א ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃ ב לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃ ג וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃ ד בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ ה ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה־ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי׃ ו בְּג֤וֹי חָנֵף֙ אֲשַׁלְּחֶ֔נּוּ וְעַל־עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י אֲצַוֶּ֑נּוּ לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז ולשימו (וּלְשׂוּמ֥וֹ) מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת׃ ז וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃ ח כִּ֖י יֹאמַ֑ר הֲלֹ֥א שָׂרַ֛י יַחְדָּ֖ו מְלָכִֽים׃ ט הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנ֑וֹ אִם־לֹ֤א כְאַרְפַּד֙ חֲמָ֔ת אִם־לֹ֥א כְדַמֶּ֖שֶׂק שֹׁמְרֽוֹן׃ י כַּאֲשֶׁר֙ מָצְאָ֣ה יָדִ֔י לְמַמְלְכֹ֖ת הָאֱלִ֑יל וּפְסִ֣ילֵיהֶ֔ם מִירֽוּשָׁלִַ֖ם וּמִשֹּׁמְרֽוֹן׃ יא הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כָּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלִָ֑ם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃ יג כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחָכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים ועתידתיהם (וַעֲתוּדֽוֹתֵיהֶם֙) שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃ יד וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן ׀ יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָֽעַמִּ֔ים וְכֶאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כָּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃ טו הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ טז לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃ יז וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָֽכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ יח וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃ יט וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִֽהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃ כ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹֽא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃ כא שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃ כב כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃ כג כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כָּל־הָאָֽרֶץ׃ כד לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵֽאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ כה כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃ כו וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ כז וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃ כח בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃ כט עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃ ל צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃ לא נָדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃ לב ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בית־(בַּת־)צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ לג הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃ לד וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
חקקי און. שטרי און, שטרות מזוייפין:
פסוק א:
ומכתבים. לשון ערבי הוא כמו מכתבין (שהמ"ם חירק וכ"ף שוא ות' קמוצה) בלשון עברי:
פסוק ב:
להטות. על ידי שטרות שקר את הדלי' מדין זכות הראוי להם:
פסוק ג:
ליום פקודה. שיפקד הקב"ה עליכם עוניכם:
פסוק ג:
שואה. לשון חורבן:
פסוק ג:
על מי תנוסו לעזרה. הקב"ה אינו בעזרתכ':
פסוק ג:
ואנה תעזבו. את כל הכבוד אשר אתם קובצים מן הגזל כשתלכו בגולה:
פסוק ד:
בלתי כרע תחת אסיר. במקום אשר לא כרע ולא יבין אחד מכם שלא היה שם כריעת המרבץ שם באותו המקום תהיו אסורים כלומר חוץ מארצכם תאסרו וכן תירגם יונתן בר מן ארעכון אסירין תתאסרון:
פסוק ד:
תחת. מקום כמו שבו איש תחתיו (שמות ט״ז:כ״ט):
פסוק ד:
ותחת הרוגים יפלו. ובאותו מקום יפלו הרוגים:
פסוק ה:
הוי. כי עשיתי את אשור שבט אפי לרדות בו את עמי:
פסוק ה:
ומטה הוא. זעמי בידם של בני אשור:
פסוק ו:
בגוי חנף. ישראל:
פסוק ז:
והוא. סנחרב:
פסוק ז:
לא כן ידמה. שהגזרה מאתי ואני שולחו, ידמה קוויידייר בלע"ז:
פסוק ז:
ולבבו לא כן יחשוב. ששלחתיו על עסקי ממון לשלול ולבוז בז כי בלבבו להשמיד את הכל בגאותו:
פסוק ח:
כי יאמר וגו'. לכך גבה לבו:
פסוק ט:
הלא ככרכמיש. כאשר בני כרכמיש שרים ושלטונים כן בני כלנו על כן אם לא כארפד אשר הוא משלטנות חמת שלקחתי מיד ארם ואם לא כדמשק שלקחתי מיד ארם כן עשיתי לשומרון אם לא כארפד חמת דבוק הוא כארפד של חמת לכך נקוד פתח:
פסוק י:
ופסיליהם. היו מירושלים ומשומרון מכאן שרשעי ישראל היו מספיקין דמות עכו"ם שלהם לכל האומות סביבותם ואחרי שעובדי פסילי שומרון וירושלים נפלו בידי ולא הצילום פסיליהם כך שומרון וירושלים לא תנצל:
פסוק יא:
כאשר עשיתי לשומרון וגו'. זאת יאמר לאחר שיכבוש את שומרון:
פסוק יב:
והיה כי יבצע וגו'. אבל לא היה כמו שדימה אלא מאחר שיגמור הקב"ה את כל מעשהו ונקמתו בישראל ובקצה ערי יהודה ומאותה יראה יכנעו בני ציון וירושלים לשוב אלי אודיע למלך אשור כי לא בכוחו גבר:
פסוק יב:
אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור. על אשר הפרה והרבה גודל לבב מלך אשור להתהלל בכחו על שקר פרי גודל קריישמנ"ס דגרנדיי"א בלע"ז של לב סנחריב:
פסוק יב:
תפארת רום עיניו. על שנתפאר בגאותו, תפארת ונטמנ"ט בלע"ז:
פסוק יב:
רום עיניו. גסות רוחו כעניין שנא' גבה עינים ורחב לבב (תהילים ק״א:ה׳):
פסוק יג:
כי אמר בכח ידי עשיתי. כל גבורתי לא מאת הקב"ה:
פסוק יג:
נבונותי. חכמתי:
פסוק יג:
ועתידותיהם. מעמדם ומצבם:
פסוק יג:
ואוריד. הורדתים מגדולתם:
פסוק יג:
כביר יושבים. יושבים רבים, כביר פולשור"ש:
פסוק יד:
כקן. כקיני עופות הפקר:
פסוק יד:
וכאסוף ביצים עזובות. וכאשר יאסוף איש ביצים עזובות שעזבתם אמם ואין מוחה בידם לכסות עליהם:
פסוק יד:
נודד כנף ופוצה פה ומצפצף. כל הל' הזה נופל בעופות לפי שדימה אותם הגולים לקן צפרים ולביצים עזובות אמר לשון זה לא צפצפו עליה' האב והאם:
פסוק טו:
היתפאר הגרזן. הקב"ה אומר לא היה לך להתהלל בזאת כי אינך אלא כגרזן שלי ואני החוצב בך נפרע על ידך מאויבי אתה המשור ואני המניפו וכי דרך המשור להתהלל על מניפו משור מייר"א בלע"ז:
פסוק טו:
כהניף שבט את מרימיו. כאלו היה השבט מניף את עצמו ואת יד המרימו והלא אין שבט מניפו אלא האדם:
פסוק טו:
כהרים מטה לא עץ. לא העץ הוא המרים אלא האדם הוא המרים:
פסוק טז:
ותחת כבודו. תחת בגדיהם יהיו נשרפין, הבגדים הם מכבדים את האדם:
פסוק טז:
יקד יקוד. ישרף שריפה כשריפת אש, ומדרש אגדה כאן פרע לבני שם הכבוד שעשה שם לאביו כשכסה ערות נח אביו שנאמר (בראשית טז) ויקח שם ויפת וגו':
פסוק יז:
אור ישראל. התורה שעוסק בה חזקיהו תהיה לאש לסנחרב:
פסוק יז:
וקדושו. הקב"ה ד"א וקדושו צדיקים שבדור:
פסוק יז:
שיתו ושמירו. שריו וגבוריו:
פסוק יח:
וכבוד יערו וכרמילו. הם רבוי חיילותיו:
פסוק יח:
כרמל. יער גבוה:
פסוק יח:
כמסוס נוסס. לפי שדימה אותם לעצי יער דימה פורענותם לתולעת הנוסר בפיו וטוחן העץ וקורהו סס כמו כצמר יאכלם סס (לקמן נא):
פסוק יח:
כמסוס נוסס. כמגור המגורר:
פסוק יח:
כמסוס נוסס. כמסוס של נוסס שהוא נטחן דק דק שהתולעת טוחן כך היה האפר ושריפת גופן דק, מסוס הוא הנטחן ונופל ע"י תולעת, נוסס הוא התולעת:
פסוק יט:
ושאר עץ יערו. הנותרים בחיילותיו:
פסוק יט:
מספר יהיו. נחים לספור כי מעט הם ונער יוכל לכתבם ואמרו רבותינו עשרה נשאר מהם שאין לך קטן שאינו כותב יו"ד קטנה:
פסוק כ:
להשען על מכהו. לסמוך על מלכי מצרי' שהם היו תחלת המציקים להם:
פסוק כא:
שאר ישוב. השארית שבהן ישובו אל הקב"ה:
פסוק כא:
אל גבור. שהראה להם גבורה בסנחרב:
פסוק כב:
כי אם יהיה עמך. לחזקיהו אמר הנביא אם יהיה עמך כחול הים השאר שישוב בו למוטב תשטף את כליון החרוץ לבא עליהם ויעכבנו מלבא בצדקה שיתנהג בה:
פסוק כג:
כי כלה ונחרצה. תראו שהקב"ה עושה (דין) ברשעים ותכנעו ותשובו אליו:
פסוק כד:
לכן. לפי שידעתי שתשובו אליו חזקיה וסיעתו (דבר אחר לכן. ל' שבועה לכן באמת).
פסוק כד:
כה אמר ה' אל תירא מאשור בשבט יככה. בשבט פיו יחרף ויגדף אתכם על ידי רבשקה:
פסוק כד:
ומטהו ישא עליך. לאיים כדרך שעשה למצרים, ועוד יש לפרש בשבט יככה אשר עד הנה הכך בשבט והורגל לשאת עליך מטהו ואימתו כדרך המצריים משום ר' מנחם אמר לי ר' יוסף:
פסוק כה:
כי עוד. ימים מעט מזער וכלה, הזעם שלי שניתן למטה ביד אשור כמ"ש למעלה ומטה הוא בידם זעמי:
פסוק כה:
ואפי. שהיה לשבט ישוב על תבליתם ל' תבל עשו (ויקרא כ׳:י״ב) על חירופין וגידופין אשר גדפו נערי מלך אשור אותי:
פסוק כו:
ועורר עליו. ולעורר עליו:
פסוק כו:
שוט. מכת יסורין:
פסוק כו:
כמכת מדין. שנהרגו בלילה אחת והמלכים שברחו מהם ונמלטו נהרגו עורב בצור עורב כדמפורש בספר שופטים אף זה לאחר שישוב לארצו ימות שם בחרב:
פסוק כו:
ומטהו על הים. ועוד יעורר עליו את מטהו אשר היה על הים בפרעה ובחילו:
פסוק כו:
ונשאו. וטילטלו מן העולם כדרך שנשא את מצרים:
פסוק כז:
וחובל עול. סנחריב מפני חזקיהו שהיה נוח לדורו כשמן, ורבותינו פירשו מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהשיאם לעסוק בתורה כענין שנאמר אשר העתיקו אנשי חזקיהו וגו' (משלי כה):
פסוק כח:
בא על עית. מונה והולך מסעות שנסע סנחרב ובא על ערי יהודה לבא ירושלים ביום מפלתו עית מגרון ומכמש רמה גבעת שאול בת גלים לישה ענתות מדמנה גבים. כולן מקומות הן:
פסוק כט:
לנו. לשון לינה:
פסוק כט:
נסה. ברחה ברחו כולן מפני חיילותיו:
פסוק ל:
צהלי קולך. להזהיר לעם:
פסוק ל:
הקשיבי לישה. את קול השופר וברחו לכם וכן עניה ענתות:
פסוק לא:
העיזו. נאספו לברוח, ורבותינו דרשו צהלי קולך וכל המקרא במדרש אחר באגדת חלק והעמידו המסעות על עשר אבל יונתן תירגם את כולן שמות מקומו':
פסוק לב:
עוד היום בנוב לעמוד. כל הדרך הזה נתלבט כדי לעמוד בעוד היום בנוב לפי שאמרו לו איצטגניניו אם תלח' בה היום תכבשנ' וכשעמד בנוב וראה את ירושלים קטנה לא חש לדברי איצטגניניו והתחיל להניף ידו בגאו' וכי על עיר כזו הרגזתי כל החיילות הללו לינו פה הלילה ולמחר ישליך בה איש אבנו:
פסוק לב:
הר. בת ציון להר בת ציון:
פסוק לג:
הנה האדון. בלילה ההוא:
פסוק לג:
מסעף פארה במערצה. יפשח פארותיו עיקר ענפי אילנותיו:
פסוק לג:
במערצה. במשור המקצץ הענפים אין פארה זו לשון גת שהרי לא נכתב בוי"ו כמו פורה דרכתי (לקמן ס"ג) וכמו לחשוף חמשים פורה (חגי ב׳:ט״ז) אלא באל"ף כמו ותארכנה פאורותיו (יחזקאל ל״א:ה׳) ומסעף הוא לשון מקצץ ענפים אישברנקיי"ר בלע"ז כמו וכלה סעיפיה (לקמן כז) וכן בסעיפיה פוריה (לקמן יז):
פסוק לג:
במערצה. בכלי משחית העורץ ושובר אותם:
פסוק לג:
ורמי הקומה. המלכים והשרים:
פסוק לג:
גדועים. אין לשון גידוע נופל אלא באילנות ודבר קשה:
פסוק לד:
ונקף. אף זה לשון קציצה כמו כנוקף זית ונקף לשון ונפעל:
פסוק לד:
סבכי היער. הענפים החשובים והגבורים:
פסוק לד:
והלבנון. עובי יערו וכרמילו הן מרבית חיילותיו:
פסוק לד:
באדיר יפול. על ידי מלאך יפלו, ד"א באדיר בזכות חזקיהו שהוא אדירם ומושלם של ישראל כמה שנאמ' והיה אדירו ממנו (ירמיהו ל׳:כ״א):