לפרק י'

פרק זה הוא המשך מהקודם, ומשלים לתאר את האסון הלאומי שיתקוף הולך ותקוף את אפרים.

כשציור האסון מגיע עד מרום קצו, מסב הנביא פניו אל מסבב האסון, אל מלך אשור, אשר מרה רוחו עליו על שהגדיש ברשעו את סאת האסון, ומנבא אסון גם לו; ולעומת זה שבתחילת הפרק הקודם הוא תולה מגפת סנחריב בזכות חזקיהו, הוא תולה כאן את הקולר בסנחריב עצמו, בהתנכרותו אל שולחו העליון, ותלותו גדולתו בכוחו ועוצם ידו. [אל הלך מחשבותיו כאן על מפלת אשור, גורם החורבן לעשרת השבטים, מתאים הלך מחשבותיו בפרק מ"ז על מפלת בבל, גורמת החורבן ליהודה. גם שם אנו בהאשמה דומה: "קצפתי על עמי... לא שמת להם רחמים"]

למען דעת כי גם זה גרם, ושאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.

ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃
לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃
(ישעיה י א-ב)

השרים והשופטים שנתמנו עכשיו השתמשו בשעת חירום זו להוציא חוקים ופסקי-דין המנצלים לטובתם את הדלים ואת דלי הדלים, היתומים והאלמנות שרבו אז.

וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃
(ישעיה י ג)

"עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה" – הנביא תמה על קצר ראותם, שאינם רואים שיום הפקודה ממשמש לבוא, אשר אז יהיו זקוקים לעזרת אלו השדרות הרחבות שעתה הם מציקים להן כל כך;

"וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃" – כי בכל אופן יהיו אנוסים אז לעזוב ולהפקיד עשרם-כבודם הבא להם מעשק העניים והדלים.

בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃
(ישעיה י ד)

"תַּ֣חַת" – מתפרש כמו 'בתור', ופירוש הפסוק כך: שמי מהשרים והשופטים שלא כרע בתור אסיר – שעל האסיר לכרוע בשעה ששמים עליו אסוריו – הוא ייפול בתור הרוג; וכך עלתה להם מיד שעלה אשור על הארץ ולכדה, אולם סנחריב לא הסתפק בזה ועוד שם מצור על שומרון שלוש שנים עד אשר לכד אותה ויגל את ישראל מארצו, וברמוז לזה מסיים הנביא: "בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃".

הוי אשור שבט אפי... אם לא כדמשק שומרון...
(ישעיה י ו-י)

בהמשך הפסוקים הללו הנביא קובל על אשור ועל מלכה שהגדיש את הסאה, ואף לאחר ששם אפרים כחמר חוצות, לא הרפה ממנו עד שהחריב גם את שומרון.

הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃
(ישעיה י יא)

הנביא עובר לזמן שאחר כיבוש שומרון, שאז רם לבב סנחריב עוד יותר לקרוא: "הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃".

לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃
(ישעיה י טז)

כבודו הוא כינוי לחילו, אולי משום שהחיל הוא כבוד המלך והעם. [וכן יש לפרש מקראות נוספים(ישעיה כא טז; מיכה א טו).]

כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃
(ישעיה י כה)

"תַּבְלִיתָֽם" הוא משורש 'בלול', כמו "תבלול בעינו", או "תבל עשו"(ויקרא כ יב) שפירושו תערובת הדם. ומכנה הנביא כן נקמת אשור בישראל, שהייתה בלולה מזעם ה' במידה ידועה, וזדון ליבו שגדש את הסאה, כפי שהסברנו.

בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃
עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃
(ישעיה י כח-כט)

בין מכמש ובין גבע היתה מעברה בין שני סלעים, כמסופר בספר שמואל:

וּבֵ֣ין הַֽמַּעְבְּר֗וֹת אֲשֶׁ֨ר בִּקֵּ֤שׁ יֽוֹנָתָן֙ לַֽעֲבֹר֙ עַל־מַצַּ֣ב פְּלִשְׁתִּ֔ים שֵׁן־הַסֶּ֤לַע מֵהָעֵ֙בֶר֙ מִזֶּ֔ה וְשֵׁן־הַסֶּ֥לַע מֵהָעֵ֖בֶר מִזֶּ֑ה וְשֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ בּוֹצֵ֔ץ וְשֵׁ֥ם הָאֶחָ֖ד סֶֽנֶּה׃
הַשֵּׁ֧ן הָאֶחָ֛ד מָצ֥וּק מִצָּפ֖וֹן מ֣וּל מִכְמָ֑שׂ וְהָאֶחָ֥ד מִנֶּ֖גֶב מ֥וּל גָּֽבַע׃
וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹנָתָ֜ן אֶל־הַנַּ֣עַר ׀ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֗יו לְכָה֙ וְנַעְבְּרָ֗ה אֶל־מַצַּב֙ הָעֲרֵלִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אוּלַ֛י יַעֲשֶׂ֥ה יְהוָ֖ה לָ֑נוּ כִּ֣י אֵ֤ין לַֽיהוָה֙ מַעְצ֔וֹר לְהוֹשִׁ֥יעַ בְּרַ֖ב א֥וֹ בִמְעָֽט׃
(שמואל א יד ד-ו)

לכן היה נחפז סנחריב לתפוש ולעבור המעברה פן יחסמו לפניו שם הדרך, והוא עם חילו עברו כנראה דרך נתיבות סלולות ברוכסי הסלעים, אולם כלי מלחמתו שלא היה יכול להוליכם בדרך זה, הפקיד, שפירושו הועיד, להוביל למכמש להעבירם דרך המעברה.