פרשנים על הפרק
📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל34 פסוקים📜
רש"ירש״י81 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא69 פסוקים📜
רד"קרד"ק65 פסוקים📜
אברבנאלאברבנאל32 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי14 פסוקים📜
מצודת דודרבי דוד אלטשולר83 פסוקים📜
מצודת ציוןרבי דוד אלטשולר57 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי3 פסוקים📜
מלבי"ם באור המילותמלבי"ם59 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם40 פסוקים📜
ביאור שטיינזלץעדין שטיינזלץ34 פסוקיםמאמרים על הפרק
אברבנאל
אברבנאל
פסוק א:
ואחר זה, זכר בכאן ההתראה הרביעית שהתרה הקדוש ברוך הוא בבני ישראל באומרו (א) הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו, והתרעומת הזה היה כנגד הסופרים והדיינים, אם הסופרים שבשטרותיהם היו כותבים זיופים ושקרניות, ועל זה אמר, הוי החוקקים חקקי און, כי החוקק יאמר על הסופר, וכאומרו (בראשית מט, י) ומחוקק מבין רגליו, ולפי שגם כן יאות לסופרים לכתוב טענות הבעלי דינין, אמר עליהם, ומכתבים עמל כתבו, שהם היו מרבים בכתיבה כדי לתת הוצאה לבעלי דינין. וכנגד השופטים אמר (ב) להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, רוצה לומר שהיו מטים הדין כנגד הדלים, וגוזלים המשפט מהעניים, והיו עושים זה כדי לשלול ולגזול האלמנות והיתומים, והוא אמרו להיות אלמנות שללם והוא מקרא מסורס להיות שללם מאלמנות, ואת היתומים יבוזו, ויהיה אוי הנזכר בכתוב מושך עצמו ואחר עמו, הוי החוקקים חקקי און וגומר, הוי להטות מדין דלים, אחרי שכל כך הגיעה רשעתכם, (ג) מה תעשו ליום פקודה, והוא היום שיפקוד ה' עליכם הרעה והגלות, ולשואה ממרחק תבוא, והוא מלך אשור כשיבוא עליכם, על מי תנוסו לעזרה, ר"ל למלט מן הצרה ההיא, על מי תנוסו אם על השם יתברך, כמו שאמר המשורר שמ"ב כב, ג) משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תוציאני, ואם על תורתו שתגן בעדכם, אמר שכבר נפלה ביניכם, וזהו ואנה תעזבו כבודכם, ואמר זה כנגד הגאוה וגודל הלבב שהיה להם, כלומר ואנה תעזבו כבודכם המדומה וגאותכם המהוללה.
פסוק ד:
בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגיה יפולו, רוצה לומר אנה תעזבו כבודכם, אם לא שתכרעו תחת אסיר, כלומר שתהיו לעבדים שבויים לאסורים ותכרעו במקום האסיר והעבד הנאסר ידיו לפני אדוניו, כי מלת תחת תאמר על מקום, כמו (שמות טז, כט) שבו איש תחתיו, ואם לא יהיו ידיכם אסורות בהכרח, תחת הרוגים יפולו, רוצה לומר במקום ההרוגים יהיה, שלא ימלט אדם מהיותו או עבד או הרוג חרב, ולא אמר זה על גלות שומרון, כי אם על גלות עיון ואבל ובית מעכה וינוח והקדש וחצור והגלעד והגלילים וכל ארץ נפתלי, שתגלת פלאסר מלך אשור בא עליהם בימי פקח מלך ישראל, ויגלם אשורה, (מל"ב טו, כט) ולפי שמהם נהרגו רבים והשאר הלכו בשביה, לכן אמר עליהם ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא וגומר, בלתי כרע תחת אסיר ותחת הרוגים יפולו, ולפי שלא היה זה הגלות האחרון אשר היה אח"כ בימי הושע בן אלה, לכן אמר על זה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ועל ההתראה הרביעית הזאת, אמר עמוס ברביעית מהתראותיו, הפכתי בכם כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה, ותהיו כאוד מוצל משרפה ולא שבתם עדי נאם ה', והתבונן מאמרו שלא אמר הפכתי אתכם, כי אם הפכתי בכם, לפי שבמקצתם היתה המהפכה כמהפכת סדום ועמורה, ועל הנשארים בשומרון ובבנותיה אמר, ותהיו כאוד מוצל משרפה שהיו הם כן, משנצולו בעת ההיא מידי הכשדים, דומה אל התראות ישעיהו בכאן, ואמר שההתראה הרביעית הזאת, עשה הקדוש ברוך לישראל, כדי שישובו אליו, ולפי שהעם לא שב עד המכהו, לכן לא שב אפו ועוד ידו נטויה, עד שהביא עליהם החרבן והגלות.
פסוק ד:
והוא אומרו אחר זה (ה) הוי אשור שבט אפי, רוצה לומר הוי על ישראל שאשור יהיה שבט אפי, ובידם של האשורים יהיה מטה זעמי, ובזה הגיד וגלה שכל מעשה מלך אשור היה מפאת השם כי הוא אשר העיר את רוחו, והחליש כח בני ישראל וחזק את כחו כנגדם, והוא היה כלי השם להעניש בו את ישראל.
פסוק ו:
ולכן אמר בגוי חנף אשלחנו, שהוא ישראל, וקראו חנף לפי שהזקנים ונביאי השקר היו מחניפים את ישראל, כמו שאמר למעלה ויהיו מאשרי העם הזה מתעים, ועל עברתי אצונו שהוא ישראל עצמו, כי עברת השם בערה בם, ויונתן תרגם עם עברתי, מפני שעברו תורתו והיה שליחותו לשלול שלל ולבוז בז של ישראל, ולשומו מרמס כחומר חוצות, והוא משל לחרבן ולגלות ישראל בשמרון אשר יעשה בהם. הנה התבאר מזה, שכמו שעמוס זכר ד' התראות שעשה הקב"ה לישראל, באותם העונשים שהענישם זה אחר זה, ובכל אחת ואחת אמר, ולא שבתם עדי נאום ה', ואחר כך אמר הכון לקראת אלהיך ישראל שיכין עצמו לגלות, ונשא עליהם הקינה באומרו, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ככה ישעיהו הביא וזכר כאן ד' התראות ההם עצמן, ועל כל אחת ואחת מהן אמר, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ואחרי ד' ההתראות ההם זכר הגלות והחרבן הבא עליהם באומרו, הוי אשור שבט אפי וגומר, בגוי חנף אשלחנו וגו' כמו שפירש, כי בזה המאמר האחרון זכר הגלות והחרבן משמרון, לא כמאמרים הקודמים, ולכן אחרי אמרו הוי אשור שבט אפי לשלול שלל ולבוז בז וגומר, לא אמר עוד בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, לפי שלא היה זה כבר מכלל ההתראות, כי אם העונש האחרון התכליתיי, והותרו בזה שתי השאלות הרביעית והחמשית.
פסוק ז:
והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב וגו' עד לכן ישלח האדון. עתה יבאר הנביא, שמלך אשור עם היותו כלי הקדוש ברוך הוא, שבט אפו ומטה זעמו, התגאה רוחו ומחשבתו הכוזבת וייחס ההצלחה לעצמו, והוא אמרו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב רוצה לומר שאשור הנזכר לא ידמה בכחו המדמה כן, ושכלו ולבבו לא יחשוב, שהוא שליח וכלי השם, אבל יחשוב ההפך, ויאמר בלבו כי בכחו ובעוצם ידו היה די, להכרית ולהשמיד גוים בלתי מעטים אבל רבים, (ח) כי יאמר בלבו הלא שרי יחדו מלכים, רוצה לומר שעבדיו ושריו היו מלכי ארץ, ואחרי שהמלכים היו משועבדים אליו, הנה היה כחו עצום, ויביא משל ודוגמא מארצות אחרות אשר כבש בתקפו וגבורתו, והוא אמרו (ט) הלא ככרכמיש כלנה ר"ל הלא כמו שהיה ארץ כרכמיש, כן היה ארץ כלנה, לפי שכבש אותם, אם לא כארפד חמת, והוא נאמר בתמיהה כלומר אם לא עשיתי לחמת מה שעשיתי לארפד, וכן אם לא עשיתי לדמשק מה שעשיתי לשמרון.
פסוק י:
כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם, רוצה לומר מירושלם ומשמרון, רוצה לומר כאשר מצאה ידי וכחי לעשות לממלכות האליל ופסיליהם, והם הארצות אשר כבשתי שלא הצילו אותם הפסילים שלהם, כן אעשה לירושלם ולשמרון, לפי שכחם וגבורתם יגבר על כח אלהיהם, כאשר גבר על פסילי שאר הארצות, ולפי זה ישמש מ"ם מירושלם ומשמרון במקום למ"ד, כאלו אמר כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם, תמצא לירושלם ולשמרון, ויש מפרשים שהרשעים שהיו בירושלם ובשמרון, היו עושים ומוכרים פסילים לשאר המלכיות, ושלכן היה אומר מלך אשור, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל עם היות שפסיליהם היו מירושלם ומשמרון, וכאשר עשיתי לשמרון, ותהיה גזרת הכתוב כן אעשה לירושלם ולעצביה, והיותר נכון אצלי שהמ"ם הזה מ"ם היתרון, כמו (שופטים ה, כד) תבורך מנשים (תהלים מה, ח) שמן ששון מחבריך, יאמר כאשר מצאה ידי לממלכות האליל ופסיליהם שהם יותר מירושלם ומשמרון, רוצה לומר שפסיליהם הם יותר מפסילי ירושלם ושמרון, (יא) וכאשר עשיתי לשמרון ולאליליה, כן אעשה לירושלם ולעצביה, וזה היה גזרת המאמר, כי היתה מחשבתו כי כמו שגברה ידו על שאר הממלכות ועל שמרון, יגבר על ירושלם בהכרח.
פסוק י:
ואמר הנביא שלא תקום ולא תהיה עצתו, כי הנה השם יתברך (יב) כאשר יבצע את כל מעשהו, רוצה לומר כאשר ישלים להחריב שמרון, וכל הפושעים אשר במלכות ישראל שהוא מעשהו הנכסף אצלו לעשות בהר ציון ובירשלם, מיד יפקוד על גודל פרי לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו, והפקידה תהיה שיחריב גם אותו ואת כל חילו כמו שיבאר, והנה אמר אפקוד בלשון מדבר בעדו, והיה ראוי שיאמר יפקוד ה' אשר זכר, לפי שהנביא מדבר בלשון האל כשליח המדבר בעד שולחו, ואולי שהנביא עצמו אמר ובהר ציון ובירושלם אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור, כי באותם המקומות המקודשות ירבה התפלה והתחנה לפני השם שינקום נקמתו, מגודל לבב מלך אשור ורום עיניו שהיה מתהלל ומתפאר שהכל היה מאתו ובידו. והוא אמרו (יג) כי אמר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי, ר"ל שהמלחמה תצטרך שני דברים הכרחיים, וכמו שאמר (מל"ב יח, כ) רבשקה עצה וגבורה למלחמה, וששניהם היו בידו אם לכח כמה שאמר, בכח ידי עשיתי, ואם לענין העצה אמר, ובחכמתי כי נבונותי וכמאמר שלמה (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהגיד שממלכתו היתה כוללת לכל הכפה אמר, ואסיר גבולות עמים, רוצה לומר שעם היות שיש לכל עם ועם בארצותם לגויהם גבולים ידועים, הנה הוא לפי שכבש כל הממלכות יסיר גבולם המיוחדים, ויעשה מכולם גבול אחד, ולדעת יונתן אמר זה, לפי שסנחריב בלבל את העולם, והעביר העם בערים ממלכות למלכות אחר כדי שלא ימרדו בו, וכמו שעשה יוסף במצרים, וזהו ואסיר גבולות עמים ואמרו, ועתודותיהם שושתי, ר"ל הזמנותיהם שכל מה שהיה מזומן להם לצרכיהם לעתיד, שסה ושלל, ואומרו ואוריד כביר יושבים, רוצה לומר שיוריד וישפיל לארץ היושבים כביר, כלומר בחוזק ובבטחון, ואפשר לפרש ועתודותיהם שוסתי על נבואותיהם שהיו בוטחים העמים בהם, שהוא עם רב כחו יכחישם וישסה אותם בכובשו הארצות ההם, ומי שמצאה ידו כל העולם נוח לו לכבש הקן שהוא מופקר לכל, כי כן היו חיל העמים לפניו, וכמו האדם העוזב בצים עזובות בקן, כן היה לפניו כל הארץ. והוא אומרו (יד) ותמצא כקן ידי לחיל העמים, כי מצא אותם בבטיחה כמו הקן, וכאסף ביצים עזובות, רוצה לומר כמאסף הבצים העזובות בקן אשר זכר, כן כל הארץ אני אאסוף, וכאלו לא היה שם עוף נודד כנפיו להציל הקן, ופוצה פה ומצפצף לצעוק עליו, כי הענינים האלו יעכבו הלוקח מקחת את הקן, אבל הוא לא היה כן, כי לא מצא מי שילחם כנגדו, ואף לא מי שיטיח דברים כנגד כבודו, כי לפי שדמה הגולים לקן הצפרים ולבצים העזובות אמר לשון זה.
פסוק י:
ועל זה התרעם הנביא באומרו (טו) היתפאר הגזרן על החוצב בו, ר"ל הנה אשור לא היה הפועל האמתי בחרבן מלכות ישראל, אבל היה כלו כמדרגת הגרזן, והשי"ת הוא היה החוצב האמיתי באותו פעל, וכמו שהגרזן אינו ראוי שיתפאר על החוצב בו, לומר שהוא הפועל האמתי בכריתה, ולא גם כן יתפאר המשור, והוא המגרה על מניפו, שהוא האדם, ככה לא היה ראוי שיתפאר מלך אשור שהוא הכלי, על הש"י שהוא החוצב האמתי והפועל והמניע אותו, ולפי שהביא בזה הנביא שני משלים מהגרזן ומהמשור, ביאר הענין באמרו, כהניף שבט את מרימיו, רוצה לומר כי בהרים השבט לא תרים הוא את עצמו, רק מרימיו יניפוהו, ויהיה אומרו את מרימיו כמו עם מרימיו, וכן (שמות א, א) את יעקב איש וביתו באו, כהרים המטה שאין פעל ההרמה לעץ, כי אם לאדם כן היה סנחריב שקראו השם שבט אפי ומטה זעמי, שאין השבט ולא המטה פועל מעצמו, כי ההכאה וההרמת יד האדם עושה אותה לא העץ, וזהו אמרו כהרים מטה לא עץ, ויש מפרשים אם יתגדל המשור על מניפו בקלות כהרים שבט, ולא שיתגדל על מרימיו שמרימים אותו בקלות כהרים מטה קל, לא כהרים עץ כבד. ואפשר עוד לפרש שהכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים, או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנים, או הוא כלי חי יניע עצמו את מניעו, כשבט עבד המלך ומשרתו, ששבט העבד ההוא ושררתו הוא כלי, אבל הוא כלי חי, וזהו שאמר, היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלים, כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי, שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו ולהשלים הביאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה ומרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ, והיה לו לסנחריב לדעת כי הוא בידי כעץ, והיכולת אשר בידו הוא המטה, ואין לו להתפאר על המטה הזה, אבל המטה יתפאר עליו, והוא מאמר קצר והכוונה בו ידועה.
פסוק טז:
לכן ישלח ה' צבאות במשמניו רזון וגו' עד והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד וגומר. לפי שאשור התפאר ויחס הכח והכבוד לעצמו, לא לשם יתברך שהוא האדון עליו והנותן אליו כח לעשות חיל, לכן הוא ית' שהוא האדון האמתי ולא סנחריב ישלח במשמניו, רוצה לומר בגבוריו השרים השמנים והחזקים, ישלח בם חרון אפו והעדר הכח, ויהיה זה בשימותו כולם, והוא על דרך (תהלים עח, לא) ויהרוג במשמניהם, ותחת כבודו, רוצה לומר תחת שהיה מתכבד ומתגאה בעצמו, יהיה עונשו שיקד יקוד כיקוד אש, רוצה לומר ששרף אותם מלאך האלהים, כמו שישרוף האש העצים הדקים, ובפרק אלו קשרים (שבת קיג, ב) אמר ר' יוחנן תחת כבודו ולא כבודו ממש, רוצה לומר שנשרפו גופם ונפשם כל אשר תחת כבודו, הוא תחת הלבוש של כל שמן ושמן מאותם אשר זכר, ונקרא המלבוש כבוד לפי שהוא מכבד את האדם, יגיד הכתוב שאש ה' יכנס בהם וישרוף אותם, וכל זה יהיה תחת מלבושיהם, כי היו נשארים בגדיהם קיימים מבלי שיזיקם מוקד האש, ויש מחלוקת לחכמים ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צד, א) כי מהם אמרו שגופותיהם ונפשותיהם נשרפו, ויורה על אמתת הדעת הזה, אומרו ותחת כבודו יקד יקוד, ויש מי שאמר שהיו נפשותיהם נשרפות וגופותיהם קיימים, והכתוב מורה גם כן על הדעת הזה שאמר (מל"ב יט, לה) וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים, ואף על פי שבגמרא לא הוכיחו הדעות מהפסוקים האלה, הנה הם מוכיחים עליהם, והרב רבי קמחי רצה לפרש בין שני הדעות באומרו כי נשרף קצת גופם, ולא מצאתי פשר דבר בדעת הזה, כי כבר יתחייבו לו הספיקות שיפלו בדעות עצמם, ולכן נראה שנשרפו איבריהם הפנימיים ורוחם עם הקדחת השורפת ששלטה בהם המתלהבת בלב, ולפי שהאיברים החיצוניים נשארו אמר, והנה כולם פגרים מתים, כי הפגר הוא חיצוניות הגוף הנראה לעינים, וצדק גם כן דעת האומר שנשרף הגוף והנפש, במה שנשרפו האיברים הגופנים הפנימיים שבהם, ועליהם אמר ותחת כבודו יקד יקוד, ועל אותם האיברים הפנימיים אמר מנפש ועד בשר יכלה, וכלל המאמר שבזה יודיע הקדוש ברוך הוא אל סנחריב ועמו, שהוא האדון והפועל האמתי ולא אחר.
פסוק טז:
וזכר שעם זה לכל בני ישראל אשר בירושלם יהיה אור במושבותם חיים ברכה וכבוד והוא אומרו (יז) והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה, רוצה לומר שהשם יתברך שהוא אור בערך ישראל, כמו שאמר (לעיל ט, א) העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, בערך סנחריב יהיה לאש, ובמדרש שוחר טוב דרשו אור ישראל על חזקיהו וקדושו על ישעיהו ושאר הצדיקים אשר היו עמו, לפי שבזכותם באש ה' יבא ובלהב, ואכלה שיתו ושמירו של מלך אשור ביום אחד, והוא משל לאנשי החיל וגבוריו שהכאיבו את ישראל והשחיתום, כשמיר וכשית וכקוצים המכאיבים, ורש"י פירש אור ישראל על התורה, וקדושו הקדוש ברוך הוא, רוצה לומר שבזכות תורת אנשי חזקיהו ואנשי דורו, ורחמי השם יתברך הגינו על ירושלם ולכן יצא הקצף מלפני השם והנגף השורף במחנה אשור.
פסוק יח:
ואמר וכבוד יערו וכרמלו מנפש ועד בשר יכלה והיה כמסוס נוסס, רוצה לומר שמלבד המון העם אשר זכר שישרפו שמה, הנה הנכבדים גם כן ושרי אשור שהם כבוד יערו וכרמלו, כי למעלתם המשילם בעצים הצומחים ביער ובהר הכרמל, כמו שדמה הפחותים לשמיר ושית, הנה אותם הנכבדים והשרים שבמחנהו, מנפש ועד בשר יכלה אותם האש השורף ההוא וביאר ואמר אופן השרפה באומרו, והיה כמסוס נוסס רוצה לומר שמתוך השרפה ימסו נפשם ורוחם ואיבריהם הפנימיים, כי כלו יהיה נמס ומסוי מבפנים, ורש"י פירש כמסוס נוסס על מין מהתולעת, כי לפי שדמה אותם לעצי יער, דמה פורענותם אל התולעת הנוסר בפיו וטוחן העץ.
פסוק יט:
ואמר ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם להגיד שהשרים שישארו יהיו מעט, עד שנער קטן יכתבם אחד לאחד ולא ילאה לכותבם למיעוטם, ודרך דרש שיהיו עשרה, וזהו ונער יכתבם לפי שהנער המתחיל ללמוד כתיבת האותיות, הדבר הראשון שידע לכתוב היא היו"ד לפי שהיא ראשית האל"ף, והיו"ד עולה למנין עשרה.
פסוק כ:
והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד וגומר עד סוף הפרשה. לפי שזכר הנביא בזה פעולות הפכיות שיעשה הקדוש ברוך הוא, אם בישראל והחרבן והגלות וההצלחה למלך אשור כנגדם, ואם לבני יהודה וליושב ירושלם גנון והציל פסוח והמליט ומפלת סנחריב בעבורם, מפני זה ביאר מה היתה הסבה בזה ואמר, שזה יהיה לפי שבזמן ההוא שאר ישראל ופליטת בית יעקב, שהם מלכות יהודה ויושבי ירושלם אשר נשארו מכל השבטים, לא יוסיפו עוד להשען על מכהו, ואמר זה על האויב מלך אשור, שאחז היה בוטח בו ושולח אליו מנחה, ועם היותו עוזר אליו היה מכהו, ומכה כל עם ה' בני ישראל, ולכן אמר שבימי חזקיהו לא יעשו כן, כי לא ישענו על משענת קנה רצוץ שהוא מלך אשור, שיום אחד היה מושיע אותם מיד רצין, ויום אחר היה עולה עליהם, ומפני זה לא ישענו עליו עוד, כי הוא מכה ואויב לא מושיע, אבל ישען על ה' קדוש ישראל באמת, כי עם היות שנשארו מעט מהרבה, הנה בראותם מפלת סנחריב אותו השאר (כא) שאר יעקב שישאר מיד מלך אשור במלכות יהודה, ישוב אל אל גבור לשם ית' אשר לו הגבורה והתפארת להצילם מידי סנחריב ושהפיל מחנהו במגפה. ואמנם אומרו (כב) כי אם יהיה עמך ישראל כחול הים, רש"י פירשו שאמר הנביא כנגד חזקיהו, שאפילו שהיו ישראל כחול הים קודם גליותיהם, אותו השאר הנשאר מהגלות הכולל שבשמרון ישוב בהכרח, כי הנשארים מהם בירושלם ישובו אל ה', והכליון החרוץ שהיה מעותד לבוא עליהם יהיה שוטף ומונע אותו הצדקה שהם יעשו בתשובתם, כי היא תעכב הרעה מלבוא, ויראו (כג) כי כלה ונחרצה השם יעשה בקרב כל הארץ, ר"ל בסנחריב ומחנהו, ולכן ישובו ויכנעו לפניו, ויותר נכון לפרש כי לפי שאמר שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור, פירש מהו השארית שישוב, ואמר כנגד ישראל, כי אם יהיה עמך כחול הים קודם גלויות מלך אשור, שאר ישוב, רוצה לומר הנה יתמעטו כל כך שלא ישאר, כי אם אותו אשר ישוב בתשובה כמו שאמרתי, לפי שבו כליון חרוץ יהיה שוטף אותם בצדקה ומשפט על חטאתיהם, ואמנם אמרתי זה, לפי שכלה ונחרצה השם עושה בקרב כל הארץ, והוא בגלות השבטים על ידי מלך אשור, ולכן יתמעט העם ולא ישובו בתשובה, כי אם אותו השאר יהודה ובנימין יושבי ירושלם, וקרא ארץ ישראל קרב הארץ מפני שארץ ישראל היא באמצע הישוב כולו.
פסוק כ:
ואמר הנביא כנגד בני יהודה שעליהם היה מדבר, אף על פי שתראה הכליון ההוא הנעשה למלכות ישראל, חרבן שמרון וגלות השבטים, ושמאימת סנחריב שתפש את כל ערי יהודה, ונסע לבוא על ירושלם אתה עמי יושב ציון שהוא ראש מלכות יהודה, אל תירא ואל תחת ממנו, והוא אומרו (כד) אל תירא עמי יושב ציון מאשור בשבט יככה, רוצה לומר כיון שאתה תשוב אל ה', אל תירא מסנחריב שלא יכה אותך בשבטו ובחרבו כאשר עשה לשמרון, ואל תירא שמכאן והלאה מטהו ישא עליך בדרך מצרים, רוצה לומר בבואו עליך בדרך מצרים כי משם עבר לבוא על ירושלם, או יהיה פירושו כדרך שעשו המצריים לאבותיך במצרים שנאמר (שמות א, יא) וישימו עליו שרי מסים או כדרך שעשה סנחריב למצרים.
פסוק כה:
כי עוד מעט מזער וכלה זעם ואפו עד תכליתם, ר"ל שמיד תכף אחר זה יכלה הזעם והאף, שהיה אשור כלי ושליח לאפי וזעמי, כמו שאמר הוי אשור שבט אפי, ויכלה הזעם והאף ההוא עד תכליתם, ואפשר לפרש הכתובים האלה באופן אחר, והוא שהבטיח את העם היושב בציון, שאף על פי שישמעו דברי סנחריב וחרופיו וזדונותיו, שלא ייראו ממנו וזהו אל תירא מאשור בשבט יככה שהוא שבט פיו, על דרך (להלן יא, י) והכה ארץ בשבט פיו, וכן ומטהו ישא עליך, רוצה לומר כלי זיינו חרבו וקשתו שישא לבוא בדרך מצרים, כלומר כמו שבא מצרים בהיותך חונה על הים אל תירא מזה, כי עוד מעט מזער יכלה זעמי ואפי על תכליתם, ויהיה זה בשימותו כולם במגפה בלילה אחת שאז יכלו עד התכלית, ויש ספרים שכתוב בהם תבליתם בבי"ת, והוא מלשון (ויקרא כ, יב) תבל עשו, רוצה לומר שיעשה זה בסבת נבלותם וזדונם והתבל אשר עשו בשמרון, ודבריו כנגד האל שאמרו, (כו) ולכן יעורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים, רוצה לומר אם סנחריב הכה אותך בשבט והקב"ה יכה אותו בשוט שהוא יותר קשה משבטו, וענינו שיעיר הקדוש ברוך הוא שוט להכות את אשור, כמכת מדין שהרגו עורב כמו שמפורש בספר שופטים (שופטים ז, כה) שגדעון נצח מלחמת מדין ועורב ומלך מדין ברח ורדף אחריו גדעון והרגו בצור עורב, וכן יקרה אל מחנה מלך אשור ולסנחריב כי ימות, ויכלה מחנהו במגפה, ויברח סנחריב ויהרגוהו בניו בארצו, ויקרה לו גם כן מהכליה והאבדון מה שקרה למצרים, כשרדפו אחרי בני ישראל בתוך הים, והוא אומרו ומטהו על הים ונשאו בדרך מצרים, ויהיה ועורר מושך עצמו ואחר עמו, אמר ועורר עליו ה' צבאות שוט כמכת מדין בצור עורב, ויעורר עליו גם כן מטהו אשר היה על הים, רוצה לומר על ים סוף, והמטה ההוא ישא אשור וינהיגהו, באותו דרך שהנהיג מצרים בים ששטפם כולם יחד בלילה אחת, כן יכלו גם הם בלילה אחת. ועם הכלה ונחרצה אשר יבא על מלך אשור ועל מחנהו (כז) יסור סבלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך והוא משל לשני שעבודים שהיה לסנחריב עליהם בגופם ובממונם, כי אותו עול שהיה להם על ישראל יחובל מפני שמן, שהוא כנוי לחזקיהו משוח בשמן, וחכמים ז"ל דרשו (סנהדרין צד, ב) וחובל עול סנחריב מפני שמן שהיה מדליק חזקיהו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והכוונה שהגדיל תורה, שהוא אור העולם כשמן המאיר מפני אור הנר הדולק בו והיותר נכון אצלי בפירוש וחובל עול מפני שמן שיושחת ויתחבל עול סנחריב מפני כבדות ושמנינות אותו עול, כי כמו שהשוורים יעבדו עם העול, וכשישמן ויכבד העול יהיה סבה שלא יוכלו שאתו, כן היה בעבדות סנחריב שהיה עולו כל כך קשה, שמפני כבדותו והיותו שמן ועב מאד, יושחת ויבטל העול ההוא, כי יפרקוהו בני אדם מעליהם בהכרח, זהו קשור הכתובים האלה ופירושם על דרך הפשט.
פסוק כה:
ועלה על לבי לומר עוד בהם שהנביא כן היה דרכו, שבהיותו זוכר ומיעד דבר מן הדברים ההווים בזמן ההוא, היה מיעד גם כן דברים דומים אליהם אשר יהיו באחרית הימים, ושאמרו בכאן שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור, הוא ייעוד לענין ההוא מגלות השבטים, ושיהודה ובנימן הנשארים ישובו אל ה' ויצילם מידי סנחריב, האמנם מה שיהיה אחר כך כי אם יהיה עמך ישראל וגומר כי כלה ונחרצה וגומר הוא ייעוד לעתיד לבוא, כאלו אמר שמה שיקרה לבני יהודה וליושבי ירושלם עם סנחריב, ר"ל מהפסד האומה בראשונה והשאר הנשארים ישובו אל השם, ובזכותם יתמו חטאים מן הארץ כל מחנה אשור יהיה דוגמת מה שיקרה בעתיד לבני הגלות, כי אף שיהיו רבים בגלות כחול הים, שאריתם ישובו אל השם באחרית הימים, לפי שבתוך הגלות יהיה כליון חרוץ שוטף בהם, וזהו בצדק ובמשפט, או יאמר שאף על פי שיהיו בני הגלות בעלי צדק הכליון חרוץ שיהיה בהם ישטוף הצדק שיעשה, וכמו שעתה אחרי תשובת שארית בני יהודה תבוא מפלת סנחריב, כך בסוף הגלות אחרי תשובת המעטים הנשארים, כי יעשה הקב"ה כלה ונחרצה באומות בקרב כל הארץ, ולכן חתם בזה הפרשה וחזר לענין הראשון מבני יהוד' ויושבי ירושלם, ועליהם אמר לכן כה אמר ה' צבאות אל תירא עמי יושב ציון, ועוד אפרש זה בפרשה הנמשכת לזו.
פסוק כה:
והתחיל הנביא להלעיג מסנחריב שהיה בא במהירות גדול לכבוש את ירושלם במהרה, עד שהלך מסעות רבות ביום אחד, כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צד, ב) עשר מסעות נסע אותו רשע באותו יום, כי לא יוכל לבבו לחנות יום אחר יום עד בואו שמה, והוא אמרו (כח) בא על עית, עבר במגרון למכמש יפקיד כליו, רוצה לומר שעית שהיתה עיר בצורה לא רצתה לינתן בידו עד שבא והצר עליה, אמנם מגרון לא הוצרך לבוא עליה, כי אם בדרך העברה, כי מיד לקחה, וזהו עבר במגרון, ומכמש לפי שהיתה עיר יותר חזקה ולא יכול ללוכדה מיד גם לא רצה להתעכב שמה מרוב חשקו לבוא על ירושלם, לכן הפקיד שמה כליו, רוצה לומר כלי מלחמתו הסוללות ודומיהן לצור אותה, ואפשר לפרש למכמש יפקיד כליו שרוב כלי מלחמתו הפקיד שמה, כי חשב שאיננו צריך לכלי זיין כל כך לכבוש את ירושלם, וכן זכר (כט) שעברו מעברה, רוצה לומר שעברו מעבר הירדן ועיר גבע שהיא אחר הירדן היה מקום לינתו, כי שם לן אותה לילה והיא עיר אחת לבנימן, ואז חרדה הרמה, רוצה לומר שיושביה פחד קראם ורעדה, וכן בני גבעת שאול נסו כי היתה מערי הפרזות בלתי מוקפת חומה ולכן שלחו לבני בת גלים לומר אליהם, (ל) צהלי קולך בת גלים, שיצעקו ויתקעו שופר להבריח העם, ושיקשיבו בני לישה לקולם ויברחו עמהם, וכן העדה העניה אשר בענתות, והיתה קול הצואה הזאת לבת גלים, לפי שהיתה עיר גבוה ולכן צוה לה שתרים קולה קול בהר, להשמיע אל כל שכניו כדי שלא יפלו ביד הכשדים (לא) וכן נדדה מדמנה, רוצה לומר שברחו ונדדו ממקומם, שהיתה עיר פרוצה אין חומה, ויושבי גבים והיא עיר שמה גבים להיותה עיר בצורה לא ברחו, אבל העיזו והכניסו מקניהם לתוך העיר, והוא מלשון (שמות ט, יט) שלח העז את מקנך.
פסוק כה:
ובאלו המסעות אשר הלך סנחריב באותו יום הגיע לנוב, ועוד היה היום גדול שעמד לו בנוב, ומשם ראה ירושלם ובראותו אותה היה מנופף ידו, כאדם המבזה את הדבר בחשבו שיכבשה לשעתו, והוא אמרו (לב) עוד היום בנוב לעמוד, כלומר עדיין היה היום גדול כשהגיע סנחריב לנוב, והסכים לעמוד שם כל היום ההוא, לפי שהיתה נראית משם ירושלם ונתקרר בזה, כי נראה בעיניו עיר קטנה ושבנקל יוכל לכובשה, ולכן היה מנופף ידו כנגד הר בת ציון וכנגד גבעת ירושלם, ואפשר לפרש שלא יחסר הכתוב מלת כנגד, לומר כנגד הר בת ציון וכנגד גבעת ירושלם, ושלא היה סנחריב המנופף היד כנגדה, אבל יאמר הנביא שעם היות שהיה סנחריב מפחיד ומאיים כל יושבי הארץ, עד שמכל המקומות היו בורחים מפחדו, הנה לא היה כן ציון וגבעת ירושלם באותו יום שבא סנחריב לנוב, כי כבר היו מובטחים מהנביא על זה, וכן הר בת ציון וגבעת ירושלם, המקום ההוא היה כאילו ינופף ידו כנגד סנחריב, כגבור עריץ האומר לאויבו אין לי פחד ממך, גשה נא סורה שבה פה ותקבל גמולך בראשך, ולדעת חכמים זכרם לברכה בפרק חלק ביום אחד הלך כל המסעות הנזכרות סנחריב כדי שיגיע לנוב בעוד היום גדול באופן שיוכל באותו יום ללכת לירושלם להלחם בה ביום ההוא, כי אמרו אצטגניניו שאם ילחם בה אותו יום יכבשנה מיד, לפי שבכמו אותו היום נהרגו כהני ה' בנוב במצות שאול המלך, (שמ"א כב, טז - יט) וכאשר הגיע לנוב וראה את ירושלם מרחוק, בזה אותה להיותה קטנה בערך שאר המקומות שכבש, והיה מניף ידו נגדה בדרך לעג ובזיון, לומר כי בנקל יכבשנה, ולכן לא רצה ליסע מנוב, עם היות היום גדול, ואמר וכי על עיר קטנה כזאת הרגזתי כל חיילותי לינו פה הלילה, ולמחר ישליך איש איש אבנו עליה.
פסוק כה:
וזכר הנביא שרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, כי הנה סנחריב חשב שלא היה אדון אחר עליו גבור ממנו להשפילו, ולכן דבר מה שדבר, אבל הקדוש ברוך הוא שהוא האדון האמתי, והוא אלהי הצבאות העליונים והתחתונים גזר לסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו, ומסעף הוא מלשון בסעיפיה פוריה, שהם ענפי האילן, והכוונה במסעף שהסיר הענפים והכרית הפארות שהוא גם כן לשון ענף, כמו ותרבינה פארותיו, ואמר שעשה זה במערצה, רוצה לומר בחזקה רבה, או יהיה במערצה במשור המקצץ הענפים כדברי רש"י, באופן שהעצים שהם רמי הקומה יהיו גדועים ונכרתות והגבוהים ישפלו, והיה זה משל למלכים ולשרים הבאים במחנה אשור שימותו במגפה, ואחר שנבא על המלכים והשרים ניבא על העם באמרו, ונקף סבכי היער בברזל, ר"ל שיכרתו אותם הענפים הנאחזים זה בזה והוא רמז למגפת העם, ואולי אמר בברזל על המלאך המשחית, ועל סנחריב שהוא המלך הגדול עליהם אמר והלבנון באדיר יפול, שיפול מפלה רבה בזכות חזקיהו שנקרא אדיר, וכמו שאמר (ירמיה ל, כא) והיה אדירו ממנו, או יהיה פירוש והלבנון באדיר יפול שהלבנון רמז למחנה אשור בכלל אשר שם גדולים וקטנים, יפול על ידי האדיר שהוא המלאך שיצא והכה בהם כמו שיזכור אחר זה, ולפי זה הפירוש יהיו הכתובים האלה הנה האדון ה' צבאות וגומר, ונקף סבכי היער וגומר, תשלום הנבואה הזאת שדברה מענין סנחריב, והוא דעת המפרשים כולם, ועל דעתם נמשכתי בפירוש הזה, עם שאין כן דעתי כמו שאפרש בנבואה הנמשכת.
פסוק לג:
הנבואה השמינית תחילתה הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה וגומר עד (יג, א) משא בבל אשר חזה ישעיהו בן אמוץ, ויש בה ד' פרשיות:
פסוק לג:
הראשונה (י, לג) הנה האדון ה' צבאות מסעף, השנית (יא, א) ויצא חוטר מגזע ישי, השלישית (יא, י) והיה ביום ההוא שורש ישי, הרביעית (יא, י) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו וגומר, וראיתי להעיר בנבואה הזאת ששת השאלות.
פסוק לג:
השאלה הראשונה מה ענין הנבואה הזאת במקום הזה, כי אם עדיין ישעיהו לא נתנבא על חרבן בית ה' וגלות ירושלם לא הראשון ולא הב', איך בא לנבואת על גאולתו ועל נחמתו, וכפי סדר הלמוד היה ראוי להודיע החורבן ואח"כ הגאולה.
פסוק לג:
השאלה השנית באמרו ויצא חוטר מגזע ישי, והוא למה ייחס מלך המשיח לישי, והיה ראוי ליחסו אל דוד, כי הוא היה אב בהתחלת המלכים, וכן אמר בענין מלך המשיח (יחזקאל לז, כה) ודוד עבדי נשיא להם לעולם ולא אמר ישי, ולמה קראו פעם חוטר ופעם נצר, ואחר זה יקראהו שרש ישי אשר עומד לנס עמים.
פסוק לג:
השאלה השלישית בפסוק ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וגו', והוא למה זכר ששת השלמיות האלה, רוצה לומר חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת ה', ולא זכר מדות אחרות כענוה ושפלות וצדק וירא חטא ושאר המדות המשובחות, ולמה כלל כל ששת השלמיות האלה בשלשה רוחות ולא אמר רוח אחד לכל שלמות מהם.
פסוק לג:
השאלה הרביעית באמרו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, ומיד אחר זה אמר והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו וייעד א"כ שני פעמים סמוכים זה לזה על דבר שהוא הצדק, בהיות די באחד מהם והוא כפל מבואר.
פסוק לג:
השאלה החמשית באמרו ואריה כבקר יאכל תבן, והוא שאם היה ענין הנבואה להודיע השלום אשר יהיה גם בין הבעלי חיים הטורפים והביתים האלה, וכמו שזכרם אחד לאחד בין שיהיה הדבר משל או כפשוטו, מה לנו לדעת שהאריה יאכל תבן כבקר, והנה אין זה מן השלום.
פסוק לג:
השאלה הששית באמרו יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, והוא למה קרא הגאולה הזאת שנית, כי אם נאמרה על ימי חזקיהו הנה הוא קנין ראשון לא שני, ואם נאמרה על בית שני הנה לא נתקיים אשר ישאר מאשור, כי לא באו לבית שני עשרת השבטים, וגם לא שבו בימי חזקיהו, ואם נאמרה על הגאולה העתידה, הנה יהיה קנין שלישי בערך יציאת מצרים ופקידת בית שני ואיך אם כן קראה שנית. והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
פסוק לג:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת נתחלפו בה המעיינים חלוף רב, כי מהם חשבו שנאמרה על חזקיהו שהיה חוטר מגזע ישי, והיה שופט בצדק דלים ולא למשמע אזניו ולא למראה עיניו, כי אם בחקירה ודרישה רבה, ושענין גר זאב עם כבש, היה משל לרב השלום שהיה בימיו, ושמפני פלא כל המעלות שנעשה לו, אמר שורש ישי אשר עומד לנס עמים, ובעבור השלום שהיה לו עם כל סביביו עם כבוד גדול, אמר והיתה מנוחתו כבוד, ושענין כי מלאה הארץ דעה נאמר על החכמה והדעת שהיה בדורו. ומהם אמרו שנתקיימה בבית שני, ושעל זרובבל נאמר חוטר מגזע ישי, ושאר הכתובים דרשו עליו באותו אופן שדרשוהו הראשונים על חזקיהו, ומפרשי הנוצרים פירשו הנבואה הזאת על ישו שהיה מגזע ישי והיה בו כל הרוחות הטובות האלה ולא היה שופט למשמע אזניו כי אם בצדק אלהי, והעתיקו והיתה מנוחתו כבוד והיתה קבורתו כבוד, ושגר זאב עם כבש הוא משל לחלוף האומות שנכנסו לדתו בהסכמה אחת, ושעליה נאמר כי מלאה הארץ דעה.
פסוק לג:
והדעות האלה שלשתם, אחד המרבה ואחד הממעיט הם מרוחקים מאמתת הכתוב ופשוטו, אם הראשון, לפי שחזקיהו כשנאמרה זאת הנבואה כבר היה בן עשרה שנים, ואיך יאמר עליו ויצא חוטר שמורה שיולד ויצא לעולם אח"כ ימים רבים, ועוד כי לא מצאנו לו גבורות, ואיך אם כן יאמר עליו רוח עצה וגבורה, וגם לא מצאנו שעשה נסים ונפלאות, ואיך אם כן יאמר עליו והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין לפרשו על מפלת סנחריב כי לא נעשתה בשבט פיו ולא ברוח שפתיו, והכתוב מבאר (ישעיה לז, לה) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, גם אומרו ושעשע יונק על חור פתן וגומר, אם הכתובים כפשוטם מבואר הוא שלא נתקיימו בימיו, ואם הם משל להפלגת השלום אז לא נתקיימה כי הנה בימיו נגזר הגלות והחרבן, ועל גאותו יצא הקצף מלפני ה' כמו שיתבאר אחר זה, ומלבד כל זה הנה ישאר כנגד זאת ספק עצום נמנע ההתרה, ממה שאמר מיד והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית וגו', ובה התבארה חזרת השבטים שהלכו בגלות אשור, וגאולת גלות יהודה כמו שאמר ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, וידוע שבימי חזקיהו לא שבו השבטים מארץ אשור, ולא גלתה יהודה עדין, ואיך יקבץ נפוצותיו ואם מלכות אפרים לא שב בימיו, איך יאמר וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים, גם אומרו יחדו יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם, ידוע שבימי חזקיהו לא לקחו ישראל את ארצות העמים האלה והיא עתידה להם. גם אמרו והחרים ה' את לשון ים מצרים שביאר שבאותה גאולה יעשה השם נס בקריעת הים דומה לקריעת ים סוף, מבואר וידוע שלא נעשה בימי חזקיהו, ואי אפשר לחלק בין הפרשיות האלה ולומר שפרשת ויצא חוטר נאמרה על חזקיהו, ופרשת והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית היא לעתיד לבוא, לפי שמאמר והיה ביום ההוא לא יסבלהו, אלא שבאותו זמן עצמו שיהיה ענין הפרשה הראשונה, יהיה גם כן ענין הפרשה השנית, וכל זה ממה שיורה שלא נאמרה הנבואה הזאת על חזקיהו ודורו.
פסוק לג:
ואמנם הדעת השני שנאמרה על זרובבל הנה הוא גם כן נפסד מפאת הביטולים האלה אשר זכרתי כולם, כי הנה לא נחה עליו רוח ה', ולא עשה נסים ונפלאות ולא היתה מנוחתו כבוד, כי הוא שב לבבל ושם מת בעבדותו, ובדור בית שני לא היה רוב שלום בעולם וגם לא ביניהם, אבל היה בהפך, כי אז נתרבו מלחמות הפריצים והכופרים ואויבי השם בארץ, ובזמן בית שני לא שבה מלכות אפרים וגלות עשרת השבטים מאשור, וגם גלות יהודה ובנימן לא שבו כולם מבבל, כי רובם נשארו שמה ובמצרים ובעמון ובמואב ובארצות יונים, כמו שתראה בספורי יוסף בן גוריון, וגם בצרפת ובספרד ובארצות אחרות נתפזרו מהם, ולא שבו ירושלם בזמן בית שני, ולא נעשתה אז קריעה בים מצרים, כיום עלותם מארץ מצרים, גם לא ירשו ארץ אדום ועמון ומואב וכל זה ממה שיורה שהנבואה הזאת בפרשיותיו אי אפשר לפרשה על זמן בית שני.
פסוק לג:
ואמנם הדעת הג' ממפרשי הנוצרים, הנה בהיות עיקרו ויסודו מכת הנמנעות שלהם טבע קיים, מבואר הוא שלא יכוין אליו הנביא בנבואתו, כי ישו לא היה מגזע ישי אם הוא לא היה בן יוסף בעל מרים אמו, לפי שהשתעפות המשפחה אשר אתם מישי מאיש אל איש אינן נוגעה אל מרים, כי אם אל יוסף בעלה, כמו שביאר מאטיאו השליח באבין גיליו שלו, ואם הוא לא היה אבי ישו אם כן לא היה ישו גזע ישי וכבר נתקשו חכמיהם בדבר הזה, ונדחקו לומר שהנשים בישראל לא היו נשואות, כי אם לבני שבטם כמו שצוה משה בבנות צלפחד, (במדבר לו, ו) וחייבו מזה שבהיות יוסף איש מרים מזרע דוד, שתהיה אשתו מרים גם כן ממנו, ושלכן היה בנה בן דוד ומזרעו, והטענה הזאת אין לה על מה שתסמך, לפי שמה שצוה משה לא היה, כי אם בבת יורשת נחלה כבנות צלפחד, כדי שלא תסוב נחלה משבט אל שבט, וכן ביארה תורה, ומי הגיד להם שהיתה למרים נחלה לשתיפול בה הדין ההוא, ועוד כי אף שתהיה יורשת נחלה, היה אפשר שתנשא לאחר משבט יהודה, ולא היה מחוייב שיהיה מזרע דוד, כי כמה אוכלוסין וכמה משפחות היו בשבט יהודה, כל שכן שהדין ההוא לא נהג אלא באותו דור, מפני חלוקת הארץ שהיתה עתידה להיות, כמו שקבלו חכמים ז"ל ובא מבואר בסוף מסכת תעניות (ל, ב), הלא תראה שאחרי מלחמת פלגש בגבעה נתנו ישראל בנותיהם לבני בנימן, וגם דוד שהיה משבט יהודה, הלא לקח לו לאשה את מיכל בת שאול שהיתה משבט בנימן, ויהושפט מלך יהודה הלא נשא את בת אחאב שהיה משבט אפרים, וכאלה בזמן בית ראשון רבו מספור, כל שכן וכל שכן בבית שני שלקחו נשים מצריות אדומיות, והורקנוס המלך כהן לה' מבני חשמונאי נשא בת תלמי מלך מצרים, ואנטיפטר אביו של הורדוס נשא אשה אדומית, ואם בזה היו פרוצים, כל שכן לשישא איש משבט אחד אשה משבט אחר, אף שבבית שני לא נעשתה חלוקת הארץ, שלא נתחלקה לשבטים, ולא היה אם כן ביניהם חשש ולא תסוב נחלה משבט אל שבט, ולכן גם בת היורשת נחלה לא תתחייב להנשא לאיש משבטה, ומלבד כל הדברים והאמת האלה, יש לשואל לשאול אם היא היתה מזרע דוד, ויוסף לא שכב עמה וישוע לא היה בנו, למה מאטיאו השליח כשבא לספר יחוסו של ישוע, מה לו לזכור יחוס איש אמו אם לא היה אביו, ויותר טוב היה לזכר זכרון היחס באמו אלא שאין להם טענה בזה. גם ישו לא הי' שופט ישראל, לשיאמר עליו ושפט בצדק דלים לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, גם לא נתקיים בימיו ולא אחרי מותו, וגר זאב עם כבש אם הי' הדבר כפשוטו, וגם שיפרשוהו משל לרוב השלום, הנה לא נתקיים בימיו, כי אז רבו הקטטות והמלחמות בירושלם עד חרבנה, ואחרי מותו הי' בכל העולם חרב איש באחיו, וגם שזייפו הכתובים האלה, מה יעשו לפרשת יוסיף ה' שנית, שנזכר בה גאולת השבטים וקבוץ בני יהודה ושאר הדברים, וכבר נלחצו בפירושה מאד ובאו במהמורות בל יקומו, שפי' יוסף ה' שנית לקנות את שאר עמו, שהי' זה בדרשות השלוחים, ושקבוץ הגליות הי' התאספות הגוים לקבל דתם, ופי' ונשא נס לגוים על השתי וערב, ופירשו ועפו בכתף פלשתים על דורשיהם שהלכו לארצות המזרח לדרוש דתם, ומפני שלא נתעכבו מפאת בני מצרים, שלכן אמר והחרים ה' את לשון ים מצרים, הנך רואה שדבריהם ופירושיהם הבל וריק, על כן אמרתי לא אזכר ולא אדבר עוד בשמם, כי הם דברים בטלים מפאת עצמם, והנה הודעתיך אותם פה, כדי שיעמוד לבך תחזקנה ידיך עם אמתת דרכי מפרשינו בפירוש הכתובים, ואחרי שהנבואה הזאת א"א לפרשה כפי אחד מהדעות האלה, מבואר הוא שלא נאמרה, כי אם על קבוץ הגליות ועל משיח צדקנו מהרה יגלה, וזו היא הכוונה הכוללת בנבואה הזאת, ועוד אוכיח אותה בפרטי הפסוקים.
פסוק לג:
הנה האדון ה' צבאות וגו' עד ונחה עליו רוח ה'. קצת מהמפרשים עם היות שקבלו אמתת כוונת הנבואה הזאת, מן ויצא חוטר וגומר, הנה הם פירשו שני הפסוקים הראשונים, שהם הנה האדון ה' צבאות וגומר, ונקף סבכי היער וגומר, בשהם תשלום הפרשה הקודמת מענין מפלת סנחריב, וכן פירשתי אני אותם למעלה בסוף הפרשה השביעית, אבל אין דעתי נחה בזה, לפי שמפלת סנחריב כבר נזכרה קודם לזה בסמוך, באמרו לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון וגומר, ולמה יתחיל עתה מחדש להודיע ולומר זה עצמו, ועוד שהפסוק הזה הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה וגומר תמצאהו פרשה בפני עצמה, ואם היה מענין סנחריב בתשלום הנבואה הקודמת לא היה ראוי להיות בו פרשה, אלא בפסוק ויצא חוטר מגזע ישי שהיה על הגאולה העתידה, ואין הדבר כן בספרים המדוייקים אשר לנו, כי התחלת הפרשה היא הנה האדון ה' צבאות, ובפסוק ויצא חוטר אין פרשה לא פתוחה ולא סתומה, לפי שהוא נסמך על הכתובים הקודמים, על כן אמרתי שתחילת הנבואה היא מתחילת הפרשה בפסוק הנה האדון וגומר, ויהיה פירוש הכתובים באחד משני דרכים, הראשון שמפני שזכר למעלה גלות עשרת השבטים, ומפלת סנחריב ועמו, ראה יתברך להודיע לישעיהו העתיד להיות עליהם בסוף גלותם, האם ישובו על ארצותם בזמן מן הזמנים או לא, ולכן אחרי שהשלים להודיע גלותם וחרבנם, ומפלת סנחריב הגולה אותם, התחיל בנבואה אחרת להודיעו, מה שעתיד להיות עליהם באחרית הימים, ועל זה אמר הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה רוצה לומר יותר ממה שראית שעושה הקדוש ברוך הוא בסנחריב ועמו, יעשה בקץ הימים בשאר האומות שיכרות אותם בידו החזקה, והמלכים והשרים שהם רמי הקומה יהיו גדועים ונכרתים, ואשר המה עתה גבוהים בארצותם לגויהם ישפלו, ואז יצא חוטר מגזע ישי שהוא משיח בן דוד שיהיו בו כל השלמיות שיזכור, וישובו השבטים כולם ונפוצות יהודה גם כן כמו שמפורש בפרשיות, ומסכים לזה כתב רש"י ז"ל ואם תאמרו זה תנחומין לחזקיהו ועמו, שלא יפלו ביד סנחריב ולא תהא על הגולה שהגלה בחלח וחבור שמא אבד זכרם, לא כי לסוף יבא משיח ויגאלם עד כאן. והדרך השני הוא יותר נכון בעיני שנאמרו הפסוקים האלה על בני יהודה שהיו אז בימי חזקיהו שלמים וכן רבים בתקפם וגבורתם, ועליהם אמר הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה שהפארה במערצה היא ירושלם, ורמי הקומה שהם בני יהודה, יהיו גדועים וגולים בידי האויביהם, וניבא הנביא בפרט על שני החרבנות, כי על החרבן הראשון אמר (לד) ונקף סבכי היער בברזל, שהיער הוא משל לירושלם, והברזל הוא רמז לנבוכדנאצר שהחריב את ירושלם חרבן ראשון, ועל חרבן בית שני אמר, והלבנון באדיר יפול כי הלבנון הוא רמז לבית המקדש, כמו שאמר (זכריה יא, א) פתח לבנון דלתיך והאדיר היה מלכות רומי המושל על כל מלכיות האדמה, וכן אמרו בפרק הניזקין (גיטין נו, א - ב) אמר ליה רבן יוחנן בן זכאי לאספסיינוס שלם עלך מלכא אמר ליה מחייבת תרי קטלי, חדא דקריית לי מלכא ולאו מלכא אנא, ועוד אי מלכא אנא אמאי עד האידנא לא אתית לגבאי, אמר ליה דקאמרת לאו מלכא את, לא הוה מימסרא ירושלם בידך, שנאמר והלבנון באדיר יפול, ואין אדיר אלא מלך שנאמר (ירמיה ל, כא) והיה אדירו ממנו וגומר, הנה התבאר שרבן יוחנן פירש הכתוב בזה הדרך על חרבן ירושלם השני, והותרה בזה השאלה הראשונה.