אחרית הימים

את שלשלת נבואותיו מזמן אחז, חותם הנביא ישעיה בציור מאחרית הימים.

וכשם שהציור מהוד וזוהר בית ה' באחרית הימים בראש פרק ב' נולד מתוך חשכת ההווה, מתוך שפלות בית ה' בזמן הנבואה, כדי לשמש מחאה ונחמה גם יחד, כך הציור שלפנינו, המלא אור וזוהר ממלכות המשיח מגזע ישי באחרית הימים, נכתב על גבי שחור של מלוכת אחז – הנצר הנתעב מגזע ישי, בתור מחאה, בתור נחמה, ואולי גם בתור התנצלות על אשר הנביא בכל זאת כרוך אחר גזע ישי.

וזה לעומת זה – העתיד מול ההווה:

לעומת טומאת אחז הנוהה אחרי האלהים-אחרים, קדושת המשיח אשר רוח ה' עליו;

לעומת המלחמות אשר סבבו את אחז מכל עברים, השלום העולמי תחת חסות המלך המשיח;

לעומת השערוריה המוסרית עתה בירושלים ויהודה, תימלא הארץ דעה את ה' בזמן המשיח;

לעומת אשר מקום מנוחת אחז, ירושלים, מטרה עתה לאויבים, תהיה אז מנוחת המשיח;

לעומת אשר עתה רצין מלך ארם ופקח מלך ישראל הגלו עם רב מהארץ(דברי הימים ב כח ה ח), יהיה אז קיבוץ גלויות;

לעומת השנאה ומלחמת-אחים בין יהודה ואפרים עתה, "לא יקנא אז אפרים את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים";

לעומת שהכניע ה' את יהודה בימי אחז, תהי ישועת ה' רוממה בזמן המשיח.

וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה׃
(ישעיה יא א)

מה שמייחס הנביא את המלך המשיח לישי ולא לדוד הוא לפי דברינו, להבדילו מהמלך אחז שייחס עצמו לדוד, כמו שעולה מלשון ישעיהו בפרק ז': "ויוגד לבית דוד לאמר... ויגע לבבו ולבב עמו", וכן מלשונו שם אל אחז "שמעו נא בית דוד"(ישעיה ז יג) משמע שכך היה הכינוי שנהג בו אחז.

ו"בית דוד", הוא כמו 'מבית דוד', כמו "שורש ישי" בהמשך הפרק(ישעיה יא י), שפירושו 'זה שמשורש ישי'. ובודאי נהג כך אחז כדי להתהדר ולהתיימר בכבוד יחוסו נגד מלך ישראל פקח בן רמליהו המציק לו, אשר לא היה אפילו מלך בן מלך. ונגד שאיפתו של זה להמליך ביהודה את בן-טבאל.

"וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר" – חוטר הוא יפה-נוף עב וזקוף היוצא מהגזע(ראה משלי יד ב);

"וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה" – "נצר" הוא יונק דק רך וכפוף היוצא מהשורש(ראה משנה בכורים פ"ג מ"ח; רש"י סוכה לו: ד"ה עיקרא דדיקלא);

והכוונה: כי ראשיתו של מלך המשיח תהי מצער כנצר הזה(ראה זכריה ט ט), ורק באחריתו יפרה וישגה וידמה לחוטר.

וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְהוָ֑ה ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְהוָֽה׃
וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא־לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ׃
(ישעיה יא ב-ג)

יש שתי דרגות ברוח ה': רוח התכונות שנחשבו(=שנזכרו) פה וכיוצא בהן במדרגה העליונה, ורוח הקודש. ופירוש "וַהֲרִיח֖וֹ", הוא גם כן מלשון רוח, והכוונה על רוח הקודש שתשרה עליו.

"בְּיִרְאַ֣ת יְהוָ֑ה" – ה'ב' היא ב' הסיבה, והכוונה: על ידי יראת ה' שהיא המידה האחרונה, ובודאי גם העליונה ממידותיו שמנה למעלה, תשרה עליו רוח הקודש(עבודה זרה כ:; רי"ף בשם הירושלמי), עד שלא יצטרך עוד לשפוט לא למראה עיניו ולא למשמע אזניו, רק ישפוט ברוח א-להים אשר בו.

וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו׃
(ישעיה יא ה)

פסוק זה חוזר(=מתייחס) אל הפסוק הקודם לברר יסוד השפעתו, כי הצדק והאמונה שלו שיתפרסמו בתבל יהיו לו במקום החיל והחוסן, שאזור החלציים או המותניים משמש לנביא לסמן גבורה מזורזת(ראה ישעיה ח ט).

וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃
וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן׃
וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃
(ישעיה יא ו-ח)

ציור השלום הוא בהדרגה:

"יִרְבָּ֑ץ" יותר מ"גָ֤ר", שהרביצה מעידה שאין לנמר כל נטיה להתנפל על הגדי;

"וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃" מעיד עוד יותר, שאף מלב הנער נכחד רגש הפחד;

"יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן" מעיד שכבר הוטבעה תכונת השלום בחיות מילדותן;

"וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן" מעיד שהסיבות הגורמות לטבע הטורף כבר בטלו;

והפלא היותר גדול, שאף הפתנים והצפעונים אשר אין להם לחש שם במאורתם ובחורם, כבר איבדו הנטיה לזיק.

לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃
(ישעיה יא ט)

הר קדשי היא ירושלים(ראה ישעיה כז יג), או כולל כל ארץ ישראל(ראה ישעיה נז יג), בין כך ובין כך פסוק זה אינו חוזר אל הכתוב למעלה בעניין השלום, שהרי השלום עתיד להתפשט באחרית הימים בכל העולם כולו: "לא ישא גוי אל גוי חרב" ולא יהיה מוגבל בארץ ישראל בלבד, אלא מוסב על המעמד המוסרי של עם ה' בעירו ובארצו, שלעומת זה שבפרק א' קרא הנביא לבני דורו "זרע מרעים בנים משחיתים", מבטיח הוא כאן כי אז לא ירעו ולא ישחיתו בתוך גבול עם ה'. משום שהדור יהיה אז דור דעה: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".