א ה֥וֹי הַחֹֽקְקִ֖ים חִקְקֵי־אָ֑וֶן וּֽמְכַתְּבִ֥ים עָמָ֖ל כִּתֵּֽבוּ׃ ב לְהַטּ֤וֹת מִדִּין֙ דַּלִּ֔ים וְלִגְזֹ֕ל מִשְׁפַּ֖ט עֲנִיֵּ֣י עַמִּ֑י לִהְי֤וֹת אַלְמָנוֹת֙ שְׁלָלָ֔ם וְאֶת־יְתוֹמִ֖ים יָבֹֽזּוּ׃ ג וּמַֽה־תַּעֲשׂוּ֙ לְי֣וֹם פְּקֻדָּ֔ה וּלְשׁוֹאָ֖ה מִמֶּרְחָ֣ק תָּב֑וֹא עַל־מִי֙ תָּנ֣וּסוּ לְעֶזְרָ֔ה וְאָ֥נָה תַעַזְב֖וּ כְּבוֹדְכֶֽם׃ ד בִּלְתִּ֤י כָרַע֙ תַּ֣חַת אַסִּ֔יר וְתַ֥חַת הֲרוּגִ֖ים יִפֹּ֑לוּ בְּכָל־זֹאת֙ לֹא־שָׁ֣ב אַפּ֔וֹ וְע֖וֹד יָד֥וֹ נְטוּיָֽה׃ ה ה֥וֹי אַשּׁ֖וּר שֵׁ֣בֶט אַפִּ֑י וּמַטֶּה־ה֥וּא בְיָדָ֖ם זַעְמִֽי׃ ו בְּג֤וֹי חָנֵף֙ אֲשַׁלְּחֶ֔נּוּ וְעַל־עַ֥ם עֶבְרָתִ֖י אֲצַוֶּ֑נּוּ לִשְׁלֹ֤ל שָׁלָל֙ וְלָבֹ֣ז בַּ֔ז ולשימו (וּלְשׂוּמ֥וֹ) מִרְמָ֖ס כְּחֹ֥מֶר חוּצֽוֹת׃ ז וְהוּא֙ לֹא־כֵ֣ן יְדַמֶּ֔ה וּלְבָב֖וֹ לֹא־כֵ֣ן יַחְשֹׁ֑ב כִּ֚י לְהַשְׁמִ֣יד בִּלְבָב֔וֹ וּלְהַכְרִ֥ית גּוֹיִ֖ם לֹ֥א מְעָֽט׃ ח כִּ֖י יֹאמַ֑ר הֲלֹ֥א שָׂרַ֛י יַחְדָּ֖ו מְלָכִֽים׃ ט הֲלֹ֥א כְּכַרְכְּמִ֖ישׁ כַּלְנ֑וֹ אִם־לֹ֤א כְאַרְפַּד֙ חֲמָ֔ת אִם־לֹ֥א כְדַמֶּ֖שֶׂק שֹׁמְרֽוֹן׃ י כַּאֲשֶׁר֙ מָצְאָ֣ה יָדִ֔י לְמַמְלְכֹ֖ת הָאֱלִ֑יל וּפְסִ֣ילֵיהֶ֔ם מִירֽוּשָׁלִַ֖ם וּמִשֹּׁמְרֽוֹן׃ יא הֲלֹ֗א כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֛יתִי לְשֹׁמְר֖וֹן וְלֶאֱלִילֶ֑יהָ כֵּ֛ן אֶעֱשֶׂ֥ה לִירוּשָׁלִַ֖ם וְלַעֲצַבֶּֽיהָ׃ יב וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כָּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלִָ֑ם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃ יג כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחָכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים ועתידתיהם (וַעֲתוּדֽוֹתֵיהֶם֙) שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃ יד וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן ׀ יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָֽעַמִּ֔ים וְכֶאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כָּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃ טו הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃ טז לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃ יז וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָֽכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃ יח וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃ יט וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִֽהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃ כ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹֽא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃ כא שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃ כב כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃ כג כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כָּל־הָאָֽרֶץ׃ כד לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵֽאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ כה כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃ כו וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃ כז וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃ כח בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃ כט עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָֽרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃ ל צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃ לא נָדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃ לב ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַֽעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בית־(בַּת־)צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃ לג הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃ לד וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
הוי. יש להתאונן על החוקקים הם סופרי הדיינים על כי המה חוקקים און ר״ל כותבים דבר שאינו הגון וכשר:
פסוק א:
ומכתבים. הדיינין עצמם המצוים לסופריהם לכתוב המה יצוו לכתוב דברי עמל:
פסוק ב:
להטות. מכתבם יהיה סיבה להטות את הדלים מן הדין הראוי להם:
פסוק ב:
ולגזול. להעביר משפט האמת מן עניים:
פסוק ב:
להיות. עי״ז תהיינה האלמנות שללם רצה לומר הרי כאלו הם בוזזים ושוללים את האלמנות והיתומים:
פסוק ג:
ומה תעשו. כאומר אם אין כח ביד האלמנות והיתומים אבל מה תשיבו למקום ב״ה בעת יפקוד עליכם העון הזה:
פסוק ג:
ולשואה. לעת תבוא עליכם החושך ממרחק וזהו מלך אשור:
פסוק ג:
לעזרה. לעזור לכם:
פסוק ג:
ואנה תעזבו. כשתלכו בגולה איה תעזבו ההון אשר אספתם בגזל הלא לא ישאר לא בן ולא בת:
פסוק ד:
בלתי כרע. במקום אשר לא כרע כריעת המרבץ שם באותו המקום יהיה אסיר רצה לומר חוץ מארצכם תאסרו:
פסוק ד:
ותחת. ובאותו מקום יפלו הרוגים:
פסוק ד:
ועוד ידו נטויה. להכות בהם בהיותם בארץ אויביהם:
פסוק ה:
הוי אשור וכו׳. יש להתאונן על כי אשור יהיה השבט לעשות בהם אפי להכות ולרדות אותם:
פסוק ה:
ומטה. הזעם מה שאני זועם על ישראל הוא ביד אשור למטה כי עי״ז יכה בהם כרצונו:
פסוק ו:
בגוי חנף. הם ישראל המחניפים ליצרם למלאות שאלתו ופתויו:
פסוק ו:
עברתי. מה שאני מלא עליו עברה וזעם:
פסוק ו:
ולשומו מרמס. לרמסו ברגל כטיט המושלך בחוצות:
פסוק ז:
והוא. אבל סנחריב מלך אשור לא ידמה כן כמו שהיא שגזרה היא מלפני:
פסוק ז:
ולבבו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ז:
כי להשמיד בלבבו. כי חושב בלבבו להשמיד הכל ואף ירושלים כאלו נעשה הנצחון בכח זרועו:
פסוק ז:
ולהכרית. חושב להכרית הכל לבל ישאיר אף מעט:
פסוק ח:
יחדו. זה כזה כל אחד חשוב כמלך לפי מרבית העם שיש לכ״א:
פסוק ט:
הלא ככרכמיש. הלא כמו שכבשתי את כרכמיש כן כבשתי את כלנו:
פסוק ט:
אם לא וכו׳. האם לא כמו שכבשתי את ארפד אשר היא משלטנות חמת האם לא כמו שכבשתי את דמשק כן אכבש את שומרון:
פסוק י:
כאשר מצאה ידי. כמו שהשיגה ידי לכבוש הממלכות האלה עובדי האליל והלא פסיליהם חזקים מפסילי ירושלים ומפסילי שמרון וכאומר אם כן כ״ש שאכבוש את ירושלים ואת שמרון:
פסוק יא:
הלא כאשר וכו׳. אשר שיכבוש שמרון בבואו על ירושלים יאמר הלא כאשר וכו׳ ולאליליה. כי גם האלילים שבר ולקח עמו לאשור:
פסוק יב:
כי יבצע. כאשר ישלים ה׳ את מעשהו להביא חיל סנחריב על ציון וירושלים אפקוד. אז אשגיח על מה שהפרה והרבה גודל לבב:
פסוק יב:
ועל תפארת. על התפארות גאותו:
פסוק יג:
עשיתי. כל מה שעשיתי בדבר הנצחון עשיתי בכח ידי ובחכמתי כי אני נבון ואסיר. באמרם ע״כ גבול מלכות זו וע״כ וכו׳ וכיון שכבש הכל הסיר הגבולים כי נחשב הכל כמלכות אחת:
פסוק יג:
ועתודותיהם שושתי. שללתי אוצרותיהם:
פסוק יג:
ואוריד. הורדתי היושבים במקום חוזק וחוזר על תחלת המקרא שאומר את כל אלה עשה בכח הזרוע ובחכמה נפלאה:
פסוק יד:
ותמצא כקן ידי. ר״ל השיגה ידי לצבא העמים כמו שיד כל משגת קן צפור המופקר:
פסוק יד:
וכאסוף וכו׳. אספתי אני את כל אנשי הארץ כמו המאסף בצים שעזבם אמם והלכה לה:
פסוק יד:
ולא היה נודד כנף. לפי שדמה הגולים לקן צפור ולביצים עזובות אמר לשון הנופל בעופות שמנדנדים בכנפיהם ופותחים פיהם ומצפצפים בחושבם שבזה ינצלו ור״ל שלא עמד מי למולו למחות בידו:
פסוק טו:
היתפאר. אמר הנביא וכי מהראוי שיתפאר הגרזן על החוצב בו לומר אני החוצב ולא אתה ר״ל הלא אשור אינו אלא כגרזן ביד האל ולא בכוחו יגבר:
פסוק טו:
אם יתגדל וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק טו:
כהניף שבט. כאילו השבט עם מרימיו הניף את השבט רצה לומר אפילו כח שניהם עשתה את ההנפה:
פסוק טו:
כהרים מטה. כאלו המטה הרים וכו׳ וכפל הדבר במ״ש:
פסוק טו:
לא עץ. הנה באמת לא העץ הוא המרים כי אם האדם הוא המרים ור״ל הנה כן לא אשור הוא בעל הנצחון כי אם המקום שהמשילו:
פסוק טז:
לכן. בעבור גודל לבבו:
פסוק טז:
במשמניו רזון. ירזה את השמנים שבעמו רצה לומר יאבדו מן העולם:
פסוק טז:
ותחת כבודו. ובמקום שהיה מתכבד בעצמו לתלות הדבר בכח זרועו במקום זה יהיה ללעג וקלס כי תבער הבערה כתבערת אש רצה לומר כל אנשיו ימותו על ידי המלאך המכה בהם כאלו נשרפו באש וכן נאמר בו והיתה לשרפה מאכולת אש (לעיל ט):
פסוק יז:
והיה אור ישראל. האל המאיר לישראל:
פסוק יז:
וקדושו. הוא האל קדוש ישראל וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יז:
שיתו ושמירו. וקראם כן לפי שבהם היה מכאיב העמים כבקוץ מכאיב:
פסוק יח:
וכבוד יערו. מרבית אנשיו כעצי היער אשר היה מתכבד בהם:
פסוק יח:
וכרמלו. ר״ל בעלי העושר ככרמל הזה שהוא מלא ברכת ה׳ שדות וכרמים:
פסוק יח:
מנפש וכו׳. כי ישרוף גופן ונפשם:
פסוק יח:
והיה. העם ההוא יהיה כהנטחן מן התולעת אשר יטחן בפיו את העצים דק דק ולפי שהמשילם לעצי היער אמר לשון הנופל בהשחתת העצים:
פסוק יט:
ושאר. שאר העץ הנשאר ביערו ר״ל הנשאר במחנהו:
פסוק יט:
מספר יהיו. יהיו מעט מתי מספר:
פסוק יט:
ונער. אף הנער לא ילאה לכתבם ולפרטם כי מעטים יהיו:
פסוק כ:
ביום ההוא. כשיראה גדול הנס הזה:
פסוק כ:
על מכהו. על מצרים שהם היו תחילת המציקים להם:
פסוק כ:
באמת. בכל לבב:
פסוק כא:
שאר ישוב. השארית ישובו ולתוספת ביאור אמר שאר יעקב וכו׳ רצה לומר השארית מבני יעקב הם ישובו לה׳ שהראם גבורות באשור:
פסוק כב:
כי אם וסו׳. רצה לומר אף על פי שיהיו מרובים לא ישאר בהם כי אם שארית אשר ישובו לה׳ כי כליון חרוץ יבוא כנחל שוטף במשפט צדק ואמת כי יהיו ראוים לכליון:
פסוק כג:
כי כלה ונחרצה. רצה לומר הכלה תהיה נחרצה מה שיעשה ה׳ בקרב הארץ ולזה ישארו מעט מהרבה:
פסוק כד:
לכן. לפי שידעתי אשר חזקיה וסיעתו המה ישובו אלי:
פסוק כד:
בשבט יככה. ר״ל לא יעשה בך כלה רק יכה אותך בשבט המכאיב וישא עליך מטהו לאיים ולהפחיד:
פסוק כד:
בדרך. כענין שעשה במצרים שהכאיבו לישראל ואיימו עליהם ולא כלו אותם:
פסוק כה:
וכלה זעם. הזעם שלי הנתון ביד אשור להיות לו למטה כמ״ש למעלה ומטה הוא בידם זעמי הנה במעט זמן יכלה הזעם:
פסוק כה:
ואפי. חמתי תשוב על התבל שעשו הם החרופין והגדופין אשר גדפו נערי מלך אשור ורצה לומר החמה תחול עליהם לגמול התבל:
פסוק כו:
ועורר. ה׳ יעורר עליו שוט המכה דוגמת מכת מדין בימי גדעון שנפלו בלילה אחד והמלכים שברחו נהרגו עורב בצור עורב וכן כולם כמ״ש בשופטים ולקצר לא זכר אלא אחד מהם ורצה לומר כמוהם יהיה סנחריב אחר שישוב לארצו ימות שם בחרב ומטהו. חוזר על מלת ועורר לומר שיעורר עליו מטהו אשר היה על הים בפרעו ובחילו:
פסוק כו:
ונשאו. יטלטלנו מן העולם כדרך שנשא את מצרים:
פסוק כז:
סבלו. המשא שהעמיס סנחריב על שכם ישראל יוסר אז:
פסוק כז:
ועולו. העול שנתן על צוארך יוסר וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כז:
וחבל עול. הוא מאמר הלציי על כי הדרך אשר שומן הצואר נשחת מפני העול אמר שיהיה בהפך שתשחת העול מפני השומן ר״ל סנחרב המטיל העול יאבד על ידי חזקיה:
פסוק כח:
בא על עית. התחיל הנביא להלעיג על סנחריב על שבא במהירות נמרץ לכבוש ירושלים עד שהלך מסעות רבות ביום אחד ואמר שבא על עית ומשם עבר במגרון ובמכמש הניח רוב כלי המלחמה להקל המשא ובחושבו שלא יצטרך לכולם:
פסוק כט:
עברו. אנשיו עברו מעבר הירדן:
פסוק כט:
גבע. בעיר גבע:
פסוק כט:
לנו. במלון בטוחים מבלי פחד ולא חנו בשדה כדרך אנשי המלחמה:
פסוק כט:
חרדה. אז אנשי הרמה חרדה אחזתם ואנשי גבעת שאול נסו מפחד:
פסוק ל:
צהלי קולך. רצה לומר המקומות ההם שלחו לאנשי בת גלים לומר אליהם הרימו קול להזהיר להעם למהר לברוח ואתם בני ליש הקשיבו הקול ומהרו לברוח וכן ישמעו העדה העניה אשר בענתות ויברחו גם המה:
פסוק לא:
נדדה. עדת מדמנה נדדה ממקומה וברחה:
פסוק לא:
העיזו. יחד לברוח:
פסוק לב:
עוד היום. כ״כ מיהר בהליכתו למען יעמוד בנוב בעוד יום כי משם יכול הרואה לראות את ירושלים:
פסוק לב:
ינופף. כשראה את ירושלים היה מניף ידו עליה בדרך בזיון ולעג כאומר הלא בנקל אכבשנה: הר וכו׳:
פסוק לב:
גבעת וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק לג:
הנה האדון. כאומר אבל לא היה כמו שחשב כי הנה האדון ה׳ כרת ענפיו בכלי המשחית רצה לומר שלח המלאך והכה בהם:
פסוק לג:
ורמי הקומה. האילנות גבהי הקומה נעשה כרותים ר״ל מתו הגבורים:
פסוק לד:
ונקף. הענפים המסובכים זה בזה יוכרתו בברזל ר״ל חילו הרב יומתו על ידי המלאך:
פסוק לד:
והלבנון. עצי הלבנון יפלו על ידי אדיר וחזק והוא המלאך וכפל הדבר במ״ש לחוזק הענין ולתפארת המליצה: