הנבואה והנסים בקרב הארץ, שנאמר (יואל ג, א - ב) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון ובחוריכם חזיונות יראו, וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי ונתתי מופתים בשמים ובארץ וגומר וראוי היה להיות כן לפי ששני החסדים האלה עשה השם יתברך עם עמו להפליא, והם, האחד בתתו להם נבואתו, לא עשה כן לכל גוי, וכמו שדרשו (ברכות ז, א) על (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך בקש משה שלא ישרה הקדוש ברוך הוא נבואתו אלא על ישראל, והב' במעשה הנפלאות, וכמו שיעדו (שמות לד, י) כנגד כל עמך אעשה נפלאות, וכאשר בית קדשנו ותפארתנו היה לשרפת אש נעדרו ממנו שניהם, וכמו שאמר המתרעם על זה (תהלים עד, ט) אותותינו לא ראינו אין עוד נביא וגומר, ולכן היה משורת הדין, שבשוב ה' את שיבת ציון ישובו שני הדברים ההמה לקדמותם, רוצה לומר הנבואה והנפלאות, ולכן אחרי שיעד הנביא בכאן על נבואת מלך המשיח, ייעד שיעשו נסים ונפלאות, והוא אמרו והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, רוצה לומר שכאשר תמרוד ארץ מה במצות מלך המשיח, לא יצטרך לאסוף חיל ללכת להלחם בה, כי הוא בשבט פיו יכה אותה מכה רבה מבלי חרב וחנית, ואם איש אחד יחטא ויצטרך כפי הדין להמיתו באחת ממיתות בית דין, לא יצטרכו אנשים וכלים לעשותו, כי הוא עצמו ברוח שפתיו ימית הרשע ההוא ויענישהו, כי בהיותו גוזר על גוי ועל ממלכה או על איש מיוחד שימות, תרד אש מן השמים וישרפהו, או תבקע האדמה ותבלע אותו, או ימיתהו האריה והנחש ושאר הדברים משלוחי ההשגחה כמו שהיה ענין אליהו שאמר (מל"ב א, י) תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך, וכן באלישע (שם ב, כד) ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער, וכן אמרו במדרש אומרים למשיח מדינה פלונית מרדה בך, והוא אומר יבא גובאי ויחריב אותה, והתנאי הזה גם כן מבואר שלא היה בזמן בית שני, כי לא נעשו שמה נסים ונפלאות ולא מתו הפריצים ברוח פי המלך אשר שם.
פסוק ד:
התואר והתנאי השביעי הוא ברוב השלום שיהיה בימיו בכל הארץ, וכמו שיעד עליו בפרשה השנית (לעיל ב, ד) ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ולפי שהמלחמות בין האנשים לא יהיו כי אם לאחת משתי סבות, אם כדי לגזול אלו לאלו, ומפני החמס אשר ביניהם יבאו למלחמה, ואם בסבת הדתות והאמונות כרוב מלחמות אדום וישמעאלים, שהם בסבת חלוף האמונות אשר ביניהם, לכן אמר כדמות הקדמה למה שיאמר אחר כך, (ה) והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, רוצה לומר שבימות המשיח ישובו הדברים לאיתנם הראשון, (ו) שלא יטרפו הבעלי חיים הטורפים, ולא יהיו נטרפים הבעלי חיים הבייתיים, אבל ישבו כולם בשובה ונחת, ושיהיה זה בלבד בארץ ישראל, כמו שאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי שם יהיה פעל הנס ההוא, והיה הנס הזה מורה על רוב השלום, לא בלבד בין האנשים, כי אם גם בין הבעלי חיים הבלתי מדברים, וגם לפי שהבעלי חיים הטורפים עשאם האלקים כלי השגחתו להעניש בהם את הרשעים, ולכן בהיות שמלך המשיח ימית הרשעים ברוח שפתיו, ויתבטלו המלחמות והחמס והרשע מן הארץ, לכן לא יצטרכו אותם האריות והדובים והצפעונים ושאר הבעלי חיים הממיתים, וזהו אמרו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי בעבור ששם יהיה משפט המשיח והנהגתו, ולמה יקשה על הרב המורה לפרש הייעוד הזה כפשוטו, והנה התורה יעדה (דברים ז, כ) וגם את הצרעה וגומר, וכתיב (ויקרא כו, כב) והשלחתי בכם את חית השדה וגומר (דברים כח, מב) כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל, ובהפך אמר בברכות (ויקרא כו, ו) והשבתי חיה רעה מן הארץ, ואמר (הושע ב, כ) וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, ונאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, וזה כולו מוכיח שברצות ה' דרכי איש, גם הבעלי חיים הטורפים המזיקים לא יזיקוהו, לפי שהם כלי השגחתו, וחטא ממית ואין ערוד ממית, כמו שאמר השלם רבי חנינא בן דוסא, (ברכות לג, א) ומי שיכחיש הנס הזה, מה יאמר לענין דניאל בגובא די אריותא (דניאל ו, יז - כג) האם יפרשהו גם כן בענין המשל, זה אי אפשר אלא שהדבר כפשוטו, וכן אמרו בתורת כהנים (בחוקתי ח) וגר זאב עם כבש, זהו שאמר הכתוב (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו, ובאו שם על זה שתי דעות, האחד משביתן מן העולם, והאחר משביתן שלא יזיקו, ובין למר ובין למר הבינו הנס הזה כפשוטו, וכבר אמרו במשנה דאבות (פ"ה מ"ז) שלא הזיקו מעולם נחש ועקרב בירושלם, ומה המונע שלא יהיה כזה, ויותר מזה לימות המשיח שתמלא הארץ דעה את ה', והנה הידיעה בהפכים אחת, ואם במצרים לרשעת פרעה וסכלותו בדברי השם, בא הערוב על ארצו להשחית, לימות המשיח שתמלא הארץ דעה את ה', למה לא יסור רוע הבעלי חיים המשחיתים, ופירוש ומריא הוא מין ממיני השור וחלבו אסור.
פסוק ח:
וחור פתן הוא הפה או האף, ומאורת הוא העין שהיא בעלת האור, והענין שהיונק ישעשע עם הפתנים הממיתים, ויכניסו ידיהם בפיהם ובאפיהם ובעיניהם ולא יזיקו להם, והסתכל אמרו ואריה כבקר יאכל תבן, וענינו אצלי שאכילת הבשר לבעלי חיים, מוליד בו אכזריות חמה ותכונה רעה, עד שמפני זה היו הבקר והצאן וכל הבעלי חיים האוכלים עשב הארץ, אם לח ואם יבש כתבן, הם שלמים וכן רבים לא ירעו ולא ישחיתו, וכן בעופות כצפור והתור ובן היונה והתרנגולים הזנים מהעשבים והחטה, אינן דורסים ולא טורפים, אמנם הבעלי חיים הדורסים והעופות הטורפים, הם כלם ניזונים מהבשר, ולכן היה בהם מהאף והזדון והאכזריות הנמרץ, ולהיות הדבר הזה אמתי בעצמו, כשנתן הקדוש ברוך הוא רשות לנח ולבניו לאכול בשר אמר (בראשית ט, ה) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מפני שחשש שמפאת האכזריות והזדון אשר יתילד בהם מאכילת הבשר יהרגו איש לאחיו, ולכן אמרו חכמים ז"ל (חולין פ"ד א) שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, ובעבור זה ייעד הנביא שבימות המשיח האריה כבקר יאכל תבן ר"ל, שמזה יזון לא מאכילת הבשר. ולכן לא יהיה בו אכזריות חמה ושטף אף, (ט) ולא ירעו ולא ישחיתו, והותרה בזה השאלה הה'. ומבואר הוא שאם היה התנאי הזה משל לרוב השלום, לא נמצא בבית שני, כי שם נתוספו הקטטות והמלחמות, ואם היה כפשט הכתובים, כל שכן וכל שכן שלא נמצא זה הנס המופלא בזמן ההוא.
פסוק ח:
התואר והתנאי השמיני שימצא במלך המשיח הוא (י) שאליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד, רוצה לומר שלא בלבד יכנעו אליו בני ישראל, אבל גם שאר האומות יהיו נכנעים תחתיו, וכמו שאמר הזקן (בראשית מט, י) ולו יקהת עמים ואמר הנביא (לעיל ב, ד) ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וגומר, ואמר (לקמן מב, ד) ולתורתו איים ייחלו, וכמאמר הנביא צפניה (ג, ט - י) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד, מעבר לנהרי כוש עתרי בת פוצי יובילון מנחתי, ולזה יעד בכאן במלך המשיח, שהוא הנצר היוצא משרש ישי, הוא יעמוד לנס עמים כי כל יושבי תבל ושוכני ארץ יביטו בו, וילכו אחריו ויתמהו ממעשיו, כמו שיביטו האנשים בנס, שאחריו ילכו במלחמה כל אנשי המחנה, וזהו אליו גוים ידרושו כי ידרשו אותו, והוא לא ילך לדרוש אותם, וזהו אמרו והיתה מנוחתו כבוד רוצה לומר שלא יקנה הכבוד והשם הטוב מתוך המלחמות אשר יעשה, כי הם ידרשו אותו ויהיה הכל בשלוה לפניו, ועם כל זה מנוחתו מהמלחמות תהיה אליו כבוד גדול, יותר מהכבוד שקונים שאר המלכים במלחמות ובהליכתם הנה והנה. והנה קרא למלך המשיח שרש ישי, עם היות שקראו למעלה חוטר ונצר, לפי שלמעלה ביאר משפחתו ויחוסו, והוא היותו כבן ישי עצמו שהוא דוד, ולכן קראו חוטר היוצא מהגזע, ונצר שהוא הענף הגדול הפורה משרשיו, אמנם כאן יעדו שיאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ובערך הבנים אשר יצאו ממנו ויעמדו במקומו ותחת אבותיו יהיו בניו קראו שרש ישי, רוצה לומר שיהיה הוא שורש לבניו שיצאו מחלציו מלכים, כמו שהיה ישי שרש לכל מלכי בית יהודה, ואפשר שכיוון בזה עוד שבתחילת מלכותו יעלה כיונק וכענף, ולכן קראו חוטר ונצר, ואחר כך יתרבה ויתחזק ויתגדל במלכותו עד שיהיה כשורש הגדול והחזק, וגם התואר והתנאי הזה לא נתקיים בבית שני, כי לא באו מלכים וגויי האדמה לדרוש אותם אם לא להחריבם.
פסוק ח:
התואר והתנאי הט' שימצא במלך המשיח ובימיו, הוא שיקבץ הקב"ה נפוצותיו ויביא נדחי ישראל, והם עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא שבו עד הנה, וג"כ נפוצות יהודה שנפוצו בחרבן בית ראשון ובחרבן בית שני יקבצם, וימלוך עליהם יחד, וכמו שניבא על זה הנביא יחזקאל (טז, טז - יז) קח לך עץ אחד וגומר, וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך, וביאר הנמשל שיתקבצו מלכות ישראל ומלכות יהודה ויתאחדו כלם, כאשר היו בימי דוד, ויהיה מלך המשיח מולך עליהם יחד, כמו שאמר (שם פסוק כה) ודוד עבדי נשיא להם לעולם, והנה קרא ישעיהו זאת הנבואה העתידה שנית בערך יציאת מצרים, לפי שגאולת בבל לא היתה גאולה, כי אם פקידה חלושה, וכמו שאמר (ירמיה כט, י) למלאת לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם, וגם זו תשובה למינים שפירשו הנבואה הזאת רוחנית לנפש ולא גשמית כפשוטה, כי הנה הנביא אמר, (יא) יוסף ה' שנית והוא המורה שתהיה הגאולה העתידה דוגמת יציאת מצרים ומתדמה אליה בהיותה יציאה גשמית מעבדות לחרות, ואמנם פקידת בבל ידוע היא שלא נתדמה לגאולת מצרים בדברים רבים:
פסוק ח:
האחד, כי בגאולת מצרים נגאלו כל ישראל ולא נשאר שמה מהם אחד, אמנם בפקידת בבל לא שבו מכל השבטים, כי אם מעט מזער, וזה מבני יהודה ומבני בנימן, מאותם שהיו בבבל וגם לא כלם:
פסוק ח:
הב', כי בגאולת מצרים יצאו מעבדות לחרות בהחלט, אמנם בבואם מבבל היו תמיד בבית שני משועבדים, אם למדי ופרס ואם ליון ואם לרומי:
פסוק ח:
הג', שבגאולת מצרים כשיצאו משם, היה ביניהם ארון ושכינה נבואה ורוח הקדש אורים ותומים ואש מן השמים, אמנם בבית שני בפקידת בבל חסרו הדברים האלה כלם:
פסוק ח:
הד', שבגאולת מצרים נעשו להם נסים רבים ונפלאות עצומות שהיו נעשים כנגד כל ישראל, אמנם בפקידת בבל לא נעשו הפלאות ההמה כלל:
פסוק ח:
הה', שבגאולת מצרים היה המלכות והשולטנות לשבט יהודה קודם מלוך המלכים, ולבית דוד אחרי שמלכו ולא סר משבט יהודה, אמנם בפקידת בבל לא היה שם מלך מבית דוד ולא משבט יהודה, ומפני זה כלו לא היתה גאולה שלמה גאולת בבל.
פסוק ח:
והיתה גאולת מצרים גאולה ראשונה, ששם קנה הקדוש ברוך הוא את עמו קנין שלם, והגאולה העתידה תקרא גאולה שנית, לפי שתתדמה לגאולת מצרים בכל הצדדים, כי הנה יתקבצו שמה השבטים כלם, ויצאו לחירות מוחלט, ותחול בהם הנבואה ושאר הקדושות, ויתרבו האותות והמופתים, וימלוך עליהם מלך מבית דוד, ולכן נקראה הגאולה העתידה גאולה שנית וכמו שביאר, ואמר לקנות את שאר עמו, כלומר שאז יקנה השם את עמו, אשר ישאר מהגלות שהלך לאשור ולמצרים ולפתרוס ולכוש ולעילם ולשנער וחמת ולאיי הים, ואיי הים, הם ארצות המערב שבאו אליהם היהודים מחרבן בית ראשון, ומחרבן בית שני גם כן דרך הים באניות, וכן כתב רש"י ומאיי הים איי כתיים בני עשו, שיאסוף כלם ויקבצם ויגאלם, כמו שגאלם וקבצם והוציאם ממצרים והותרה בזה השאלה הו'. והממי"ם האלה מאשור וממצרים וגומר אינם דבקים עם מלת ישאר, שאם היה כן היה ראוי שיאמר אשר ישאר באשור ובמצרים בבי"ת, לא כמו שאמר מאשור וממצרים, אבל הם דבקים עם לקנות את שאר עמו, כי יקנה אותם מאשור וממצרים ומשאר הארצות אשר זכר, וידוע הוא שגם התנאי הזה לא נתקיים בבית שני, לפי שלא נתקבצו שם השבטים ולא באו שמה מהארצות אשר זכר כאן, כי אם מבבל בלבד, וגם לא כל אותם אשר היו בבבל כי אם מקצתם, כי העיקר מהם נשארו שמה, כמו שבא בספר עזרא ובספר יוסף בן גוריון.
פסוק יב:
וזכר הנביא שמלך המשיח ישא נס לגוים ויאסוף נדחי ישראל שהם אשר גלו ראשונה ונפוצות יהודה יקבץ שהם אשר גלו באחרונה בחרבן שני הבתים, והסתכל אמרו בישראל נדחי ישראל בלבד, וביהודה אמר לשון נפוצות שנאמר ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, כי הנה אמר זה לפי שישראל גלו כלם יחד אל פאה אחת, לחלח וחבור ושאר הערים מארץ מדי, אמנם מבני יהודה אמר בהם נפוצות לפי שגלו שני פעמים בזמן בית ראשון, ובזמן בית שני, ולא הלכו בגולה אל פאה אחת בלבד, כי אם לארבע כנפות הארץ, והנס הזה שזכר הנביא שישא מלך המשיח לכל הגוים, מה הוא ומה יהיה ענינו, הוא דבר מסופק מאד והמפרשים כתבו שהוא יהיה עמוד הענן, שיחדש הקדש ברוך לישראל כיום עלותו מארץ מצרים שנאמר (במדבר יד, יד) ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם, ושהגוים הנזכרים כאן הם ישראל שנקראו (דה"א יז, כא) גוי אחד בארץ, ושאם אמרו על האומות, יהיה ענינו שתראה הנס ההוא לעם ועם כלשונו, כדי שיצאו משם בני ישראל, והדברים האלה כלם אין להם סמך, לא בכתוב ולא בדברי חכמים ז"ל, כי הנה הכתוב אשר סמכו עליו הדעת הזה שהוא, (ישעיה ד, ה) וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וגומר, כבר פירשתי אותו, והוכחתי שלא כיון לדבר מזה, ויותר ראוי לומר שהנס ההוא אשר זכר בכאן, הוא משל לפרסום התשועה האלהית שתפרסם בעולם, כאלו הוא נס מונח בהר גבוה ותלול שאליו גוים ידרושו, אבל אמונתו ומחשבתו היא, שהנס הזה הוא הפלא הגדול והעצום אשר יעשה השם נגד כל הגוים בזמן קבוץ גליות, כמו שהוכחתי בפירוש הפסוק ההוא, והנה ייחס אותו למלך המשיח לפי שבזמנו יהיה, כאלו הגיד שיתחברו שני הדברים יחד, הנס אשר ישא לגוים והוא תחיית המתים וקבוץ נדחי ישראל ונפוצות יהודה, והנה לא זכר בנימן לפי שהיו אלו השנים ראשי הממלכות, וכמו שבנדחי ישראל יוכללו י' השבטים, ככה בנפוצות יהודה יוכללו בנימן ושאר העם שהלכו בגלות ירושלם. ואפשר עוד אצלי לומר שיעד הנביא בכאן שעם היות שבמדבר צוה הש"י בד' דגלים, והיו להם ד' נסים איש על דגלו באותות, והיו יהודה, רצונו לומר דגלו קדמה מצד הפנים, ודגל אפרים ימה מצד האחורים, והיה בזה קנאה ביניהם, יען היו בדגל יהודה בני האמהות, ובדגל אפרים היו כולם מבני הגבירות, עד שאולי מזה נמשך מה שנמשך מחילוק המלכיות, מלבד הסבה שזכר הכתוב, הנה בימות המשיח יהיו כולם לעם אחד וגוי אחד ולא יהיה ביניהם חלוק כלל, ולזה אמר שישא נס לגוים כי לא ישאו נסים הרבה ולא דגלים מתחלפים, כי אם נס אחד בלבד לכלם, ודגל אחד מורה על התאחדות האומה ועל אלוה אחד להם וגוי אחד בארץ.
פסוק יג:
ועם זה תסור קנאת אפרים בענין הדגלים שהיה דגלו לאחורי המשכן, ודגל יהודה ויששכר וזבולון מצד הפנים, ויהודה לא יצור את אפרים שלא ידחוק אותו, ולא יבא עליו לצרור כבודו בפניו, ולפי שלא יחשוב אדם, שבהקבץ עמים יחדיו בני ישראל ובני יהודה, ישובו לסכלותם להלחם איש באחיו, להיות כל אחד מהם מתנשא לאמר אני אמלוך, בקנאת שאר השבטים בשבט יהודה על דבר המלוכה המיוחדת בזרעו, לכן אמר שבזמן המשיח תסור אותה קנאה, והוא אומרו וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, רוצה לומר בני ישראל העומדים לפניו לצוררי יהודה יכרתו. ואין הכריתה שימותו, אלא שיכרתו מהיות צוררים, לפי שלא יהיו עוד באותה האיבה והשנאה, כיון שיהיו שתי הממלכות לעם אחד ולגוי אחד, וזהו מה שפירש אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים שהוא ביאור אמרו וצוררי יהודה יכרתו. וביאר הנביא איך יבאו לארץ ישראל הנדחים והרחוקים ואותם אשר באיי הים וארצות המערב, ועליהם אמר (יד) ועפו בכתף פלשתים והם אניות הפלשתים גינוביש"י וויניסיאנ"י, שהם יביאו לישראל ממערב למזרח, ויעבירו אותם באניות דרך ים, ואחר בואם יחדו יבוזו את בני קדם, ואפשר לפרשו שאפרים ויהודה אשר זכר ילכו בתנועה קלה ומהירה כתנועת העופפות לארץ פלשתים שהיא ימה, רוצה לומר למערב ארץ ישראל וכן יחדו אפרים ויהודה יבוזו את בני קדם, שהם האומות היושבים במזרחו של ארץ, וכן יהיה משלוח ידם אדום ומואב העומדים מפאת אחרת, כי ישלחו בם ידם אפרים ויהודה לבוז אותם ולקחת ארצם, וכן בני עמון העומדים מפאה אחרת יהיה גם כן משמעתם, רוצה לומר נשמעים לישראל לכל מה שיצוום, והנה אלו האומות רוצה לומר אדום ומואב ועמון נאסרו ארצותם מלפנים לישראל כי כן צוה השם, אם על מואב דכתיב (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, ואם בני עמון דכתיב (שם פסוק יז) וקרבת מול בני עמון אל תצורם וגומר, ואם אדום דכתיב (שם פסוק ה) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ומפני שהם הרעו לישראל, הותרו להם ארצותם לימות המשיח, ועל שלשת העממים האלה אמר משה אדוננו בפרשת שופטים ושוטרים, (שם יט, ח) ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגומר, והם הקני והקניזי והקדמוני, וזו גם כן ראיה גמורה על שהנבואה הזאת עתידה, ולא נתקיימה לא בימי חזקיהו ולא בימי בית שני, לפי שישראל לא כבשו הארצות ההם, ולא משלו עליהם בשום זמן מן הזמנים, אבל הם עתידות להכבש מהם.
פסוק יג:
התואר והתנאי העשירי שימצא למלך המשיח ויהיה בזמן הגאולה, הוא שיעשה הקב"ה על ידו נס דומה לקריעת ים סוף שעשה על ידי משה ביציאת מצרים, ועל זה נאמר כאן, (טו) והחרים ה' את לשון ים מצרים, שהוא נילוס הנכנס בארץ מצרים בים, וקראו לשון לפי שהוא קצת מהים כשיכנס בנהר, ויהיה כדמות לשון עד מקום המים המלוחים, ועל הנהר ההוא אמר והניף ידו על הנהר שהוא המקום שמימיו מתוקים, ויהיה והניף ידו כנוי לגבורת השם יתברך כדעת יונתן, או הוא כנוי למלך המשיח שיטה ידו על הנהר ויבקעהו, כמו שעשה משה, ומלת בעים אין לו חבר, ופירשו בו לשון חוזק, ואמר והכהו לשבעה נחלים, רוצה לומר שיכהו ויגזרהו לשבעה נחלים, ובין כל נחל ונחל דרך, והיו שבעה כדי לעבור בו שבעת הגליות אשר זכר למעלה מאשור וממצרים וגומר, ואומרו והכהו אינו חוזר לים, כי אם לנהר שזכר, כי הנה הים אינו באותו צד, וזכר שיעשה זה באופן שידריך העם העובר שמה בנעלים, רוצה לומר שיעברו ביבשה, ולא יצטרכו לחלוץ מנעליהם, כמנהג העוברים במים ברגליהם, ויונתן תרגם שהנהר ההוא הוא נהר פרת הסמוך לארץ ישראל, ושבעה נחלים אפשר שיפרש מלשון רבוי, ויהיה א"כ הנחל כלשון יד מצרים שהוא נילוס, ובנהר פרת גם כן, שכל אחד מהם יחרב ויבש ברוח חזק כמו שאמר בעים רוחו או ברצון הש"י ודבריו, כמו שתרגם יונתן במימר נביאוהי, והיותר נכון שייעד הנביא בכאן על שני דברים, האחד שיחרים ה' לשון ים מצרים, רוצה לומר שנילוס יחרב ויבש מימיו, ומלבד זה עוד יניף ידו על הנהר שהוא פרת בחוזק רוחו, ויכה אותו לשבעה נחלים כדי שישראל ידריך ויעבור בו ביבשה בנעלים.
פסוק טז:
והנהר ההוא אשר יבקע תהיה מסלה לשאר עמו, ר"ל שיהיה דרך מסלה וסלולה מבוארת, ללכת בה שאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר היתה ים סוף מסלה לעבור בו בעלותם ממצרים, ואמנם למה אמר אשור בלבד, אשר ישאר מאשור ולא זכר שאר האומות והמלכיות, חשבו המפרשים שהדין שוה בכלם, ושזכר אשור כי הוא המלכות הראשון והוא הדין בשאר, ואין כן דעתי אלא שאלה הם עשרת השבטים אשר הגלה מלך אשור לחלח וחבור, כי הם אחרי נהר פרת, ולפי שהנחל מונע אותם מלעבור, ייעד שיקרע הנהר כמו שיקרע ים סוף מפני בני ישראל בעלותם ממצרים, וכבר אמרו אנשים שמלך ההודיים הנקרא פרישטי גואן שלח להגיד אפפיור אשר ברומי, ענין הנהר הזה המונע את היהודים מלעבור בארצו.